לא על דנה עדיני לבדה

בחדר האמנים של מועדון הזאפה מתכנסים חברי מטרופולין עם תום בדיקת הסאונד שעל הבמה. חיש קל מתמלאת שמורת העשן הקטנטנה של המועדון בסיגריות דלוקות והפמליה הנלווית מתקבצת סביב מנהלת, אמרגנית, יחצנית, נספחים. המטרופולינים מתכוננים בעצלתיים: דנה עדיני, תשושה ומורעבת למרות הפן והבייבי־ליס, היישר מן הסט של "עד קצות האצבעות", מגששת אחר הדרך המהירה ביותר לקבל סלט. רוני אלטר מתעטפת בשל ירוק וכותבת את רשימת השירים בתריסר עותקים לנוחיות הצוות. ברק גביזון מקטר על גב תפוס ומיד מצליח להקפיץ את כל נשות החדר בהצעה למסז', בעוד הבסיסט אדיר הממדים מיכאל פרוסט גורף מחמאות על המעיל.

האורחת המיוחדת שעומדת להצטרף ללהקה בהופעתם, אפרת גוש, מחליפה את מעיל העור הבוצ'י בחולצה אדומה לוהטת, מיני צמוד ושרשראות זהב, והמתופף מנסה את כוחו על שולחן הביליארד. ובכל המהומה הנונשלנטית הזאת, האיש העומד במרכז, יוזם ומייסד העניין שלשמו התכנסנו כאן, כמעט ונשכח: עופר מאירי רוכן באדישות מעל כוסית משקה, ממתין לאות שיעלה אותם אל הבמה. לאיש שהקים את פרויקט מטרופולין יש את כל הסיבות להיות רגוע. מוקף מוזיקאים מקצועיים ומנוסים שמכירים את חדר האמנים הזה מקרוב וממזמן, חמוש בידיעה על היות המופע סולד אאוט לחלוטין, עטור תהילת נביא הסאונד החו"לי בישראל, ברור לו שההופעה הולכת להיות פיצוץ.

הפכו מפרויקט ללהקה. מימין לשמאל: דנה עדיני, רוני אלטר, מיכאל פרוסט, עופר מאירי, ברק גביזון, ברק קרם ורועי דותן (צילום דביר כחלון)

מתישהו בין אלבומה הראשון לשני, מטרופולין הפכה מפרויקט ללהקה. ולא סתם להקה: מטרופולין היא בעצם היחידה בארץ העונה היום לתואר "סופר גרופ". במרכזה עומד עופר מאירי, מפיק־על מקומי החתום על הפקות יוקרה לאינספור; מלפניו, מאחוריו ומצדדיו - ברק גביזון ועמיתי אשר, ליבה הפועם של להקת מלכת הפלקט שביצעה חדירה זהירה לפלייליסט הרדיופוני בקיץ האחרון; מיכאל פרוסט, הבסיסט המבוקש ביותר בישראל; רוני אלטר, משתפת פעולה סדרתית עם אמנים רמי דרג; ודנה עדיני, שליש הבנות נחמה, אקס "השיר שלנו" ועוד כהנה וכהנה הימצאויות בסלון הלאומי. צרפו לזאת את המתופף החדש ברק קרם וצאו לסיבוב הופעות בעקבות האלבום החדש והמצליח "סליל", שזוהי יריית הפתיחה שלו.

"זה קרה במהלך סיבוב ההופעות שבעקבות האלבום הראשון. הופענו הרבה והיה משהו בצליל של ההופעות שהיה יותר חי", משחזר מאירי. "איכשהו נוצר מן כזה צבע של קולות וחטיבת קצב, שזה כבר לא היה פרויקט שלי לבד עם נגנים וזמרת אורחת בכל שיר, אלא הרכב של ממש".

הופעות אי אפשר לעשות לבד, אלבום כן.

"באלבום הקודם זה באמת היה ככה, ישבתי לבד ועשיתי הכל. האלבום הזה כבר כולו מנוגן על ידי ההרכב והוקלט כלהקה לכל דבר. הבסיס שלו הוא נגינה של אנשים באולפנים, חזרות, הקלטות במקומות שונים".

מתחבר למי שבוחר. על הבמה (צילום: דביר כחלון)

דיבורים לחוד, מעשים לחוד. גם בפורמט החדש להקת מטרופולין היא עדיין הפרויקט־של. למרות נוכחות נקודתית של חברים אחרים מההרכב בכמה מהלחנים באלבום הטרי, עדיין מדובר בלהקה הכרוכה סביב איש אחד. מה שקצת מוזר זה שהאיש הזה לא תופס כמעט פרונט. רק לפעמים, קצת.

אז איפה אלמנט הלהקה נכנס, אם אין פרונט מגובה?

רוני: "יש פרונט, הוא פשוט גדול".

עופר: "על הבמה אנחנו די בקו ישר, מדי פעם מישהו יוצא החוצה".

דנה: "כולם מחפשים כל הזמן תבניות: שיר זה בית-פזמון-קטע מעבר, להקה זה זמרת-גיטריסט-קלידן-בסיסט-מתופף, או שלישיית בנות שרוקדות כמו מנגו. אבל כבר אין תבניות יותר, הכל התערבב עם הכל, כולם עושים הכל וגם יש להקה שאין פרונט, כולם בפרונט, כולם שרים, אין סולן. גם המוזיקה של מטרופולין בעיניי היא משהו שפורץ דרך, המוזיקה עצמה היא לא משהו רגיל, לא משהו תבניתי".

עדיין זה לא קצת בעייתי בקשר עם הקהל?

לשימוש פנאי פלוס בלבד!!! מטרופולין דנה עדיני (צילום: דביר כחלון)

רוני: "אני חושבת שככה יותר קל לקהל, כי כל אחד יכול להתחבר למי שהוא בוחר".

דנה: "מבחינתי זאת להקת חופש. אני יכולה לעשות הכל, ולאו דווקא להיות הפרונטמנית. אני לא חייבת לדבר, יכולה להרשות לעצמי לעבור אחורה, זה יותר כיף. אני אוהבת לעמוד בצד".

ברק: "אני כן חושב שהבנות הן יותר בפרונט פה. גם על הבמה. אנחנו ממוקמים כמו אבבא, עם הבנים מסביב. אני יכול להגיד לך שגם כשעופר ואני שרים משהו והן לוקחות איזו הפסקה, הקהל עדיין מסתכל עליהן".

עופר: "אני בדרך כלל מעדיף לא לדבר יותר מדי".

אז מי עושה את האהלן־אהלן עם הקהל?

רוני: "דנה".

דנה: "אם אני צריכה לתפקד אני מתפקדת. אבל לא תמיד מתחשק לי".

אין ברירה, לא? את הכי מפורסמת פה.

"אממ... שמע, זה ממש תלוי באילו הופעות מדובר. יש הופעות שאני ממש לא הכי מפורסמת, יש כאלה שאף אחד לא מכיר אותי בכלל. אבל יש הופעות שכן, יש הרבה ילדים בגילים מסוימים שמכירים אותי יותר, אז כן".

עופר: "אני חושב שהקהל שלנו הוא יותר סטודנטים כזה, לא הגילים האלה".

ברק: "כן, אתה בא להופעה בטכניון, אנשים שם לא יושבים ורואים 'השיר שלנו'".

נינט טייב (צילום: יניב אדרי)

אז למה אתם צריכים גם להקה של מישהו אחר על הראש, זה לא סתם מפריע לפעילות שלכם?

דנה: "זה קצת מתנגש לפעמים, אבל מסתדרים. כל אחד מהפרויקטים האלה גם נעשה בזמן אחר".

ברק: "זה לא שיש תחרות. סך הכל מלכת הפלקט ממש לא במקום שאני יכול לוותר בשבילו על המחויבות שלי למטרופולין. אבל אצלי בעדיפות ראשונה זה ברק גביזון, לא אחת הלהקות".

לעומת מאירי, גביזון וכמובן עדיני, שמות יותר מוכרים לקהל המזדמן, ולמרות הופעות קוליות חזקות ומרשימות בלהיטים משני האלבומים, רוני אלטר נותרה בגדר "נשק סודי" יחסית של מטרופולין. ובכן, הכירו: בת 25, בוגרת להקה צבאית, עם לוק שכמו נגזר ממגזין לייף סטייל עדכני וגישה שלא מוציאה אותה פראיירית לעולם. אבא שלה נפתלי הלחין קלאסיקות ישראליות כמו "עוד חוזר הניגון" ו"יונתן סע הביתה". "הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהשתחררתי היה להקליט שני דואטים עם אריק איינשטיין ואחר כך שרתי עם אושיק לוי. הדבר האחרון שעשיתי לפני מטרופולין היה להקליט עם דודו טסה. אני נערת הדואטים".

ואיך התגלגלת הנה?

"לרוני הגעתי במילואים", מתנדב עופר להסביר. "אני עושה שם ג'ינגלים לגלגלצ וחיפשנו זמרת, השמיעו לי את הדואטים שלה עם איינשטיין וזה נשמע לי מאוד יפה, אז התחלנו לעבוד על ג'ינגלים יחד ועשינו כמה פרסומות. ואז הגיע 'לישון בלי לחלום' שדנה ברגר שרה והיה לו פזמון אחר, אבל רוני היתה פה ושרה אותו, וזה פשוט נשמע כל כך טוב שהתקשרתי לדנה ואמרתי לה, 'צ'מעי, הפזמון...'"

ודנה? עדיני, כאילו.

דנה: "יום אחד קיבלתי טלפון מבחור שאמר 'שלום, קוראים לי עופר מאירי, מה את עושה היום?', ואמרתי 'כלום', אז הוא שאל 'רוצה לבוא אליי היום ב־16:00?' אז אמרתי 'כן' ובאתי, ועשינו איזה שיר וישר הרגשנו שכיף לנו והתחלנו לעבוד ביחד".

לצד הצלחה מסחרית וביקורתיות לא מעטה, מטרופולין כקונספט אמנותי־מסחרי סופגת גם לא מעט קיתונות של התנגדות. כתבו עליהם שהם נשמעים כמו ישיבת קריאטיב של זכיינית טלוויזיה ושאין להם שום עוגן יצירתי במציאות המוזיקלית המקומית, אמרו שהטקסטים יומרניים וחוזרים על עצמם וההפקה נפוחה והחיקויים של חו"ל צורמים, שהשימוש באורחים מפורסמים הוא ניסיון להסוות דלות ברעיונות ובכריזמה: את להיטי האלבום הקודם הובילו בין היתר דנה ברגר ואפרת גוש, ובחדש, פרט לנוכחותו של אביב גפן בשיר הנושא, ארקדי דוכין שר את הלהיט הבולט ביותר, והסינגל החדש "חוזר אליי" מוגש בקולו של עברי לידר. אם ניקח בחשבון שבניגוד לפעם הקודמת בסיבוב הזה יצא גם שכל האורחים שייכים למשפחה המצומצמת של חברת התקליטים המפיצה את מטרופולין ("לחלוטין במקרה", מבהיר עופר) ואף סינגל לא בוזבז בינתיים על זמרת אנונימית, ארומת המזימה השיווקית סביב להקת הפרויקט אכן עשויה לעלות באפים מסוימים. את מאירי, מבושם קלות מהצלחת שני האלבומים, הביקורות לא בדיוק מטרידות. "באלבום הקודם אולי הייתי מפנים יותר את הטענות, אבל עכשיו גם יש בעיקר ביקורות מעולות על האלבום, וגם הביקורות שקטלו נראו לי מתחסדות ולא מנומקות במיוחד, אז הן לא ממש חלחלו אליי".

דנה, גם עלייך לא חוסכים. לא מזמן היה בעיתון עמוד שלם שטען שאת מטפחת תדמית איכותית על פארש.

דנה: "זה מעצבן שאומרים דברים כאלה. בגלל זה אני משתדלת מאוד לא לקרוא את זה, וגם מנסה שלא להתראיין. הרבה יותר קל בארץ להיות בעמדת ההבטחה, העל־סף, מאשר להיות למעלה ולהצליח, כי אז ישר תוקפים אותך. לאחרונה חלה תפנית בכמות הפרגון שהייתי מקבלת כשהייתי כביכול רק הבטחה. אבל אני יודעת שמה שאני עושה אני עושה טוב, אז אין לי את הצורך הזה, להתגונן כל הזמן".

כולכם מצליחים לבטא את עצמכם במסגרת הזו? מה, העבודה בהרכב לא מגבילה אתכם?

דנה: "דווקא להפך, מהבחינה הזאת זה מאוד משלים בשבילי. אלה דברים כל כך שונים, מקומות אחרים מאוד. הבנות נחמה זה משהו קטן ועדין, וזה אקוסטי שזה ממש אחרת. במטרופולין אני רוקדת, אני משתוללת. אם הייתי עושה רק את הבנות, זה היה ממש חסר לי. אז זה ממש תורם אחד לשני".

ברק: "גם אצלי זה תורם. בכלל, העבודה על האלבום הראשון של מטרופולין דחפה אותי לעשות אלבום שני למלכת הפלקט. קרה שביקשו ממני לעשות את 'מלאכים' בהופעה של הפלקט, אבל זה לא נראה לי אסון, פשוט אמרתי שזה של להקה אחרת".

דנה: "אנשים כל הזמן מחפשים שתהיה מישהו מסוים, אבל אף אחד מאיתנו לא מישהו מסוים. זה בלתי אפשרי להיות כל הזמן אותו בן אדם".

• ואיך היתה ההופעה? את הכתבה המלאה תוכלו לקרוא בגיליון החדש של פנאי פלוס