קציצת מדרגה

המבורגרים מתקשרים אצלי אינסטינקטיבית למזון מהיר. החל מהמהיר באמת של מקדונלד'ס, ברגר קינג או בורגר ראנץ', ועד לרשתות המבורגר איכותיות כמו בלאק, אגאדיר או מוזס. לכן הייתי מופתע כל כך לגלות את ההמבורגר של "בִמקום" - מסעדה שינקינאית, איטית ומהורהרת־משהו, כזאת שמתגאה במרכיבים ש"נעשים במקום מדי יום". זה לא רק ההפך מכל האסוציאציות ההמבורגריות שלי; על פניו, אלה כל הסטריאוטיפים שעושים את ההפך מתיאבון. לעזאזל, אפילו הברושור הקטן שלה מאויר באופן שונה כל כך מהתפריטים הרגילים של מסעדות בסביבה.

כל האמור לעיל עיצב אצלי דעה נחרצת עוד לפני שנגסתי בהמבורגר: הייתי משוכנע ש־ג', הבחור שהמליץ לי על המקום (תוך גילוי נאות שהוא שייך לזוג חברים שלו), פשוט הביא אותי למקום השינקינאי ביותר ביקום. משהו שממוקם בין "בשר זה רצח", נשים בשחור ומצעד הגאווה. רק אחרי שנתתי את הביס הראשון בקציצה העשויה בדרגת מדיום, הבנתי כמה טעיתי. הסיפור כאן לא קשור למצעד הגאווה, אלא דווקא לחטא הגאווה. הגאווה המטופשת שלי.

את הקציצה אפשר לקבל עם סלט קולסלואו (קצת אנמי לטעמי) או עם סלט סלק (נעים לעין ולחך). בנוסף תקבלו גם תפוח אדמה אפוי, אבל חתוך לפרוסות כה דקות עד שמה שמתקבל הוא מרקם חצי־פריך שמזכיר צ'יפס, רק בלי כל השמן העמוק. אבל עזבו את התוספות, בואו נדבר על הדבר האמיתי: להמבורגר של "במקום" יש מרקם מיוחד שמבדל אותו משאר ההמבורגרים המושקעים. אולי זאת הטחינה, אולי כמות השומן שנראתה לי נדיבה במיוחד - תהא הסיבה אשר תהא, מדובר באחת הקציצות המפוארות שאכלתי לאחרונה. טובה עד כדי כך שאפילו הג'וניור, שמפאת גילו הבעייתי עדיין מעדיף מק־משהו על פני המבורגר איכותי ועסיסי, הצליח להגיע איתה עד לשלב הגמר.

קצת על המקום של "במקום": מדובר במסעדה שכונתית במובן הכי טוב ונעים של המילה. המחירים מלבבים ממש, וההשקעה באה לידי ביטוי בפרטים הקטנים ביותר. אפילו הקטשופ והמיונז מיוצרים במקום בכל יום מחדש. המטבח פתוח למחצה אל תוך חלל קטן ונעים שהעץ שולט בו (לחובבי מוסדות שינקינאים זה יזכיר קצת את "פינה קטנה" של לפני כמה מאות שנים, כשרק הדינוזאורים ואני חיינו במתחם). את התמונה משלימים ברז בירה - גולדסטאר, כמו שצריך - וארון משקאות קלים עם מיצים מקומיים.

במקום מוגשות גם ארוחות בוקר מפוארות וזולות עד כדי חשש לפילנתרופיה (27 שקל לארוחה שכוללת שתי ביצים כבקשתך עם פטה/ שינקין, אמנטל, טחינה, קפה ומשקה הבית), סנדוויצ'ים, מרקים וסלטים. המבורגר מהסוג שתואר לעיל, יעלה לכם רק 29 שקל, ובתוספת של 11 שקל בלבד תוכלו לקבל לידו גם שליש בירה מהחבית. במשפט אחד (ארוך): טוב בכל קנה מידה, ואם הולכים לפי יחס העלות־תועלת - אפילו מצוין.

"במקום", יהודה הלוי 109 (פינת המגיד) תל אביב, 5602358־03

העברת בעלות

ל"בטי פורד" יש בעלים חדשים. ל"שאשו פיאט", אגב, עדיין אין

"בטי פורד" הוא כבר מוסד תל אביבי ידוע, אלא שלפני כחודשיים עזבו אותו הבעלים הוותיקים והמוכרים, ואת השם המחייב קיבלו על עצמם האחים בן צבי: זיו השף ותומר המסעדן. ניכר כי השניים מודעים לכך שנכנסו לנעליים גדולות, ואכן ההשתדלות נשקפת שם מכל פינה - רק שלעיתים קרובות מדי מדובר בהשתדלות רבה מדי. כמעט בכל המנות שטעמתי ניכר אובר־דואינג שכלל מניפולציות שונות, שניסו לתפוס מרובה ולא תפסו (מלבד גלילת הסלמון המעושן עם שמנת ואבוקדו, שדווקא תפסה ועוד איך). חבל שלא הותירו לחומרי הגלם האיכותיים פשוט לדבר בעד עצמם.

מלבד השירות הנעים מאוד וברמנית מהפנטת ממוצא רוסי עם ראסטות של בוב מרלי, רק בגוון בהיר - האס של הבטי פורד בגלגולו החדש הוא דווקא הפלייליסט: שקט, נעים, מוכר ומאפשר למי שיושב לבד לא להרגיש בודד, ולמי שבא ביחד לנהל שיחה בלי לצעוק.

ציון: 8

תוספת שיכר

יצרנית הוודקה השוודית אבסולוט מתמקדת לאחרונה בעיצוב הבקבוק עצמו. עכשיו משיקים שם מהדורה מיוחדת ומוגבלת של בקבוקים תחת השם "אבסולוט דיסקו". הוודקה שבפנים היא אותה הוודקה, אבל הבקבוק - הו, הבקבוק. מדובר בהומאז' חינני ביותר לכדור המראות שפיאר כל דיסקוטק בשנות ה־70: עטוף בפיסות מתכת מנצנצות ובראשו מתלה, למקרה שתרצו לחבר אותו לתקרה כמקובל. המחיר אמנם כפול (120 שקל), אבל היי: אם תנסו לשבת עליו במקום לתלות אותו, תגלו שהמילים "ייס סר איי קן בוגי" יוצאות לכם מהפה מאליהן. במיוחד ה"איי".

תקוע בפקק

לפני כמה שנים התחשק לבעלי יקב בנימינה לשחק מעט במגרש יקבי הבוטיק שהחל לצמוח בשולי התעשייה, אז הם הקימו את יקב "המערה". עכשיו הם משיקים שם את בציר 2004, החמישי במספר של היקב.

"המערה 2004" עשוי מ־65 אחוז קברנה־סוביניון ו־35 אחוז מרלו, ומלבד ניחוחות פרי אדום ופטל אפשר לחוש בו גם בעץ קלוי, וניל ואפילו מעט שוקולד. המחיר - 170 שקל -

בהחלט גבוה, אבל לא גבוה מדי בהתחשב בתמורה המצוינת.