"הבן שלי רוצה מצנפת של סנטה קלאוס", אז מה?
חג המולד הנחגג ברחבי העולם מעורר מחשבות רבות בקרב משפחות יהודיות החיות בגולה. לטלי בוכסוויילר המתגוררת עם משפחתה בבריסל כבר כמה חודשים יש הרבה מה להגיד בייחוד היום, לכבוד החג הנוצרי. בבלגיה תתנהג כמו בלגי?
דצמבר הגיע ועימו החג מאיר העיניים הזה. גם קהי הרגש שביניכם לא יוכלו לעמוד אטומים אל מול חלונות הראווה המקושטים להפליא. אוהבים אותו או לא – חייבים להודות – הוא אחד החגים היפים. המוני הנוריות הקטנטנות הדולקות בין ענפי האשוח, פתיתי השלג המלאכותיים שפזורים בצמרתו. חושבים שאני טועה בתיאור סמלי חג החנוכה? ובכן לא! פשוט כאן, בבריסל, הכל באמת לובש חג. איזה חג? חג מולד!
אנחנו כאן, משפחה ישראלית בבריסל: אבא, אמא ושלושה ילדים איתי (8.5) , יונתן (7) ועידו שנולד לפני חודש. בשלהי הקיץ האחרון נפרדנו ממזג האוויר הישראלי ומכמה דברים משמעותיים יותר כגון: משפחה, חברים ומסגרות חינוך לטובת שלוש שנים בבריסל. לטובה? שאלה טובה! והיא נשאלת לכל אורך הדרך, על כל היבטיה - היתרונות והחסרונות של החיים באירופה לעומת החיים בארץ: חינוך הילדים, איכות החיים, תרבות הפנאי ועוד.
אומנם אנחנו משפחה חילונית, אבל הקפדנו כאן בגולה לחוג את כל החגים היהודיים. בספטמבר חגגנו את ראש השנה סביב שולחן עמוס בסמלי החג, ושרנו מלוא גרוננו בפה מלא גפילטע פיש ועוגות דבש. ציינו את יום הכיפורים לפי מיטב המסורת ברכיבה על אופניים בכבישי בריסל, כי למרבה ההפתעה בדיוק באותו יום חל בבירה הבלגית יום ירוק (ללא תנועת כלי רכב ממונעים, למען איכות הסביבה). באוקטובר, לכבוד סוכות, בנינו בגינתנו הצנועה סוכה שהילדים קישטו בשלל ציורים, מעשי ידיהם. הבעיה היא, שהרוח ומזג האוויר הזועף מחקו אותם וגם את האפשרות להזמין אושפיזין לשהות בסוכה. לקראת שמחת תורה, החג האחרון בשרשרת החגים הפותחים את השנה החדשה, נחגג בבית הספר היהודי שבו לומדים הילדים תוך כדי שירים וריקודים עם ספר התורה.
מתקבל על הדלעת?
לרגע חשבנו שסיימנו בכך את סבב החגים, ואז החלו לצוץ בבריסל, ממש כפטריות לאחר הגשם, דלעות. דלעות בפטיסרי, דלעות בבולונז'רי, דלעות בכל חנות. חג הלואין הגיע! מדובר בחג נוצרי לציון כל הקדושים והמתים, שמקובל יותר בארצות הברית ואומץ בבלגיה לפני כעשור. ממנהגי החג היותר חביבים: להניח דלעות מגולפות בצורת פרצוף בפתחי הבתים והחנויות. ממנהגיו היותר שנויים במחלוקת - הילדים נוהגים לעבור בין הבתים, לנקוש על הדלתות ולקבל ממתקים. וכאן המקום לציין שכאמא, דווקא אימוצו של חג זה בארץ כבלגיה הידועה לשמצה בגין פשעי פדופיליה, נשמע לי לחלוטין לא מתקבל על הדעת.
ובכל אופן, מדובר בחג, ומדובר בממתקים, מה שמביא אותי הישר לבני. כשאנחנו מסתובבים ברחובות בריסל בין חלונות הראווה, מלבד דלעות, מוצעים למכירה מבחר מתנות ("ממשפחת הדלועיים") - נרות מעוצבים כדלעות, כובעים בצורת דלעת, תיקי יד קטנים בדמוי הירק הכתום. הוא לא נותר אדיש. "אמא, אפשר לקנות?", הוא שואל ומצביע על תיק קטנטן בצורת דלעת. "בשביל מה לך?", אני מנסה להניא אותו בטון מבטל. "בשביל לאסוף סוכריות בהלואין", עונה לי הזאטוט שכבר שמע על טיבו של החג. "אתה יודע", אני מנסה נימוק רציני יותר, "זה לא חג שלנו, אנחנו יהודים". אבל אז הוא מפתיע אותי: "זה אומר שלא יתנו לנו סוכריות?" - שאלה מאוד קרדינלית עבורו.
שבוע לאחר מכן, וחמישה ימים אחרי שילדתי, צעדתי ברחובות בריסל, נהנית ומשועשעת משני בניי - האחד מצויד בתיק דלעת קטנטן ובו סוכריות לרוב, והשני עטוי כובע מכשפות עמוס עד כלות בממתקים. שלושתנו קופאים מקור אבל שמחים על החוויה המשותפת והמיוחדת שחלקנו יחד.
לשוח מתחת לעץ האשוח?
עבר לו חודש מאז, ובינתיים התחלפו הדלעות שבחלונות הראווה בעצי אשוח מוארים. כל העצים בשדרותיה וכיכרותיה של בריסל - שעד לא מכבר היו מנוקדים בצבעי השלכת: החום, הנחושת הברונזה והצהוב, גוונים שכמותם לא נראו בארצנו הים תיכונית - השירו את עליהם ועטו שרשראות של נוריות זעירות המנצנצות כמו מחרוזות יהלומים. באחת התחלפו הגוונים החמים והטון הנוגה של השלכת במראה קר ומתכתי אך חגיגי להפליא - כדורי זכוכית ובדולח, פתיתי שלג לבנים, וכוכבים מוכספים (הדמיון לתפאורה שבסרטי נרניה פשוט עולה מאליו).
עצי אשוח בכל מקום בבריסל (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
תפאורת החג המרהיבה הזו לא פסחה גם על הרחוב שבו אנו מתגוררים. בשכנות אלינו מתגוררות משפחות נוצריות מלאומים שונים: הונגרים, ספרדים ודנים. בחוץ, על דלתות בתיהם תלויים דבקונים (שיחים מחטניים) מעוטרים בסרטים אדומים, מסמלי חג המולד, זרים בצורת חישוק שנאמר עליהם שהם מביאים מזל, ובתוך בתיהם כבר מוצבים לתפארת עצי חג מולד מקושטים. השכנים הקרובים אלינו ביותר הם הדנים, משפחה צעירה בת שלושה זאטוטים זהובי ראש. מדי פעם נוקשים ילדיי על דלת ביתם וכשזו נפתחת הם נבלעים לתוכה. אני יודעת שכשהם ייצאו, כעבור כשעה, אשאל אותם בפליאה: "איך הסתדרתם?", ואיווכח לדעת, כמו כל פעם מחדש, שבין ילדים דוברי דנית לבין ילדים דוברי עברית תמיד קיימת שפה נוספת – שפה של ילדים: שפת הידיים, שפת האינטונציה, שפת המימיקה.
כשנפתחה בפעם האחרונה הדלת בביתם של צהובי השיער, לא יכולנו שלא להבחין בעץ אשוח יפיפה, שמייד משך את תשומת ליבם של בניי. יכולתי לראות איך הם מתאווים להיכנס, להביט ולגעת, גם בעץ וגם באווירת החג שאפפה את בית השכנים. כשהתברר שהגענו בעיתוי לא מתאים, נפרדנו מהם בחמימות ושבתי עם בניי המאוכזבים הביתה. לנוכח אכזבתם, ובכוונה לרומם את רוחם, רקמנו מייד תוכנית פעולה: נזמין את הדנים לביתנו להדלקת נר בחנוכה ונקווה בתמורה להיות מוזמנים אליהם באחד מימי חג המולד. התוכנית יצאה לפועל: בנר שני של חנוכה התארחו בביתנו שתי משפחות נוצריות : האחת ספרדית והשניה - הדנית. חרף כל מיני שאלות קשות (שלא על כולן ידענו לענות) על סיפור החג ומקורותיו (והאם הבורקס הוא ממאכלי החג המסורתיים), בילינו בנעימים עם אורחינו בין סופגניה לפשטידה, לסלט (ולבורקס כמובן). כמצופה, יום למחרת התקבלה בביתנו הזמנה בכתב לבוא ולהתארח בביתם בחג המולד. שלחנו את הרץ מטעמנו לדלת הסמוכה, והוא נופף בהזמנה, הינהן ואמר: "YES"! שמשמעו "תודה עבור ההזמנה, נשמח גם אנחנו לבוא להתארח בביתכם, אנו מחכים לכך בכיליון עיניים".
המסקנות והתובנות בדרך
בינתיים, בזמן שאנחנו ממתינים ליום הנכסף, מורגשת הסלמה ניכרת באווירת החג וגם אנחנו מרשים לעצמנו להיסחף עימה בהנאה: שווקים מיוחדים מוקמים לרגל החג ומופיעים בחוצות העיר בכל כיכר ובכל פינת רחוב, מרביתם מציעים אביזרי קישוט ומתנות לחג. באחד שכזה ביקרנו השבוע: זללנו ערמונים קלויים, קנינו צעיפים (ממתנות החג היותר נפוצות), הגרנו היישר אל תוך גרוננו שוקו בלגי חם, וקינחנו בגופרה בלגית נפלאה. כשחלפנו בין הדוכנים, התעכב בני ליד אחד מהם. על הדוכן היו מסודרות עשרות מצנפות של סנטה קלאוס בכל מיני דגמים ואיבזורים. מצנפות עם פעמונים, מצנפות עם לחצן להשמעת ניגוני חג, ומצנפות עם נוריות, בדיוק הסוג שבו חשקה נפשו של הילדון. הוא ואחיו בחנו את המצנפות בעניין, כל אחד מעדכן את רעהו במצנפת "קולית יותר", שמצא. המתנתי לו שימצה את העניין ונוכל להמשיך לדוכן הבא, גם הוא הוא מציע מרכולת דומה פחות או יותר – גמדי סנטה שמנמנים וחייכניים בכל הגדלים עם מזחלת או בלי. אבל אז הוא הודיע – "אני רוצה כזה". "כזה מה?", שאלתי. הוא הצביע על אחת ממצנפות הסנטה קלאוס. "אבל זה סתם כובע, יש לך מספיק כובעים!", אני עונה ומתקדמת הלאה בהצהרה לא מילולית שהנושא סגור. "אבל אמא זה יפה", הוא מסביר לי. הוא חובש לראשו את המצנפת של סנטה קלאוס, ואני מנסה לחלץ סיבה להימנע מהקנייה הזו. מילא להתארח אצל הדנים בחג המולד, אבל לתת לילד לחבוש מצנפת של קדוש נוצרי זה כבר משהו אחר. "תקשיב חמוד, זה לא סתם כובע, זה סמל שקשור לחג של נוצרים". אבל אז הוא מזכיר לי בטון זעוף :"הרגע אמרת שזה סתם כובע!". "זה לא העניין" אני נאנחת ושואלת את עצמי: מה באמת העניין?
אותו אחר צהריים, אנחנו ספונים בבית. בחוץ קר וסוער, ובפנים חם ונעים. ברקע מתנגנת בפעם המאה נגינת חג מולד (ג'ינגל בל) מבובה בדמות אייל שקנה הילד באותו שוק בבוקר. הוא אמנם יודע שמדובר בחג של נוצרים, אבל כשהוא מסתובב במצנפת סנטה קלאוס מצחיקה ונראה כמו גמד, זה לא גורע מההנאה שלו, והאמת – גם לא משלי. אני נזכרת בחוויה שלי עם ילדיי בהלואין ואז בדיוק מתחוור לי מה באמת העניין: אנחנו יהודים וילדינו מבינים זאת, עד כמה שילדים יכולים להבין, אבל בהיותנו תושבים בארץ אחרת, אנחנו חשופים למנהגים חדשים, לתרבות שונה ולחגים אחרים, וניקח חלק בהם כל עוד אנחנו מפיקים מכך הנאה, כי זהו עצם העניין.
