נבחרת החלומות

מזה זמן רב שצלמי אופנה הפכו להרבה יותר מסתם סטטיסטים על הסט. הם יוצרים טרנדים באמצעות הדימויים שהגו, מכתירים דוגמניות־על חדשות בכל הזדמנות, וזוכים להבלטת שמם בקרדיטים של הפקות האופנה היוקרתיות ומסעות הפרסום הגדולים, מעל כל שאר המשתתפים. מדובר במהלך מסקרן, ובכלל לא מובן מאליו, שיצר ב־20 השנה האחרונות קבוצת צלמי־על שהפכו לכוכבים לא פחות גדולים ממושאי הצילום שלהם. החברים באוליגרכיית הפילם הזו מונים פחות ממספר אצבעות שתי הידיים, הם מצלמים בקביעות את שעריהם של המגזינים המובילים, ואפילו סלבריטאים על־זמניים כמדונה עומדים אצלם בתור כדי לזכות בתצלום דיוקן. בחרנו להפנות את הספוט אל חמשת צלמי־העל הפייבוריטים שלנו ולהציג בפנייך את מי שמשפיעים על עולם האופנה כמעט יותר מכל גורם אחר.

אגדה אורבאנית

כשמדובר בהפקת אופנה מקצועית לעילא, כזאת שעושה כבוד לבגדים ותופסת את העין בזכות האסתטיקה ולא בשל פרובוקציות מיותרות או סלבריטאים מוכרים שמככבים בה, סטיבן מייזל הוא האיש שאליו פונים. מדובר בצלם העסוק ביותר בעשורים האחרונים, ואם מישהי מכירה בית אופנה חשוב שלא שכר את שירותיו כצלם קמפיינים כבר אינספור פעמים – היא מוזמנת לדווח לנו על זה.

בין צלמי־העל, מייזל הוא היוצר האולטימטיבי, זה שמתייחס לנושאים הלוהטים שנמצאים בראש סדר היום של עולם הזוהר ומתרגם אותם להקשר אופנתי. כך, למשל, צילם כתבות אופנה רחבות היקף שתקפו סוגיות כמו גמילה ("Super Mods Enter Rehab"), ניתוחים פלסטיים ("Makeover Madness"), כוכבנות ("Fashion Today") ואפילו נשים טרוריסטיות ("State of Emergency"), ואשר הפכו לקלאסיקה שממנה שואבים שאר הצלמים בעולם השראה מעת לעת. הפקות הנושא שהוא מכין עבור ה"ווג" האיטלקי והאמריקאי הן גם סימן ההיכר שלו, והוא זה שפרץ את מחסום שמונת העמודים שהיו מוקדשים לעניין בדרך כלל. צילומיו האינטנסיביים מתפרשים על פני לא פחות מ־30 עמוד ומתוקצבים בעלויות שהיו מספיקות לסרט ישראלי באורך מלא.

בראיונות הנדירים שנערכו עמו (מייזל ממעט להתראיין ולהצטלם, שלא לדבר על להעמיד תערוכות או לפרסם ספרים) הוא מספר שמאז ומעולם חלם להיות חלק מעולם האופנה, ועוד בילדותו העריץ צלמים בכירים ואפילו את דוגמניות־העל טוויגי וג'יין שרימפטון. את דרכו המקצועית התחיל בבית הספר הניו יורקי הנודע לעיצוב "פארסונס", שם למד איור אופנה ואף עבד כמאייר אצל מעצב־העל דאז, הלסטון.

דווקא לצילום התגלגל במקרה – תמונות חובבניות שצילם בשביל דוגמניות של "עלית" משכו את תשומת לבם של הבוקרים בסוכנות וכל השאר... היסטוריה. מאז הוא שכלל את יכולתו והתפרסם כבעל עין חדה במיוחד וכמי שמצטיין בגילוי "הדוגמנית הלוהטת הבאה". כמעט כל דוגמנית שווה בתעשייה חייבת לו את הקריירה שלה, בין השאר שמות מיתולוגיים כמו לינדה אוונגליסטה, כריסטי טרלינגטון ונעמי קמפבל.

ואם כל זה לא מספיק כדי להבין שהאיש הפך לאגדה עוד בחייו, אז העובדה הבאה תסגור סופית את הפינה: מזה 15 שנה שמייזל הוא הצלם הבלעדי של שערי ה"ווג" האיטלקי, כבוד חסר תקדים שאף אחד לפניו לא זכה לו. שאפו.

צעקן על הזמן

מגלומניים וצבעוניים עד כדי פסיכדליה, כאלה הם הדיוקנאות והתמונות של דיוויד לה־שאפל, המופרע והאקסטרווגנטי שבצלמי העילית. הצלם האמריקאי הצנום הזה לא בוחל באף מניפולציה כדי להשיג את התוצאות הייחודיות שבהן הוא מתמחה, וכך קורה שהעינויים שהוא מעביר את מושאי הצילום, שכבר מזמן הפכו לשם דבר בתעשייה, עומדים בניגוד אירוני לפופיות העולצת שעולה מהפריימים. אף על פי כן, מעטים הצלמים שכוכבי הוליווד עומדים אצלם בתור כפי שהם עומדים, בהכנעה ובציפייה, אצל לה־שאפל. את אמינם הוא צילם משפשף בין רגליו נפץ אדום וגדול, פאריס הילטון נכבלה עירומה לחוט של מיקרופון, אלטון ג'ון נאלץ לזעוק לעזרה לאחר שנתקע על פסנתר מנומר, וזו רק ההתחלה.

המוזה הקבועה של לה־שאפל היא אמנדה לאפור, טרנסג'נדרית עבת שפתיים וחזה, שאותה הוא מצלם במשך 15 השנה האחרונות בכל פוזה אפשרית. חוץ ממנה ומסלבריטאים מובילים שהוא מתעד (רצוי מתחום המוזיקה), הוא מצלם גם המון קמפיינים מסחריים, בזכות הסגנון הקיטשי והבולט שלו. "לואי ויטון", "אייסברג" ומותג הקפה האיטלקי "לוואצה" (שלו הפיק לוח שנה קיצוני ובו נשים מעורטלות שמתנות אהבים עם הלוגו וגורמות לקפה להיראות פתאום סקסי במיוחד), הם רק מעט מזעיר מרשימת המותגים האינסופית שלה תרם את כישרונו.

עוד באמתחתו - בימוי שלל קליפים צבעוניים ומשוגעים, שמתוכם אנחנו זוכרות לטובה את "דירטי" של כריסטינה אגילרה, "דו איט וול" של ג'ניפר לופז ו"ריץ' גירל", הסימפול ל"כנר על הגג" מבית גוון סטפאני. מאמם? לגמרי.

פסיכופת צעיר

אימואיות, גותיות וכל אלה שמחוברות לצד האפל שלהן, סטיבן קליין הוא הצלם שלכן (בהנחה שיום אחד עוד תעלו לגדולה...). אם קליין היה חבר שלנו, בטח היינו אומרות עליו שהוא שרוט פחד, בדומה לכל הצלמים הגדולים באמת. גם כשהן מצוידות ברקע שמשי במיוחד – וזה לא קורה הרבה בסטים של קליין – התמונות שלו תמיד משדרות אי נחת ונהנות מלוק ביזארי לאללה, בתוספת התיבול המתבקש של אלמנטים מעולם הסאדו־מאזו. קליין נחשב כרגע לצלם הנחשק ביותר בשוק (ולשם הטרי ביותר ברשימה הזאת), על אף שכבר הספיק לייצר לעצמו רפיוטיישן של מגלומן לא קטן, שעושה הרבה כאב ראש לסטייליסטים. בגדים לא זוכים למקום מרכזי בתמונות שלו, ובהפקת אופנה שצילם לא מזמן עבור "ל'אומו ווג" האיטלקי, שבה נפרש בראד פיט על פני 32 עמודים, זכתה האופנה להבליח רק פעמיים (כשבשאר הזמן היה פיט לבוש בבגדי אגרוף... לא בדיוק בגדי המעצבים שמדמיינים כשחושבים על הפקת אופנה).

בין אם זו דרך לא שגרתית למשוך תשומת לב או בוז כן ואמיתי למוסד הסלבריטאות, אף אחד לא יוצא אצלו טוב, או לכל הפחות נורמאלי. קליין ידוע בפוזות המוזרות שבהן הוא מצלם את מושאיו הנוצצים: את ג'סטין טימברלייק הוא הנציח בפנים מדממות, כאילו בדיוק סיימו לפוצץ אותו במכות; ויקטוריה ודייויד בקהאם תועדו אצלו בשלל פוזות מגרות, כזוג אוהבים חרמן הכלוא בקרוואן מג'ויף באמצע המדבר; ודניאל רדקליף (הלוא הוא הארי פוטר) צולם על ידו למגזין "דיטיילז" מאופר בכבדות בלוק אוחצ'י ועוטה וסט עור מחריד.

כאילו לא די בכך, בין הקמפיינים והאדיטוריאלז (הפקות אופנה מערכתיות לעיתונים, ר"י) של קליין ניתן למנות גם סשן צילומים ברוח "כיפה אדומה", שאיבדה אצלו את התמימות והולבשה בבגדי סאדו־מאזו; לוח שנה שבו מככבים חברי נבחרת הרוגבי הצרפתית בעירום חזיתי מלא, כשהם כבולים בשלשלאות; ופרסומות שגובלות בפורנו למותגים ההומואיים "דיסקוורד" ו"דולצ'ה וגבאנה", שאיתם הוא עובד צמוד. בנוסף, קליין הוא הצלם העונתי של מדונה, שאותה צילם בהפקה בלתי נשכחת למגזין "W" כשהיא רכובה על סוס, דקה אחרי תאונה שבה שברה כמה עצמות, והוא אפילו הצטרף לביקור שלה כאן בראש השנה האחרון. אין ספק, לאיש יש רזומה מכובד.

הגברת הראשונה

"צלמת הסלבריטאים שהפכה לסלבריטאית" הוא התואר שמתלבש בול על אנני לייבוביץ, האורים והתומים של צילומי הפורטרטים והאופנה. בדומה לצלמים המיתולוגיים, הלמוט ניוטון וריצ'רד אבדון, בנתה לעצמה לייבוביץ מוניטין מפואר המתפרש הרבה מעבר למחוזות המובהקים של פועלה. לייבוביץ - יהודייה כשרה למהדרין (משום מה, חלק מכריע מצלמי העילית בסצנה הבינלאומית הם יהודים!), שברקורד שלה רשומים גם כמה חודשי התנדבות בקיבוץ (כמו עוד איזה אחד שביקר פה לא מזמן, ג'רי סיינפלד) - התחילה את דרכה ב־1970 במגזין המוזיקה "רולינג סטון". המגזין, שיצא לאור לראשונה באותה השנה, הפך למיתוס שהוא היום גם בזכות השערים והדיוקנאות הקאנוניים שהיא צילמה בעבורו. בין מצולמיה ניתן למנות את ה"אבנים המתגלגלות", ארית'ה פרנקלין, יוקו אונו וג'ון לנון, והיא אף הצליחה ללכוד בעדשתה את וופי גולדברג משתכשכת באמבטיית חלב ואת דמי מור בעירום הריוני, בפריימים שהתקבעו כאבני דרך בתולדות הצילום.

אמנם דיוקנאות המוזיקאים הם אלה שהביאו לה את התהילה הראשונית, אבל לייבוביץ כבר מזמן המשיכה הלאה והפכה להיות ה־צלמת של כל מי שראוי באמת לצילום, קרי פוליטיקאים, סטארים הוליוודיים וספורטאי צמרת. לא מפתיע, אם כך, שהיא זאת שצילמה את מנהיג ברית המועצות לשעבר, האיש והכתם, מיכאיל גורבצ'וב, לקמפיין של "לואי ויטון". העבודות שלה מתאפיינות בחדות ובעומק מרשימים, שאליהם נלווית קריצה קומית אנינה, ולמרות שהיא מתחככת עם שועי עולם, אין לה מניירות מיותרות והיא ידועה במזגה הנוח והנעים.

חוצמיזה, בשנים האחרונות היא משתפת פעולה עם המנהלת האמנותית של ה"ווג" האמריקאי, גרייס קודינגטון, ביצירת הפקות אופנה מונומנטאליות, כמו למשל זו שנעשתה ברוח "עליסה בארץ הפלאות" ובה הופיעו מעצבי־העל בתפקידי מפתח (כריסטיאן לקרואה, לדוגמה, כיכב בדמות השפן הלבן, וג'ון גליאנו הדהים לחלוטין בתור מלכת הלבבות), לצד הדוגמנית נטליה וודיאנובה בדמות עליסה; או זו שבה הופיעה דרו ברימור כיפה מ"היפה והחיה" והצטלמה כמו מקצוענית בחברת אריה אמיתי (שלא נשך אותה, אל דאגה...).

אותו שיתוף פעולה פורה הוליד גם את שער גיליון דצמבר האחרון של ה"ווג" האמריקאי, שבו מוקפת פנלופה קרוז בחבורת מטדורים נועזים.

גוד בוי

מריו טסטינו הוא ללא ספק הילד הטוב שבחבורת צלמי הצמרת. הוא מוכר בעיקר בזכות הפקות האופנה שהוא מצלם בשחור־לבן אלגנטי בשביל ה"ווג" הצרפתי (ואם אפשר שהן יכללו גם פריימים מגורענים ומעט מטושטשים, עם לוק חלומי ופוזות מרגשות, מה טוב), והקמפיינים שהוא יוצר לבתי אופנה על־זמניים וסופר־יוקרתיים כ"שאנל" ו"ברברי".

טסטינו, יליד פרו ובן לאם אירית ולאב איטלקי, התחיל את הקריירה לפני כשני עשורים בלונדון. בניגוד לצלמי אופנה אחרים - ועל אף החיבה שלו לצילומי עירום אמנותי של היפים והמפורסמים (ע"ע דמי מור, סטיבן דורף וקייט מוס) - הוא לא בנה את המוניטין שלו על פרובוקציות אלא דווקא על סשנים מלכותיים, שמוציאים את המצולמים מלאי הדר וזוהרים במיוחד.

בזכות התוצאה המבהיקה שהוא מספק, טסטינו גם הפך להיות מעין "מחזיר בתשובה" של מי שסובל מדימוי תקשורתי בעייתי. כשהקריירה של מדונה הגיעה לנקודת שפל לאחר האלבום "ארוטיקה" וספר תמונות המין "סקס" (שאותו, אגב, צילם מייזל), היה זה טסטינו ידידנו שבנה בעבורה דימוי חדש, כולל מבט זגוגי ושיער מוחלק בפן בורגני, במסגרת צילומי יחסי הציבור הענוגים והמלנכוליים של האלבומים "משהו לזכור" ו"סיפורים לפני השינה". גם קייט מוס חיזקה את מעמד אייקון האופנה שלה הודות לקמפיין המהוקצע שהוא צילם עמה ל"ברברי" בתחילת העשור הנוכחי.

עם זאת, ועם כל הכבוד למוס, כנראה ששמו של טסטינו יירשם בספר דברי הימים של האופנה בזכות היותו צלם החצר הלא רשמי של בית המלוכה הבריטי. הנסיכה דיאנה תועדה על ידיו חודשים ספורים לפני מותה, וגם הנסיך השובב הארי זכה להצטלם אצלו לרגל יום הולדתו ה־21, יחד עם אחיו יורש העצר, וויליאם.