משהו אמר לי לתת לו צ'אנס. לתת לנו צ'אנס
לפני חצי שנה התפניתי סופסוף לפגוש את הבחור ההוא, שגר בקיבוץ בקצה העולם והקפיד לשלוח לי הודעות "בוקר טוב" מחוייכות כשיצאתי זועף מהמיטה. חשבתי לעצמי שזה יהיה מסובך ומורכב אפילו לנסות משהו, בהתחשב במרחק הגיאוגרפי שהפריד בינינו, אבל בכל זאת עשיתי זאת
זה לא שהוא לא מצא חן בעיניי, בדיוק להפך; מהתמונות שהוא שלח נשקף בחור חמוד להפליא, ומהשיחות שלנו הרושם התחזק אפילו עוד יותר. אבל המרחק כל כך הפחיד אותי, בעיקר כשאני כל כך שונא לנהוג.
למרות הכל, משהו אמר לי לתת לו צ'אנס. לתת לנו צ'אנס. אחרי שנים ששמרתי באדיקות על הרומנטיקן שבתוכי, נלחמתי בציניות וניסיתי להחלים מפצעים ונשיכות של יחסים לא מוצלחים, התברר לי שזה השתלם. ברגע שבו ראיתי אותו, וזה דביק ומגעיל אבל לגמרי ככה, ידעתי שלפחות מבחינתי "זה זה".
חגיגות חצישנה בשתי יבשות שונות
זה בטח היה מצחיק את מרפי, אבל את חגיגות החצישנה אנחנו עושים בשתי יבשות שונות: אני בישראל, והוא באוסטריה. ולניג'ס שיגיד שישראל זה אירופה ובלה-בלה-בלה, בסך
הכל ניסיתי להיות דרמטית אז אל תהרוס. בכל אופן, בזמן שאני מנסה להפליג בגונדולה שלי (מאזדה 323 יד שנייה מעקרת בית), הוא מחליק לו על הרים מושלגים. בזמן שאני תקוע בפקקים בדרך מעוד יום מלא הנאה, צחוק ואושר אינסופי בעבודה, הוא שותה בירה עם החבר'ה שלו מול הלובן הבוהק. בזמן שאני מנסה להכין את שיעורי הבית, הוא... טוב, הבנתם את העניין.
עד לשבוע שלפני הנסיעה שכנענו זה את זה שיהיה בסדר, שזה נחמד לפעמים להתגעגע, ושאולי זה יעשה לנו טוב. אחרי חצי שנה שבה לא יצאנו מהבית, התחלנו לקבל צורה של כורסה, החברים מאיימים לנתק את הקשר וכבר שכחתי איך נראה חדר הכושר, חשבנו שזה אולי אפילו יהיה טוב לשנינו, ביחד ולחוד. אבל ככל שהתקרב מועד הטיסה התחלנו שנינו להתהלך בעצבים בבית והפגנו יכולות וירטואוזיות ביריית חיצים ורשפי אש לכל מי שרק נכנס לטריטוריה. בואו נגיד שלא הייתי רוצה להתחלף עם נציגת הטלמרקטינג, שהעזה להתקשר אלי בדיוק כשנכנסתי מהעבודה וחטפה את כל העצבים. אם את קוראת את זה, אני ממש מצטער, לא התכוונתי להעליב את הסבתא של הסבתא של הסבתא של הסבתא וכו' שלך, אני בטוח שהיא אשה נחמדה מאוד, או לפחות היתה.
פתאום זה היכה בי. אנחנו הולכים להיפרד
ביום הטיסה כבר הייתי טרוט עיניים ועצוב כמו אי.טי לפני שגילה איזה עוד שימושים מופלאים יש לזין הענק שצמח לו על היד. הוא, שדיבר על הטיסה הזו עוד בדייט הראשון, הציע לבטל את הכל ולנסוע יחד לצימר על גדות החרמון. טוב, הוא לא ממש הציע, אבל אני בטוח שזה עבר לו בראש. וכך, בעודו אורז את כל הבית ועל הדרך גם גונב כמה מהבגדים שלי, פתאום זה היכה בי. אנחנו הולכים להיפרד. לעשרה ימים.
אין לי מושג איך ה"לבד" הפך מכיף גדול למשהו מאיים, קר ומפחיד. אבל אם עד עכשיו פינטזתי על לישון באלכסון, פתאום אני מוצא את עצמי מתכווץ קטן-קטן בצד שלי של המיטה, ובבוקר מתעורר מחובק עם הכרית שלו, עליה סימני נשיכה מהחלומות שכנראה היו לי בלילה. כשאני חוזר מהעבודה אני שולח יד לסלולרי, להזכיר לו לקנות משהו או להדליק את הדוד, ואז מתבאס ומגיע למקרר ריק ומים קפואים (טוב, האמת היא שהמקרר ריק תמיד, והמים תמיד קרים, אבל עכשיו הם קרים עוד יותר).
ואם חשבתי שלפחות יהיה לי הרבה זמן פנוי, אז טעיתי. המרצים חזרו סופסוף ללמד, וכשמם כן הם – חלקם מלאי מרץ וחלקם על ממריצים – וכך מצאתי את עצמי עם משימה פשוטה של קריאת 20 ומשהו מאמרים מעניינים אבל מייגעים, משבוע לשבוע. וזה בלי להזכיר את הגשם, שמוחק את הסיכוי הקלוש לבירה באיזה פאב אפלולי עם החבר'ה. כי בחורף, כמו בסקס, אחרי שכבר נכנסת, ממש ממש אין חשק לצאת. בטח מאז שמתנגדי העישון מתחבאים בכל פינה ושולפים את מכתבי התביעה שלהם, כשאתה רק מעז לחשוב על ניקוטין. רק בריאות אני מאחל להם, רק בריאות.
אבל לאט לאט הימים חולפים, והוא עוד מעט חוזר. ואז נחזור לשגרה הדביקה, המשעממת והסטרייטית להפליא שלנו, של רביצה מול הלא-כלום, דיבורים על ענייני דיומא, חיקויים של דמויות אהובות יותר ופחות מחיינו וחיבוק כפיות כל הלילה. אם עד עכשיו השעות האלו נראו לי כחוסר מעש, פתאום אני מבין כמה הרבה עשינו שנינו מאז התיישבנו בפעם הראשונה, בדיוק לפני חצי שנה, על הספה בסלון הבית שלי, שלימים הפך לשלנו.
- רוצים לקרוא עוד רשימות על יחסים של הומואים ולסביות? הקליקו כאן
