סוף סוף הצלחתי להשתחרר ממנו
היום עשיתי לזה סוף. לא עוד בכי, לא עוד פגיעות, לא עוד רע, לא עוד כאב, לא עוד חלומות רעים, לא עוד הרגשת בחילה, לא עוד מועקה, לא עוד תחושת חוסר ביטחון, לא עוד חוסר אמון, לא עוד סימני שאלה, לא עוד שאלות יתומות חסרות תשובה, לא עוד. גיליתי את החוזק שלי
אף פעם לא דמיינתי את עצמי כזאת חזקה. תמיד האמנתי שאני חזקה מול כל העולם, אבל לא מול האהבה שלי. שם נבחן החוזק האמיתי - ולא היה לי אותו. כשחשבתי שעברתי את שברון הלב שחוויתי ממנו, לא באמת האמנתי שהחוזק שלי יעמוד במבחן המציאות. ובאמת, כשהוא רצה שניתן לזה עוד צ'אנס, אחרי כמעט שנה, בסוף נשברתי. החוזק שלי שוב לא עמד במבחן, הוא כשל.
אבל היום, עשיתי לזה סוף. לא עוד בכי, לא עוד פגיעות, לא עוד רע, לא עוד כאב, לא עוד חלומות רעים, לא עוד הרגשת בחילה, לא עוד מועקה, לא עוד תחושת חוסר ביטחון, לא עוד חוסר אמון, לא עוד סימני שאלה, לא עוד שאלות יתומות חסרות תשובה, לא עוד...
מהו חוזק? חוזק זה להתמודד עם דברים? חוזק זה לא לבכות? חוזק זה לא להיפגע? חוזק זה לעמוד איתן? חוזק זה שליטה? חוזק זה חוסר פחד? מה זה החוזק הזה?
הקצבתי לעצמי חמש דקות של בכי. לא יותר. בכי של שחרור, לא כדי לכאוב. בכי, במקום הקאה. בכי של השלמה. בכי שאחריו מרגישים הקלה.
שנה שלמה לא היה לי צורך לבכות. שנה שלמה של הרבה חיוכים, מחשבות טובות, חלומות נעימים והרבה אושר. שנה שלמה של שקט, ביטחון והחזרת אמון. שנה שלמה של עבודה פנימית קשה ומלחמות פנימיות אינסופיות.
לצעוד לעבר מקום אחר, בו יהיה לי טוב יותר
היום שחררתי את עצמי מהחבל הזה. שחררתי את עצמי מהרע, מהכאב, מהמועקה. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אהיה במקום שלא יהיה לי טוב בו. והבנתי ששוב הגעתי לשלב שלא טוב לי. מה עושים? קדימה לזוז משם. ללכת. לצעוד לעבר מקום אחר, בו יהיה לי טוב יותר. שארגיש בו שוב בטוחה ומוגנת. מקום שארגיש בו רצויה, נאהבת, מכובדת. מקום שייתן לי תחושת חום ואהבה, ובעיקר תשובות לכל השאלות שיהיו לי. מקום שלא ייתן לי להרגיש תלויה באוויר, מקום שיצמיח תחתיי קרקע יציבה וחזקה. מקום שאני ארגיש בו טוב, רק טוב.
אז התחלתי לצעוד. הצעדה החלה בשיחת הבהרת המצב עם חברה טובה שעשתה לי סדר בראש, ואחריה הגיעו התובנות שצצו בראשי כמו אסימונים שנופלים כשמנצחים במשחק במכונת קזינו.
לאחר מכן התקשרתי אליו ושיתפתי אותו בכל התובנות שהגעתי אליהן בשלוש השעות שלא היינו יחד. ובפעם הראשונה, אני זו שעושה סוף לעניין. אני זו שעומדת על שלה ולא מבטלת את עצמה בשבילו. לא עוד הרס עצמי, לא עוד סמרטוט רצפה, לא עוד מזוכיזם. אני היא זו שהלכה הפעם. אני זו שעוזבת.
והוא? מה יש לו להגיד? כרגיל, כלום. שום תגובה, שתיקה ואחריה שוב בריחה. "טוב אדבר איתך אחר כך, עסוק".
עכשיו הוא יכול מצידי להיות עסוק
עסוק? בסדר גמור. הפעם זה באמת בסדר מבחינתי. עכשיו הוא יכול מצידי להיות עסוק, פנוי, לחוץ, מבולבל, חולה, מסכן ועצוב. הוא יכול להיות כל מה שהוא רוצה, כל עוד אני כבר לא שם יותר.
ואז בא צחוק השחרור. אותו צחוק שמגיע כל פעם אחרי שאני גומרת. אותו צחוק שמשחרר לחץ גדול שהצטבר אצלי בפנים במשך זמן מה. אותו צחוק שמאשר הקלה או סיום. אותו צחוק שמביא איתו את התחלתה של הרגשה טובה.
השלב הבא היה שלב ההקלה על ההתמודדות. הרי זה היה ברור שבזמן כה קצר שהייתי שם והרגשתי רע, האדמה תחתיי לא תקרוס אם אלך. אבל לא רציתי לשבת אפילו דקה אחת בבית ולחשוב על הדברים. אין טעם. סיימתי את העניין איתו, וצריך להמשיך לצעוד קדימה. החיים ממשיכים.
אז פניתי לעזרת חבר. שלחתי לו הודעה, והוא בשמחה הסכים לעזור לחברה במצוקה. קבענו לצאת לשתות. הוא תמיד מוציא אותי ממצבי רוח לא טובים ותמיד תמיד גורם לי להרגיש טוב עם עצמי.
אז מצידי ההוא יכול היום לצאת, ליהנות, לסבול, לבכות, לישון, איתה, בלעדיה, לחשוב, להבין, לזרוק אותה, להשאיר אותה, לשכב איתה, לשכב לצידה, לעשות באמת מה שבא לו. אני לא שם יותר, וזה מבחירה. הוא כבר לא מעניין מעכשיו.
אני המנצחת בסיבוב הזה. שחררתי אותו. שחררתי את עצמי ממנו, מהרע. עזרתי לו לקבל החלטות. חסכתי מעצמי עוד פגיעה מיותרת. שימרתי עוד דמעה בתוך השק. ניצחתי. ניצחתי, כי מצאתי בתוכי את הכוחות לקום וללכת ולא להיות במקום שלא טוב לי בו. ניצחתי, כי פעם ראשונה שעמדתי מולו ואמרתי די, לא עוד.
ואז בא צחוק השחרור
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
