היו לה עיניים כחולות אני חושב. חומות הייתי זוכר
מאז שנפרדנו אני בוהה בבבואה שלי במראה ואני לא נראה אותו הדבר, משהו השתנה בי ואני לא מצליח להתאושש. אני חייב כבר להמשיך הלאה. אז מה אני נוסע לאמא שלה פתאום?
בתחילת השבוע אמא שלה התקשרה ושאלה מה שלומי, שיקרתי שהכל בסדר. לרוב הכל לא בסדר, אבל התשובה האידיאלית הזאת מרגיעה את השואל, שבדרך כלל מעוניין להישאר רגוע ומחוץ לצרות לא שלו. היא אמרה שהיא קנתה מדף חדש לספרים ושאלה אם אני יכול לעבור מתישהו ולתלות לה אותו. היא לא אמרה אף מילה על הפרידה. הסכמתי. תהיתי אם גולי סיפרה לה שנפרדנו, אבל חשבתי שזה לא משנה, כי היחסים שלי עם אמא שלה לא השתנו. אמרתי שאולי אעבור אצלה באחד הערבים אחרי העבודה ואני רק צריך לזכור להכניס את ארגז הכלים לרכב.
יש זוגות עם פריחה זמנית ועונתית
היא ואני נפרדנו לפני כמה שבועות, לאחר זוגיות של חודשים ארוכים, ועם הזמן אני מבין שזה מה שהיה צריך לקרות. למען האמת אפשר להגיד שגולי עזבה אותי. או נעמה, לפני שהמצאתי לה את הכינוי המטומטם הזה. כשאתה ממציא למישהי כינוי שהוא לא מאמי נינטי או קוקי אינפנטילי, אז כנראה האהבה מתחילה לפרוח. וכנראה יש פריחות אחרות. יש את אלה שמזמנות את הרופא, ויש זוגות עם פריחה זמנית ועונתית. ועכשיו אני לא מצליח להיזכר איך היא נראית. אני לא מצליח להיזכר בפנים של נעמה. בחורה יפהפה ומטופחת חיצונית, ובטוח שהיו לה עיניים. אבל אני פשוט לא מצליח לזכור את הצבע שלהן. אם הן היו חומות בטוח שהייתי זוכר.
כמה ימים לאחר השיחה עם אמא שלה, קמתי כהרגלי לעוד יום עבודה ושוב ניסיתי לשכוח להעמיס לרכב את ארגז הכלים. הפעם לא הצלחתי. הגעתי למשרד, וכבכל יום קראתי מיילים עם הקפה ועשיתי "כן" עם הראש לאנשים שאני בקושי מכיר והגעתי לפגישות ואפילו אכלתי צהריים עם הבוס. במהלך היום דיברתי עם אנשים מהעבודה בידיעה מוחלטת שהדבר היחידי המשותף לנו הוא השטיח שאנחנו דורכים עליו. וכמו תמיד, עשיתי נחל וזרמתי. במשך כל היום חשבתי על זה שאני אלך לתלות את המדף בביתה של ענת, אמא של נעמה. והדבר הכי מתסכל היה שאני לא בטוח למה אכפת לי מהמדף הזה, או מאמא שלה, לצורך העניין. אחרי הכל, נפרדנו, וזה אמור שמיידית עלי להתנתק ממשפחתה. אבל הניתוק הנפשי כנראה הוא הבעייתי. כשהסתיים יום העבודה החלטתי לנסוע לכיוון המדף ולייצב אותו שם על הקיר בבית הנמצא אי שם ביהוד.
אפילו וספה הכלבה לא היתה שם
השער, כמוני, היה פתוח, ונכנסתי. הקשתי על הדלת, שגם היא היתה פתוחה. אף אחד לא צעק "פתוח", אז פשוט נכנסתי לבית, וכל האורות היו כבויים. "ענת, את פה?!?" יריתי לחלל. שום דבר. יצאתי לגינה, ואפילו וספה הכלבה לא היתה שם. מצד שני יכול להיות שהיא הסתתרה ממני, כי אני היה זה שנידב לה את השם. "וספה, בואי! רועי פה. בואי שוו שוו" שרקתי. לא וספה ולא סוזוקי. אז הלכתי אל חייקה השכנה, שאגב, כנראה ככה ההורים שלה קראו לה אז שתסגור חשבון איתם ולא תאשים אותי כמו וספה, שרק לפעמים נתנה לי ללטף אותה.
נכנסתי לשביל שמצידו האחד עץ רימון ותיק שכנראה כבר עשה את שלו לעונה, ומצידו השני עץ לימון בריא ורענן. התבייתי על לימון צהוב ועסיסי שהגיע זמנו להישמט מהענף שגידל אותו ושמעתי את חייקה שואלת "מי שם?"
"זה אני", אמרתי באינסטינקט. הנחתי שהיא לא תזכור אותי, כי נפגשנו רק פעמיים, אז הלכתי לקראתה וכמעט אמרתי שאני החבר של נעמה, הבת של ענת השכנה. אבל היא הקדימה אותי: "רועייל'ה, איזה יופי שבאת. שמעת מה קרה?"
"לא, מה קרה?"
"אוי, אין מזל", אמרה והמשיכה - "ענת היתה בתאונה ואיבדה את ההכרה". היא התחילה להספיד אותה, אמרה שהיא היתה מקסימה ושכנה טובה מאוד וכמה חבל שקרה לה מה שקרה. לא הצלחתי להחליט מה לעשות, רק חשבתי על כך שבעולם הזה צריך לאבד את ההכרה בשביל לקבל הכרה אחרת מהשכנים. אמרתי לחייקה תודה לאחר שהיא אמרה לי שהיא מאושפזת בתל השומר ונסעתי לכיוון בית החולים. אני לא יודע למה, אבל אחרי כמה חודשים עם נעמה, כנראה שנקשרתי לאמא שלה, למרות שפגשתי אותה רק בימי שישי לארוחות ערב. כנראה היו הרבה ימי שישי. הרגשתי קירבה לא ברורה לצד האימהי והאוהב שבה.
"כוס אמק", נתתי מכה על ההגה וקיללתי, ובהזדמנות זו, הגה, אני מתנצל ויודע שלא עשית לי כלום. באותו הרגע שהיכתי בהגה נזכרתי ששכחתי את ארגז הכלים מתחת ללימון שרציתי לקטוף בגינה של חייקה. חייגתי מהאוטו ל-144, אבל בלי שם המשפחה של חייקה לא נתנו לי את המספר שלה.
הארגז עצמו שווה מאה ומשהו והתכולה שלו קצת יותר יקרה. מברגה קטנה שלא מזמן קניתי ב-300 וכמה שקל ומקדחה ישנה של "בוש" השווה די הרבה, וגם כל הנלווים - מברגים, פלאייר, העיפרון מאיקאה, ג'בקה, דיבלים וברגים וכל האבזרים שנאספו במהלך 15 שנות הארגז. סססמאק עם החייקה הזאת והלימון המפואר שמשך אותי. כולה לימון. וענת, מה היא מאבדת את ההכרה בלי להודיע. ולמה אכפת לי ממנה? ואם כבר אני מתלונן, אז מה לעזאזל צבע העיניים של נעמה? איך אני לא זוכר? איך אין לי תמונה שלה?
החלטתי לחייג לנעמה. כבר הייתי קרוב לצומת סביון, וזה אומר שאני לוקח ימינה לרימון ואז עולה לכיוון הבקו"ם ומתקרב לבית החולים תל השומר. נעמה לא ענתה. התלבטתי אם להגיע לבית החולים ואחר כך לחזור לקחת את הארגז. בסוף עשיתי פרסה וחזרתי.
הארגז היה מונח שם על הארץ כשם שהשארתי אותו, ולפני שהרמתי אותו מהארץ העפתי מבט לתיבת הדואר, לראות את שם המשפחה. שלחתי יד וקטפתי את הלימון הזה שהשתוקק להיות שלי והכנסתי אותו לארגז.
כשיצאתי מביתה של חייקה ראיתי את ענת מחנה את הרכב בחנייה ומנופפת לי לשלום. נופפתי בחזרה וחיכיתי עד שהיא חנתה. וחיכיתי עוד טיפה.
"רועי, כיף שבאת, הייתי עם וספה אצל אלבגלי, הווטרינר. נגמר השיפוץ?" וספה נעצה בי מבט פודלי זועם שמופיע בכל פעם שנשמע השם שלה.
"איזה שיפוץ?"
"נעמה ישנה כאן בגלל השיפוץ בדירה".
"היא לא אמרה לך שנפרדנו?"
"מה? לא, היא לא אמרה".
"כן, לפני יותר משבועיים".
"בוא תיכנס".
נתתי לה נשיקה ואמרתי שמשהו צץ ואני חייב ללכת. היא שאלה אותי שוב על נעמה ואמרתי שאני חייב ללכת. כשהתרחקתי יכולתי לראות את דמותה במראה, הולכת וקטנה.
בדרך חזרה לתל אביב ישבתי ברכב וחשבתי על כל הסיפור הזה שהשכנה המציאה ומה לעזאזל בדיוק קרה שם. בדרך שקלתי להתקשר לחייקה ולעבוד עליה בחזרה, אבל איכשהו הפסקתי עם זה בגיל 12.
כעבור כרבע שעה ירדתי מאיילון. ביציאה לדיזנגוף מצאתי חנייה והחלטתי שאני אלך לרוץ כדי לשכוח קצת מעצמי ומהניסיון לפענח את צבע העיניים של נעמה. נכנסתי לדירה שתמיד ריקה גם שאני יוצא ממנה וגם כשאני נכנס בסוף כל יום עבודה והנחתי את הארגז במטבח. לבשתי את בגדי הריצה ולפני כן עברתי במטבח. מזגתי לעצמי שוט של סטולי, מצצתי קצת מהלימון הטרי והלכתי לרוץ בטיילת.
אני אוהב את הים.
האימייל של רועי
