באותו הרגע כבר ידעתי שהוא ישבור לי את הלב

איך מתחילים לכתוב מחדש את הספר הזה, שמסכם כל מה שקרה ולפעמים גם את מה שעוד יקרה? איך מתגברים על לב שבור, שרק לפני כמה ימים בעט, ושעט, ורץ קדימה, איך מחליפים את זה שחיבק אותי באותו לילה קפוא, שאמר לי "אני אוהב אותך" בדיוק לפני שנרדמתי, איך ממלאים את החלל העצום הזה, שנפער וקורע, בלי טיפה של רחמים?

לונדון 2003. אבוד בעיר חדשה-ישנה, הכל כל כך מוכר, ובו בזמן כל כך שונה. העיר שברחובותיה שוטטתי בתור ילד פתאום נראית לי כמו מבוך אימתני מלא בפחד. מתקשר אליו מתחנת הרכבת שבתוך נמל התעופה, והוא לא עונה. מבוהל עד עמקי נשמתי, מוקף באנשים זרים, במטבעות זרים, בשפה זרה שאני אמנם מכיר אבל עדיין קצת מפחד מפניה. מחכה שעה, אולי אפילו שעתיים, ואז הוא מגיע, ופתאום כל השאלות נעלמות כאילו אף פעם לא היו שם, והכל כל כך ברור, כל כך מובן.

הראש אומר לברוח, והלב אומר להישאר

באותו הרגע כבר ידעתי שהוא ישבור לי את הלב, שהוא יקח אותו איתו, ושאולי אצטער על זה ביום מן הימים. לילות שלמים, ימים ארוכים, חודשים שהפכו לשנים, ואני לא מצטער. לפעמים מתגעגע לאותה קרירות רחוקה, לאותם רגעים חמים, ולפעמים אני חושב שאולי הכל היה בעצם רק אצלי. סיפור אהבה חד-צדדי, כזה שקורע אותך מבפנים, שאתה נורא רוצה לעזוב, להתרחק, אבל לא יכול. שהראש אומר לברוח, והלב אומר להישאר.

לונדון, כמה שנים אחר כך. הלב כבר פחות כואב, המשכתי הלאה. הכרתי ואהבתי שוב, אספתי את הרסיסים ובניתי מהם משהו חדש, משהו אחר. אמצע הלילה, סמטה חשוכה, שוב פעם גשם קטן ומעצבן שעדיין לא החליט אם הוא הולך או נשאר. אני לוקח נשימה עמוקה ונכנס אל הבניין הישן והמוכר. עולה במדרגות, צעדים שקטים על שטיח מהוה ומלא כתמים. נעמד מול הדלת, הלב פועם במהירות מטורפת, הדם שועט בעורקים. לצלצל או ללכת? אני בוחר להסתובב לאחור, לרדת שוב את המדרגות האלה, להחליק את עצמי אל הרחוב. אולי עשיתי שטות שבאתי לשם באותו יום. אולי כל זה מלכתחילה לא נועד היה לקרות.

הרגשתי שם הכי טוב, והרגשתי שם הכי רע

אני חוזר למלון הזול ונשכב על המיטה. המזרן מתקשח מול גופי, כאילו גם הוא מסרב לתת סימן של רכות. לא זכרתי את העיר הזו כמקום כל כך קר, כל כך מנוכר. תמיד חשבתי שדווקא שם מסתתרות כל התשוקות, בינות למבטים ושאלות, לחיוכים מנומסים ולליטרים של בירה על חשבון הבית, "כי אתה ישראלי, וכי אתה חמוד". הרגשתי שם הכי טוב, והרגשתי שם הכי רע. והכל בדיוק באותו היום, והכל בדיוק באותה השעה.

על קו לונדון תל-אביב, בין שני הקצוות שלי, מתנהלת עכשיו מלחמה בתוך הלב. העיניים שקטות, סוקרות את האנשים שיושבים לצידי במטוס, מנסה להתרכז בסרט המטופש שמקרינים, ואחר כך פותח את החלון ומתבונן למטה. העננים מסתירים את הנוף המרהיב, שתמיד מרגש אותי בעוצמה מפתיעה. ולאט נגלית העיר הזו, הישנה-חדשה, המטוס מנמיך, ואני יחד איתו.

• מתוך היומן האישי, דצמבר 2005