דווקא עכשיו

בתחילת ספטמבר הוזמן הרמטכ"ל גבי אשכנזי לשתי חתונות. האחת ב־5 בחודש, והשנייה למחרת. את החתונה הראשונה הוא לא יכול היה להחמיץ אפילו אם רצה: הכלה היתה מזכירתו האישית, לירון (שנישאה לאורון, נציג דובר צה"ל בפיקוד המרכז). את החתונה השנייה לא רצה אשכנזי להחמיץ אפילו שהיה יכול: הכלה היתה בתו של אחד הסמנכ"לים הבכירים בחברת "מטריקס". לחתונה הראשונה הגיע הרמטכ"ל כשמועקה כבדה רובצת עליו. לשנייה הוא כבר הגיע במצב רוח משוחרר הרבה יותר, אבל עדיין הקפיד לשמור על שתיקה.

בין שתי החתונות האלה היתה התקיפה בסוריה. ולפני שנמשיך, בואו נבהיר שמעתה והלאה, כל המיוחס בכתבה למה שמכונה "התקיפה" מובא מפי מקורות זרים. בינתיים זה מה יש. ויחסית למה שהיה ב־6 בספטמבר, זה הרבה מאוד.

לצה"ל שלי יש סולם

אשכנזי הוא דמות מפתח בפרשת התקיפה. הוא נכנס לתפקידו ב־14 בפברואר כשעל שולחנו משימה מרכזית אחת: לשקם את צה"ל. מי שמינה אותו לא חיפש ברק, יצירתיות או מהפכנות, אלא רמטכ"ל שיהיה ההפך המוחלט מדן חלוץ. איש שיעבוד הרבה וידבר מעט, ויחזיר לצה"ל את ערכי היסוד של מקצועיות שנקנית בעבודה קשה.

אשכנזי לקח את תחקירי מלחמת לבנון השנייה, ובנה על בסיסם תוכנית אימונים וחידוש מלאים שהיתה מעין "אימון הקמה" לצבא. לתומו הוא חשב אז שזאת תהיה המשימה המרכזית שלו בחודשים הבאים, עד שבתחילת אפריל (גם זה מבוסס על פרסומים באמריקה) נחתה כאן הידיעה: סוריה הקימה כור גרעיני.

ידוע כבר שנים שדמשק משתעשעת ברעיון הגרעיני, אבל המידע החדש הבהיר שהיא עברה לשלב המעשי. בניגוד להכחשותיה ולאמנות הבינלאומיות שהיא חתומה עליהן - ובניגוד גמור לדברי הנשיא שלה כי פניה לשלום - סוריה הלכה במסלול המוקצה מכל, והתכוונה להמשיך בו עד הסוף. עד לפצצה. וכמובן שהשאלה המטרידה כאן היא איך לא ידענו קודם על תוכנית הגרעין הסורית.

צילומי לוויין שפורסמו בחו"ל הראו שהמבנה המרכזי של הכור היה בנוי כבר ב־2003, ונטען שהמיזם החל כבר ב־2001. אם כך, איך אף אחד לא עלה על זה? הסבר פשטני יהיה שגם למודיעין הטוב בעולם - בהנחה ששלנו אכן כזה - יש מגבלות והוא לעולם אינו מושלם. הסבר קצת יותר מורכב הוא שהפרויקט הסורי היה כה חשאי, עד שרק בודדים נחשפו אליו, ועל פי פרסומים זרים אפילו רוב צמרת השלטון בדמשק מודרה ממנו. שני ההסברים כנראה נכונים. ומנגד, אם מחפשים חצי כוס מלאה, אפשר לקפוץ ישר למבחן התוצאה: גילינו, תקפנו, השמדנו.

תעשו כבר שלום, בחיאת!

לפני שנגיע לתקיפה עצמה, צריך לזכור שכל העניין הזה נחת על שולחנו של גבי אשכנזי כשהיה רמטכ"ל בראשית תפקידו. ולא רק זה, אלא אחד שצריך להתמודד עם שבר המלחמה והציפיות לתיקון, עם ראש ממשלה תחת ועדה (וינוגרד), חקירה (כמה) ולא יותר מרסיסי תמיכה, ועם שר ביטחון (פרץ) שאפשר לומר שאף אחד לא ספר אותו, אבל זאת תהיה מחמאה בשבילו. צבר הסיבות והנסיבות האלה הפך את אשכנזי לדמות מפתח מרכזית בהרבה מכפי שאפילו הוא תכנן, ואת התהליכים שהוביל למשמעותיים ורגישים בהרבה.

כאמור, החשוב שבתהליכים האלה היה שיקום הצבא. את זה התכוון אשכנזי לעשות בעיקר על ידי חזרה לאימונים סדירים ומקיפים - גם ברמת הגולן, שצה"ל לא התאמן בה כבר שנים (ר' מסגרת). ואם מבחינתנו מדובר בתהליך שיקום מתבקש, מבחינת דמשק זה איום גלוי וברור. הסורים ראו את הכוחות מסתערים מחדש על הרמה וקלטו מסר ברור: ישראל מתכוננת למלחמה. כמו שהם רואים את זה, אחרי שחטפנו חזק בלבנון אנחנו מחפשים להחזיר לעצמנו את ההרתעה - ומכיוון שאין בדעתנו לשוב ללבנון, ובעזה נקבל מקסימום כאב ראש, נשאר רק יעד פוטנציאלי אחד.

הניתוח הקר הזה הוביל גם את הסורים לפעילות קדחתנית. הם התחילו לאוורר את הצבא אחרי שנים של ניוון: לא עוד השקעה ממוקדת ובלעדית במערך טילי הקרקע־קרקע, אלא גם הצטיידות על סמך לקחי מלחמת לבנון השנייה והכנות על סמך התחזית הסורית למלחמה ברמת הגולן. זה אומר אימונים (לרבות בגולן הסורי), שינויי היערכות ופריסת כוחות, ורכש מאסיבי של אמצעים - בעיקר כאלה שלתפיסתם יקשו על צה"ל, כמו טילי נ"ט מתקדמים.

האימונים וההתחמשות משני צידי הגבול הובילו כצפוי להסלמה, או לפחות לתחושת הסלמה. בתקשורת נטחן הנושא עד דק: אין מישהו שלא נשאל אם צפויה בקיץ מלחמה עם סוריה. התשובה הפשוטה היתה שלא, כי לאף אחד מהצדדים לא היה אינטרס אמיתי שזה יקרה. אנחנו לא רצינו מלחמה, וגם אסד לא, בגלל המחיר שישלם ובגלל הסכנה לשלומו האישי ולשלמות השלטון העלאווי בסוריה. ובכל זאת, היה כאן תהליך אסקלציה מסוכן. די היה בטעות של מי מהצדדים, באי הבנה או בתגובה לא מדודה לאירוע, כדי שכל העסק יתפוצץ לנו בפנים.

רשע זה כאן

לתוך כל זה נכנסה "התקיפה". בעיצומו של תהליך השלמת המוכנות, בשיא הכוננות, יצאה ישראל למהלך מבצעי דורסני שנועד לפגוע ביעד אסטרטגי, ולא פחות מזה - להעביר מסר ברור בנוסח "תמיד אמרנו שלא נסבול נשק גרעיני באזור". הוכחנו את זה כשתקפנו את הכור העיראקי ב־1981, ועכשיו הוכחנו את זה שוב. חשבתם שישראל נחבלה קשות במלחמת לבנון השנייה, באינתיפאדה ובפיגועי הטרור האינסופיים? חייתם באשליה שאנחנו חלשים כמו קורי עכביש? תתעוררו ותריחו את החומוס. אנחנו מוכנים לשלם מחיר, וגם לספוג לפעמים כישלונות, אבל יש דברים שלא נשלים איתם. ונשק גרעיני בידי מדינה ערבית, בוודאי מדינת אויב, הוא הראשון ברשימה.

סוריה היא זאת שקיבלה את הסטירה, אבל אפשר להניח שהמסר לא יועד רק לה. את העובדה הבאה ישפוט כל אחד לעצמו: למחרת התקיפה יצאה משלחת בהולה מטהרן לדמשק. הדיווח הרשמי של סוכנות הידיעות האיראנית ידע לספר שהמשלחת ביקשה לברר מה בדיוק קרה באותה גיחה מסתורית של מטוסי חיל האוויר שלנו (אז עוד דובר על גיחה, והסורים אפילו התרברבו שהם הניסו את המטוסים שלנו). מותר להניח שמבעד למעטה של סולידריות לשכנה הקרובה, איראן חשבה באותם רגעים בעיקר על עצמה: אם ישראל עשתה את זה לסוריה, תהו מן הסתם בטהרן, אולי אנחנו נהיה הבאים בתור. ומכאן שמוטב לנו ללמוד מהר מה קרה שם בדיר א־זור. ללמוד ולהפיק לקחים, כי הישראלים האלה לא רק מדברים. מתברר שהם גם עושים.

בין המוטרדים היו גם הצפון־קוריאנים, ולגמרי בצדק. מבחינתם, הכור בסוריה היה תרגיל מבריק. הוא אפשר לממשל בפיונגיאנג ליהנות מכל העולמות: להוציא את הנשק הגרעיני שלו מצפון־קוריאה, לפתוח את המתקנים שלו לביקורת בינלאומית כדי להוכיח שהוא נקי - וממש באותו הזמן להעביר את המתקנים הגרעיניים לסוריה, ולקבל ממנה תמורה כלכלית ואפשרות לתפעל בה מערך ייצור תחת פיקוח של מומחים צפון־קוריאנים, מה שיאפשר נגישות ויכולת בשעת צורך עתידית. לכן זה לא פלא שצפון קוריאה היתה המדינה הראשונה שהוציאה גינוי לפעולה הישראלית בסוריה, הרבה לפני שנודעו היקפה ויעדיה.

בתמונה: נערה סורית מתפללת לשלום בין ישראל וסוריה 

אפשר להניח שבפיונגיאנג ידעו בדיוק מה הותקף ונפגע, ומה היקף הנזק שנגרם לסורים וגם להם עצמם. סביר שהם גם חששו שישראל תחשוף את המידע הזה, מה שעלול היה לסכל את הדיאלוג המתמשך שלהם עם האמריקאים (וזה דיאלוג שבשנה האחרונה נרשמה בו התפתחות דרמטית: אחרי שביצעה לכאורה ניסוי גרעיני, צפון־קוריאה הסכימה לוותר על הנשק הגרעיני שלה בתמורה לתמיכה כלכלית נרחבת ולהסרת הסנקציות הבינלאומיות).

לצערם של הצפון־קוריאנים, המידע פורסם בכל העולם. לשמחתם, האמריקאים החליטו להמשיך בדיאלוג איתם למרות השקר שנחשף - בעיקר כי הנשיא בוש נואש להישג בינלאומי, ושרת החוץ שלו מאמינה שאפשר להגיע להישג כזה רק עם צפון־קוריאה. אבל גם אם האמריקאים בחרו להבליג, צפון־קוריאה הבינה שיש גבול למשחקים, ושבמוקדם או במאוחר הכל ייחשף.

אוקיי, עד כאן הלקח של המדינה הכי חורקת בציר הרשע. השאלה היותר חשובה מבחינתנו היא מה למדו הסורים.

יום עסל, יום אסד

מנקודת מבט סורית, ישראל השמידה נכס אסטרטגי ויקר מאוד ללב השלטון. ושיהיה ברור: האירוע היה כל כך משמעותי, עד שבזמנים רגילים היתה דמשק בוחרת כנראה להגיב עליו במלחמה. זה נשמע בומבסטי, אבל על רקע המתיחות וחוסר האמון ההדדי, פעולה כזאת היתה אמורה להיות מתכון בטוח להסלמה מיידית - או לפחות לתגובה סורית שווה בחומרתה. אבל זה לא קרה, כי אסד עבר תהליך מרשים של קבלת החלטות הגיונית.

שלא כמו מנהיגים אחרים במזרח התיכון, אסד לא רץ להגיב ובירר רק בדיעבד מה היו המטרות שלו. קודם הוא בדק מה היכולות שעומדות לרשותו, ורק אז תהה אם יש לו אפשרות אמיתית לנקמה. לצערו היתה התשובה שלילית, לפחות בכל הנוגע למלחמה קונבנציונלית. ישראל ערוכה טוב ממנו, והוא עוד לא השלים את תהליך ההצטיידות ההכרחי של הצבא. מתקפה סורית היתה נתקלת בוודאי בתגובה ישראלית קשה, וגם אם היינו משלמים בהרוגים רבים ובטילים במרכז הארץ, המחיר שסוריה היתה משלמת היה כבד בהרבה.

בניגוד למלחמה בחיזבאללה - אז נשמרה ישראל שלא לפגוע בממשל הלבנוני, ומכאן גם בתשתיות - סוריה היא מדינה ריבונית שיש לה חשמל ודלק, מים וכבישים, ארמונות ובסיסים. בכל אלה אפשר לפגוע בקלות יחסית. גם הצבא שלה הוא מטרה הרבה יותר נוחה ממחבל חיזבאללה שעובד בפלחה, עוצר לרגע כדי לשגר קטיושה וחוזר לעבוד. צבא מסודר זה מפקדות וכלים, כלומר הרבה יעדים ומטרות. ויעידו על כך האמריקאים, שמוטטו את צבא עיראק בקלות וכבשו אותה באפס זמן, רק כדי להקיז דם אינסופי במלחמה עם כוחות גרילה.

אסד הבין את כל זה מיד, ולמרות הפיתוי האדיר להגיב בחר להבליג. אבל אסור להקיש מזה לגבי העתיד, והנחת העבודה של כלל הגורמים הרלוונטיים - במיוחד בצבא ובמוסד - היא שהתגובה תבוא. למה? קודם כל ענייני כבוד. הכבוד של אסד, שנרמס מבחינתו מול עמו ועמיתיו לעולם הערבי. וחוץ מזה, זאת תמיד היתה הדוקטרינה הצבאית הסורית: אם חוטפים אז מגיבים. לא תמיד יכול היה אסד (האב או הבן) להגיב כמו שרצה, אבל תגובה תמיד באה. לפני המלחמה האחרונה השתמשו הסורים בחיזבאללה כזרוע תגובה, ויש והיו להם גם שיטות אחרות.

בישראל עוד לא שכחו את פיגועי ראשית שנות ה־90 בשגרירות ובבניין הקהילות היהודיות בבואנוס איירס - נקמת חיזבאללה, בהכוונה ובמימון איראני, על הרג מזכ"ל הארגון עבאס מוסאווי. ומה שהיה נכון אז לנקמתו של ארגון טרור, נכון בוודאי היום לנקמתה של מדינה. לאסד יש מטוסים אזרחיים למראה, ודואר דיפלומטי, והמון ארגוני טרור שחונים בדמשק ואפשר לסנג'ר אותם לסוג כזה של משימות. מטרות לא חסר: יש מאות מבנים ישראליים ויהודיים בעולם, וחברות תעופה שטסות תחת דגל ישראלי להמון יעדים, ובכל אלה אפשר לפגוע. סוג כזה של פיגוע יכאב לנו מאוד, ואפשר להוציא אותו לפועל בלי להשאיר טביעות אצבע גסות מדי. ככה סוריה תדע שהיא נקמה, אנחנו נדע שהיא אחראית, אבל לא יהיה אפשר להוכיח את זה ולהגיב בשום דרך.

תסריט כזה נשמע סביר לפחות כרגע, כשאסד לא ממש להוט להילחם ובהנחה שסוריה אכן תגיב על "התקיפה". זה יכול לקחת חודשים או שנים, אבל חייבים להניח שתגובה תבוא, אלא אם כן יקרה דבר אחד: שלום, או לפחות תהליך שלום. זה הדבר היחיד שיכול להסיט את הסורים ממסלול הנקמה, ולתת להם דיבידנד ראוי לשמו.

שלום שלום ושילכו לעזאזל

אין טעם להיכנס לכל נפתולי המו"מ עם סוריה לדורותיו, למעט השורה התחתונה: בלי נסיגה מלאה מהגולן לא יהיה שלום. סידורי ביטחון, פירוז, משך הנסיגה, נורמליזציה - כל אלה עניינים לדיון, אבל אף אחד מהם הוא לא סוגיית ליבה סבוכה כמו אלה שמזומנות לנו עם הפלסטינים. זה עד כדי כך פשוט: אם תקום ממשלה בירושלים שתחליט ללכת על נסיגה תמורת שלום, יהיה שלום. אם לא, נמשיך במצב הנוכחי עם פוטנציאל גובר להידרדרות למלחמה.

כל בכירי מערכת הביטחון יודעים את זה, ותומכים בשלום עם סוריה (טוב, חוץ ממאיר דגן מהמוסד). אשכנזי תמך בו עוד כשהיה אלוף פיקוד הצפון, ולא שינה את דעתו. גם ראש אגף המודיעין ידלין בעד, וכמובן ששר הביטחון ברק. לצד הרציונל של סיום הסכסוך עם סוריה, יש להם נימוקים נוספים שאת חלקם שווה להשמיע: למשל ניתוק הציר טהרן־דמשק־חיזבאללה־חמאס, שיקל על בידוד איראן. וישנה גם ההנחה שהסוגיה הפלסטינית לא פתירה כרגע, ועדיף ללכת על מסלול שלום אחר שיכניס את האזור למומנטום מדיני וימנע סטגנציה מסוכנת.

באופן מוזר לכאורה, התמיכה בהליכה לשלום דווקא התחזקה מאוד אחרי "התקיפה". ישראל הוכיחה את שלה, מנעה פיתוח של איום אסטרטגי ממשי בסוריה, שיקמה במידה רבה את ההרתעה שלה - ועכשיו הגיע זמנה ללכת לשלום מעמדה של כוח. על פי התזה הזאת, אסד למד שיעור שהוא לא ישכח; הוא יודע שאנחנו חזקים, שאנחנו יכולים להגיע אליו בקלות ולפגוע, ולכן יש לו כל אינטרס להגיע להסדר מדיני. הסדר שמחיר בצידו (הינתקות מטהרן ומארגוני הטרור), אבל גם רווחים (הסרת סוריה מרשימת המדינות המצורעות וקבלתה לקהילה הבינלאומית, לצד דיבידנדים כלכליים רבים).

אלא שאסד יסכים ללכת במסלול הזה רק בתנאי אחד: שהאמריקאים יהיו בפנים. כל הניסיונות האחרונים לנהל איתו מו"מ ישיר לא הצליחו, בתירוץ שהוא פשוט לא מאמין לישראלים. היה מי מטעמו שהזכיר את מנחם בגין, שבראשית מלחמת לבנון הראשונה אמר בכנסת שאין לנו עניין עם הסורים, ומיד אחר כך השמיד חיל האוויר את כל סוללות טילי הקרקע־אוויר שלהם בלבנון. אבל האמת שמאחורי התירוץ היא שאסד פשוט רוצה שהאמריקאים ירדו לו מהגב. בוש רואה בו חלק מרכזי מהרוע האזורי והעולמי, ומאשים אותו בגלוי בתמיכה בטרוריסטים בעיראק, ומכאן קצרה הדרך לסנקציות (שחלקן כבר קיימות). חסות אמריקאית תהווה הכרה של הממשל באסד ובמשטרו, ומבחינתו זאת מטרה אסטרטגית הרבה יותר חשובה מאשר שלום איתנו.

בינתיים האמריקאים מתנגדים, מהסיבות שהוזכרו - מה שמחזיר את הכדור אלינו. אפשר לנסות לשכנע את אסד להסכים בכל זאת למו"מ ישיר, ואולי גם להסיר את התנגדותו לשיחות חשאיות שבהן ייעשה בירור יסודי ואמיתי של כל הסוגיות. אפשר גם לנסות ולהסכים על מתווך אחר, למרות שהאמריקאים ישתוללו. ואפשר לנסות ולשכנע את בוש שיש לו כאן הזדמנות לחתוך קופון על הישג אחרון בקדנציה הכל כך בעייתית שלו, ועוד במזרח התיכון.

את כל זה יצטרך אולמרט לעשות בתקופה הקרובה, כי בקיץ הבא כבר לא יהיה עם מי לדבר בבית הלבן. מרגע שיתכנסו הוועידות של הדמוקרטים והרפובליקנים, ויבחרו מועמדים לנשיאות, בוש יתקשה לעשות משהו ולא יוכל להתחייב לכלום. אחר כך יבוא ממשל חדש, ועד שהוא ילמד את העסק יעברו שנה־שנתיים. אז אם רוצים להתחיל בתהליך בירושלים ובעיקר בדמשק, עכשיו זה הזמן.

אנחנו כן במזרח התיכון

סופו של הסיפור ידוע. מטוסי F-15i תקפו את הכור והשמידו אותו כליל. על מה שהוביל לתקיפה עוד ייכתב וידובר רבות, אבל בינתיים יש לשני הצדדים אינטרס לשתוק. בדמשק לא יכולים לדבר כי שנים הם טוענים שסתם רודפים אותם - הרי הם בכלל שוחרי שלום מופלגים - והנה מתברר שכל הזמן הזה הם עסקו בגרוע מכל. אם על אסד האב נהגו לומר שצריך לנהוג בו בבחינת "כבדהו וחשדהו", במקרה של הבן אפשר לוותר על הקטע של הכבדהו.

מאזן אימה קוראים לזה, וזה מאזן שטוב לנו. מעבר לסקרנות, מעבר לרצון לצאת גברים, יש אחריות, ובאופן חריג הקפידו עליה כל הצדדים. בינתיים זה מחזיק מעמד, ואפילו מעניק כאמור תקווה מסוימת לשלום בהפוך־על־הפוך. אבל כל זה נכון רק עד שמנהיגי האזור יחזרו לסורם, ויוכיחו שוב שהם לא מחמיצים הזדמנות לטעות.