בגלל החיבור המושלם בין מילים לתמונה
גיא משה, תסריטאי ובמאי שסרטו "הולי" עולה עכשיו למסכים בארה"ב, מגדיר את עצמו כמכור קשה. ב"פרפר ופעמון הצלילה" הוא בחר בגלל שהחזיר לו את האמון בחוויה הקולנועית
מתישהו, לפני כמה שנים, איבדתי את האמונה שהקולנוע עוד יכול להפתיע אותי. זוהי מין כרוניקה של מוות ידוע מראש שבודאי מצפה לכל מכור. בשלב מסוים הסם המועדף מפסיק להיות אפקטיבי, ואז כל שנותר הוא להגביר את המינון או לחפש תחליף ראוי. משהו חזק יותר, גבוה יותר, מהר יותר אם להכניס את יורם שימרון לעניין.
אבל פה לא מדובר באתלטיקה קלה, פה מדובר בחיים ומוות, בסם הריגוש הקולנועי. אותה אהבה ראשונה וחסרת תחליף שהרגשת בגיל ארבע עת אחיך הגדול לקח אותך לראות את "הפיראט האדום" בקולנוע כוכב ברמת השרון. שם, בין פופקורן וטמפו, ישבת ובהית במסך הגדול בברט לנקסטר עושה טרזן על אמת ומציל את הנסיכה, ושם חווית בפעם הראשונה את טעמו המשכר של סם הריגוש הקולנועי.
"הפרפר ופעמון הצלילה". התוצאה קרובה לנגוע במהות החוויה הקולנועית
הרבה שנים חלפו מאז והרבה סרטים – אלפי סרטים. הכל ראיתי וניסיתי והתרגשתי, עד שלפתע פתאום נגמרה ההפתעה וכל סרט חדש התחיל להרגיש קצת ישן. והפחד החל מחלחל בי שאולי זה נגמר. הכל כבר נוסה ונעשה ונלעס והוקא ומה כבר נשאר.
אז מה כבר אפשר לצפות מעוד סרט צרפתי דל תקציב, כשאפילו 200 מיליון דולר לא מסוגלים לקנות שום דבר חדש? בכל זאת ראיתי את "The Diving Bell and The Buterfly" של ג'וליאן שנבל, ותוך עשר דקות חזרה לי האמונה. את הסופרלטיבים החלולים בסגנון "יצירת מופת" אשאיר למבקרים, אבל בתור מכור קשה אסתפק בלאמר שאת הסרט הזה עוד לא ראיתם.
"The Diving Bell and The Buterfly" הוא לא רק הסרט הטוב ביותר של השנה, הוא אחד ההישגים הכי מרתקים, הכי מרגשים והכי טהורים של הקולנוע מאז המצאת הקלוז אפ. נקודת חיבור מושלמת בין סיפור במילים לבין סיפור בתמונה וקול. כאשר כל אחד מהמרכיבים עובד בכזו עוצמה, התוצאה קרובה לנגוע במהות החוויה הקולנועית עצמה. ורק במקרה שתהיתם, אז לא, אין בסרט שום ויז'ואל אפקט.
