הכל אודות אמא או אבא

שבת שלום

מנור שבת, הבת של שלומי והאחיינית של לאה, רוצה לעשות את זה סולו. משפחת בנאי הבאה?

מאז שהיא זוכרת את עצמה, מנור שבת, הבת של שלומי, רוצה להיות כוכבת. סליחה, זמרת. ורק תנסו לעמוד בדרכה. אחרי שניסתה להתפרסם קצת בחסות אבא (כולל שער ילדותי ל"פנאי פלוס") והצטרפה לצמד המוזיקלי פופ־אפ עם לירז דבוש (שאחראי למיני־להיט "לואי"), היא יוצאת בימים אלה לדרך עצמאית ועובדת על אלבום חדש שאמור לצאת בחודשים הקרובים, ובו השקיעה 200 אלף דולר מכיסה. "שברתי את כל החסכונות על האלבום - הפצה, קליפים, הופעות - שמתי את הכל. אפשר לומר שאני מתאבדת על החלום", היא אומרת כשאנחנו נפגשים בבית קפה תל אביבי. מנור, 26, מדברת בביטחון מלא: "אני מאמינה שאלבום זה עסק לכל דבר. כמו שיכול להיות שמישהו יקים בר ולא יצליח, ככה גם עם עבודה מוזיקלית. אני מאוד מאמינה במה שאני עושה. כרגע אין לי הכנסות, אבל מאמינה שיהיו ברגע שיתחילו להגיע הכנסות מהשמעות והופעות. אני לא דואגת כי אני מאמינה בפרויקט. אם לא הייתי מאמינה, לא הייתי משקיעה את כל החיים שלי ומתאבדת לגמרי עליו. זה מפחיד ויש המון סיכונים, אבל זה גם מאוד מאתגר".  

"כמו שהוא זמר של כל המדינה, כך הוא גם זמר אישי שלי". מנור על אבא (צילום: דביר כחלון)

מנור, בחורה נאה לכל הדעות, מחייכת חיוך מנצנץ הודות ליהלום שתקוע באחת משיניה ("זה מגיל 17. עשיתי אותו במקום פירסינג וקעקועים. היה לי ג'וק כזה, לתקוע יהלום אמיתי באחת השיניים"). מסלול חייה מפותל קלות: היא השתחררה מהצבא מסיבות רפואיות, אחר כך חתכה לשנה בלוס אנג'לס, שם למדה פיתוח קול ועבדה כגרפיקאית בחברת אינטרנט ("פשוט התגלגלתי לזה"). אחרי שנה הגעגועים שברו אותה והיא חזרה לארץ. "חזרתי כי אני אדם נורא משפחתי. ידעתי שאני חוזרת ומתחילה את כל עניין הזמרה". כיום היא גרה לבד בגבעתיים ומתמקדת כאמור, בקריירה המוזיקלית.

"מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה להיות זמרת", היא מספרת, "זה התחיל בלשיר מול המראה עם הדיאודורנט של אמא ולנעול את הנעליים שלה שגדולות עליי ב־20 מידות, והמשיך באירועים משפחתיים. כשזה נהיה רציני אבא שלי אמר לי 'תקשיבי מנור, את צריכה לעבוד קשה. אין קיצורי דרך בחיים'. ולא חיפשתי קיצורים. הלכתי להיות מלצרית מזמרת, ועבדתי במשך שנתיים במקומות כמו האוסקר, האדאמס, הפאנצ'ליין ומשהו מהסרטים. זה נותן המון ביטחון, אבל צריך לדעת להישאר מי שאתה, כי מלצרים מזמרים זה סגנון שתופס אותך.

ועכשיו את מנסה להתפרסם סולו.

"לא יודעת אם להתפרסם כמו שאני רוצה לגעת בעם, שיאהבו את החומרים שלי. כן, אני רוצה שיכירו אותי, שידעו מי זו מנור".

את לא מרגישה שהעובדה שאת הבת של שלומי זו אחלה קומבינה?

"זה סוג של פתיחת דלת ויתרון, אין ספק. דבר ראשון, זה כיף אדיר כי הוא אבא נפלא. וכמו שהוא זמר של כל המדינה, כך הוא גם זמר אישי שלי. זה מאוד מחייב להיות בת של אמן מפורסם. תשאל את כל הילדים של: בן ארצי, שירה גבריאלוב... יש לך הרי חתיכת משקל על הכתפיים. לי באופן אישי, זה עושה הרגשה שיש לאן לשאוף. אני לא מנסה לתפוס משבצת של אף אחד, אבל להתקרב לאבא זה סוג של חלום. זה גורם לי לעבוד יותר קשה ואני פשוט צריכה להוכיח את עצמי יותר, שאני מנור בזכות מנור ולא בזכות שלומי. אני רק מקווה שיום אחד הוא יגיד שהוא אבא של מנור".

מזכיר לי את ניקול וליונל ריצ'י. אולי תעשי ריאליטי?

"לא הציעו לי, אבל זה נראה לי מגניב. החיים שלי די מעניינים לדעתי, מאוד דינאמיים. אני כותבת המון, אין יום שעובר ואני לא מעלה על הדף כל מיני דברים. אני כמעט ולא ישנה, חושבת המון, לא נרדמת. אני מעבירה את התקופה האחרונה כשכולי דרוכה. המון באולפן, המון חזרות, מצלמים קליפ, עובדים על המופע. אקשן, אקשן, אקשן. זה החיים שלי, אני מסופקת מזה".

היתה לך ילדות קשה בתור הבת של?

"האמת שהיתה ילדות מגניבה לגמרי, אבל לפעמים אני מתגעגעת לתקופה הזאת, חושבת על דברים שהייתי יכולה לעשות. זה עוד לא עבר לי. אני ילדה מבפנים. אני חושבת שהרבה אנשים היו רוצים לחזור לילדות שלהם. לא זכורה לי טראומה רצינית. שלומי מאוד שומר על המשפחה. משפחת שבת זו משפחה מאוד משפחתית, מאוד חמה. אנחנו אנשים מאוד חמים, נוסעים כל יום שישי לסבא וסבתא ביהוד, עיר מולדתי, אוכלים אוכל טורקי. אבא שלי נורא שומר על המשפחה. גם כשהיו רגעים קשים הוא שמר על יציבות, לא הראה החוצה את מה שעובר עליו. אני חושבת שממקום של אהבה ודאגה הוא הקפיד לא להישבר".  

"המשפחה שלי הם החברים הכי טובים שלי". שבת (דביר כחלון)

הסינגל הראשון של שבת, "מי שאני", עמוס שורות דיכאוניות כמו "עייפה מלחכות, אולי מחר אפסיק לבכות". גם פנים מול פנים יוצאת ממנור עגמומיות קלה.

"השיר מספר על זה שיש מקום בעולם שבו אני יכולה להשמיע את הקול שלי", היא מספרת, "הכוונה לעולם של המוזיקה. בעולם אחר פשוט עצוב לי. השיר חצי עצוב וחצי אופטימי. כמו כל ילד שמתבגר, גם לי היו לי תקופות שהייתי עצובה. היום אני יודעת בוודאות מה אני רוצה, וזה את הקריירה המוזיקלית. פשוט הפכתי מבן אדם מבולבל לבן אדם החלטי".

אז את לא אדם עצוב?

"קראו לי מנור על שם האקורד מינור, שהוא אקורד עצוב. אבל אני לא בן אדם מינורי, אני בן אדם מז'ורי – שמח וצוהל וטוב עם מה שיש, אבל כן יש בי קצת מין העצבות. זה בעיקר קורה לי בתקופות מבלבלות, כשאני לא יודעת מה לעשות. זה סוג של חוסר אונים כשאתה לא יודע מה לעשות בחיים ומה יעשה לך טוב. אבל לקחתי החלטה להתמקד במוזיקה, וזה דבר קשה לעשות. אבל אין מה לעשות, לקבל החלטות זה חלק מהחיים. וכן, יש דאונים לפעמים. זה חלק בלתי נפרד מהמקצוע. כשנכנסתי לעסק אבא שלי אמר לי שיש הרבה אפס אנד דאונס, וחייבים לקחת את זה בחשבון. עד היום אבא מאוד מייעץ לי, ממה להיזהר, ממה פחות. הוא עוזר לי לבחור סינגלים למשל. מאוד חשובה לי הדעה שלו ואני מאוד מעריכה אותו. יש לו אוזן לכל הסגנונות, לא רק לים תיכוני. אני גם אוהבת ים תיכוני, אבל אין לי את זה בקול. יש לי סלסולים, אבל יותר אמריקאיים מגניבים כאלה".

אז למה לא המשכת בפופ־אפ?

"פופ־אפ היה פרויקט צעיר, פופי ומגניב, והיה לו אורך חיים של בערך שנה.

 אחרי שנה נפרדו הדרכים של לירז ושלי. כל אחת הלכה לדרכה וזה פשוט נגמר בלי סיבה מיוחדת. כנראה שקשה לייצר בארץ פופ טוב. צריך להיות ממש מיוחד כדי להצליח, להחזיק לאורך זמן. היתה לנו את הייחודיות שלנו אבל כנראה שלא מספיק. עכשיו אני יותר בוגרת, יותר שקטה, מחוברת לאלבום הזה כמו לאינפוזיה".

יש לך הרבה שורות עם המילה בכי. את בכיינית?

"אני בן אדם שמאמין בלבכות. אני חושבת שהבכי מוציא המון. לבכות זה משחרר. למדתי מדודה שלי לאה שבת לבכות. היא לימדה אותי שצריך להוציא את הכל החוצה, לבכות כמה שאפשר וכמה שיותר".

מה עם חבר?

"האחרון היה לפני שנה וחצי. העבודה ממלאת לי מקום של אהבה, למרות שאין תחליף אמיתי לזה. אני לא לחוצה על זוגיות, יודעת שכל דבר בזמן שלו. בינתיים שיעזבו אותי בשקט, אני עסוקה".

חברים?

"לא יותר מדי. המשפחה שלי הם החברים הכי טובים שלי. לא חייבים הרבה חברים בחיים. יש לי לפעמים קצת בדידות, אבל אני אוהבת את הלבד. תשמע, אני גרה לבד מבחירה, וכל יום אני צריכה קצת את הלבד שלי. אני בן אדם שמאוד אוהב אנשים ומאוד חברותי, אבל זו סוג של בחירה לתחזק מעגל חברים מצומצם".

יש לך מודל?

"לא ממש. הרבה אומרים שאני מזכירה את לאה, דודה שלי, בצבע קול וסגנון שירה".

מה עם בריטני?

"ממש לא. אולי בפופ־אפ, אבל עכשיו אני ממש לא קרובה אפילו לז'אנר הזה. אני מתחברת יותר לטרייסי צ'פמן, אלניס מוריסט, נורה ג'ונס, מארי ג'יי בלייג'. כל הגדולות בקיצור. אני גם רוצה קליפים פשוטים, נקיים, איפור מינימלי, בלי התחכמויות ועם הרבה מסר".

את לא מפחדת שיש עליך סוג של סטיגמה פרחית, עם פופ־אפ והייחוס המשפחתי?

"לא חשבתי על זה כל כך. אני חושבת שהקהל תמיד יהיה מוכן למשהו טוב, ואני מאמינה שאני משהו טוב. את עושה את זה מהמקום הכי נקי שיש ומקווה שהעם יתחבר".

מה החלום?

"קיסריה! אבל ייקח לי עוד הרבה זמן עד שזה יקרה. יש לי עוד דרך עד שאגיע לשם, אבל אני מקווה שהיא תהיה ברובה כיפית. לאבא שלי לקח הרבה זמן עד שהוא הגיע לקיסריה, אז יש לי עוד זמן".  

עיניים שלי

אלירן תבורי עבר ממרום הרי הרוקי שבצפון אמריקה לאולפני ההקלטות בישראל. עכשיו הוא עובד על אלבום בכורה וגם מופיע עם אבא

לפני ששימי תבורי היה כוכב גדול הוא התפרנס מעבודות צבעות. אז עוד קראו לו שמשון טווילי, אך זה כבר סיפור אחר. בדומה לאביו, גם אלירן עבד בעבודות כפיים. חצי שנה הוא הרכיב חלונות במיאמי, לאחר מכן הבחור שאב נפט בהרי הרוקי. אבל כיום הדברים האלו היסטוריה רחוקה בשבילו. נכון לעכשיו אלירן בן ה־25 כבר ארבעה חודשים בארץ. הוא גר עם אבא שימי ועובד על אלבום סולו שאמור להכניס אותו למקצוע יותר זוהר. הגיוני, אחרי הכל הבחור זכה כבר ביום היוולדו ללהיט על שמו ("אלירן שלי" שנכתב על ידי עוזי חיטמן ז"ל). בחודש שעבר הוא גם הצטרף בסיבוב הופעות מיוחד לזכרו של היוצר עוזי חיטמן, שבו הוא ניגן על כלי הקשה ושר שני שירים.

"אבא שלי אדם לא קל ביומיום, הוא טיפוס" אלירן על שימי (צילום: דביר כחלון)

מה החזיר אותך מארצות הברית?

"הייתי מעורב בתאונת דרכים בעבודה וזו היתה תאונה די קשה. בעקבות זה הרגשתי שאני מתגעגע לארץ".

איך זה לעבוד עם אבא?

"לעבוד עם אבא זה תענוג. הוא מפרגן לי בכל מה שאני עושה, במיוחד במוזיקה מאז שהייתי קטן. אבא שלי אדם לא קל ביומיום, הוא טיפוס. אבל הוא גם בן אדם מאוד לארג' ונורא כיף לעבוד איתו".

מה אבא אומר על הבחירה שלך בקריירה מוזיקלית?

"אני בתחילת הדרך, ועוד קשה להגיד שזה קריירה. אבל מגיל צעיר אבא שלי ראה את הכישרון ומאוד התלהב. הוא היה אומר 'לך על זה, למה אתה עובד קשה? לך תופיע', 'במקום לעבוד ולהרוויח ככה וככה לשעה, תופיע יהיה לך

יותר קל'".

אבל אביך היה גם הרבה פעמים מושא לצחוק וללעג.

"אבא שלי היה אומר שכל פרסום הוא פרסום טוב. היו צוחקים עליו וזה היה מביא לו הופעות. הוא לא מתרגש, יש לו עור של פיל".

ואיך אתה עם ביקורת?

"כשהייתי ילד היו אומרים לי 'אלירן שלי' והיו צוחקים עליי. היו אומרים כל מיני דברים, 'אתה אשכנזי ואבא שלך תימני', 'ואמא שלך אמריקאית ודודה שלך ככה וככה'. כשהייתי ילד זה היה מאוד מציק לי, מאוד, מאוד. אני חושב שהיום, אחרי כמה שנים, אתה כבר מתרגל ואתה נהיה חסין".

אבא נחשב לפרפר גדול. מה מצבך בתחום?

"לא, לא, אני לא פרפר. אני פרפר, אבל כשאני אמצא את הפרח שלי, הכל יהיה בסדר. הכרתי לאחרונה מישהי מדהימה, ומכאן והלאה אלוהים גדול".

אני חנונית

מעיין רודיך רוצה להיות כוכבת פופ, והיא בכלל לא בקטע של פרובוקציות. אז מה אם אמא שרה שירי ארץ ישראל?

לאורך כל הקריירה שלה לאה לופטין נחשבה לזמרת אמצע דרך. היא תמיד לקחה חלק בהרכבים מוזיקליים שסימלו את הקונצנזוס ישראלי. בהתחלה זאת היתה שלישיית שוקולד מנטה מסטיק בשיתוף חברותיה ירדנה ארזי ורותי הולצמן. שני עשורים לאחר מכן הגיע החיבור המוצלח לזמר המזרחי עם עופר לוי והלהיט "הכל פתוח". בתה הבכורה מעיין (בת 22 מנישואיה השלישיים למוזיקאי אריק רודיך) החליטה להמשיך את דרכה, למרות שמהרבה בחינות היא שונה לחלוטין. הסינגל הראשון שלה, "מסיבה", יצא לפני עשרה חודשים, ולווה בצילומים נועזים ובקליפ פרובוקטיבי לא פחות. בימים אלו מעיין מסיימת את העבודה על אלבום בכורה שיצא לקראת הקיץ. חלק נרחב מהטקסטים היא כתבה בעצמה, ועל ההפקה המוזיקלית אחראים מומי לוי, Honestnotes (מוזיקאי מניו יורק), חובבי ציון וכמובן סאבו וקותי.

אין, אני חנונית לחלוטין. אני מודה בזה ואפילו גאה בזה

איך התחיל אצלך החיבור למוזיקה?

"זה די מתבקש, כי אני באה מבית מוזיקלי. אבל למען האמת ההורים שלי אף פעם לא כיוונו אותי לאף כיוון. תמיד המילה היתה שלי".

הסגנון המוזיקלי שלך נורא שונה מזה של אמא. מה דעתה בנושא?

"היא מפרגנת, מבחינתה כל עוד אני לוקחת את זה לכיוון שהוא רציני ויפה, אז היא גאה".

"מסיבה" תפס לא רע, אבל מהר מאוד נעלמת.

"נכון, קצת נעלמתי, ואני הולכת להישמע קלישאתית. אבל זה השקט שלפני".

אז מה יש לך למכור שאין ל־500 זמרים אחרים?

"אני, אני. אנשים שיסתכלו עליי ויבינו לבד. הדברים מדברים בעד עצמם. עובדה שאנשים עד היום, לפחות לטוקבקיסטים, תמיד יהיה מה להגיד עליי. אם זה הקעקועים שלי, ואם זה העובדה שהתחלתי לעשות פופ, ולא רוק כאסח".

אגב קעקועים, נוצרה לך תדמית של ילדה רעה.

"אני לא חושבת שזה כזה פרובוקטיבי. כשלאפרת גוש יצא הסינגל הראשון, התפרסמה ב־'7 לילות' בפרונט פייג' תמונה שלה עם הציצי בחוץ. זאת פרובוקציה, אני לא מצטלמת עם הציצי בחוץ, אני לא עושה את זה. אבל אפרת גוש נורא לא פרובוקטיבית. היא אמן. אבל זה בסדר שהיא עם הציצים בחוץ. אני כלום, אז רקדתי בקליפ בביקיני עם חבורה של ארבע כוסיות. אני לא כזאת ילדה רעה, אני אפילו ילדה טובה. אני אגיד לך יותר מזה, אני מה זה חנונית (צוחקת). באמת חבל על הזמן".

תוכיחי.

"אני בפייסבוק".

עוד.

"היו לי משקפיים. אין, אני חנונית לחלוטין. אני מודה בזה ואפילו גאה בזה".

• את המשך הכתבה, ובה ראיון עם אלה ארמוני, שחקנית צעירה והבת של דפנה, תוכלו לקרוא בגיליון החדש של פנאי פלוס