גנטיקה למבחילים

כאילו אין מספיק צרות בארץ, בחודש האחרון החליטו כמה נודניקים חסרי תקנה להציק לנו גם בגזרת הרגלי האכילה. הקמפיין הסהרורי והפתטי לעידוד ארוחת הערב המשפחתית, שמסריח מניחוחות של ניאו־שמרנים אמריקאים, נפל עלינו בתזמון מושלם עם הישורת האחרונה של עונת הפוטבול: אם זה היה ענף פופולרי יותר בישראל, הייתי בהחלט יכול לדמיין את פייטון מאנינג מככב באחד מהתשדירים הדוחים האלה. ההוא ממילא מקדם ומפרסם כל מה שזז, בתנאי התשלום הראויים כמובן.

עם יד על הלב, הייתי מוכן להיות תרנגול הודו על הקיר בכל אחת מארוחות הערב שהגישה האם והרעיה אוליביה מאנינג לגברים של המשפחה בחודש האחרון. מעניין היה לראות, שבוע אחרי שבוע, איך התקבלה שם, מסביב לשולחן, הדרמה הספורטיבית והמשפחתית של הפלייאוף הנוכחי.

מה שנורא הוא שבסיום שרשרת אירועים דרמטית, התהפכו לראשונה היוצרות בשושלת המעצבנת ביותר בתולדות הספורט האמריקאי - אבל אנחנו נשארנו פחות או יותר עם אותו דבר ביד. שנה שנייה ברציפות שדווקא ביום החג השנתי שלנו, הסופרבול, נצטרך לחטוף לפנים נציג גאה של משפחת מאנינג. ב־2007 זה היה פייטון הדוחה; ב־3 בפברואר 2008, ערב שאתם כבר יודעים איך נגמר ואני עוד לא, זה היה איליי המגעיל. איזה מזל שלארצ'י ולאוליביה יש רק שלושה בנים.

להקת אבא

אם כבר מדברים על שמרנות נוצרית לבנה, מיסיסיפי היא אחלה מקום להתחיל בו את הסיפור. כאן, בחור הכי גדול בחגורת התנ"ך של ארה"ב, צמחה לה האגדה שמשפיעה כבר 40 שנה על הספורט האמריקאי: אגדת ארצ'י מאנינג.

הקוורטרבק הצעיר התגייס לשורות קבוצת הפוטבול של מכללת מיסיסיפי ב־1967. כשהאנשים הנכונים באמריקה הקשיבו לסרג'נט פפר, בלעו טריפים, טינפו שקי שינה בוודסטוק, הפגינו נגד הזוועות שהממשלה המטומטמת שלהם עוללה בווייטנאם וצעדו לוושינגטון כדי למחוק את הבושה של ההפרדה הגזעית, במיסיסיפי לא ממש התרשמו. אז מרטין לותר קינג לא ממש סחף את הפנאטים בטריבונות של ה"אול מיס", אבל ארצ'י מאנינג דווקא כן: הקוורטרבק הכריזמטי כיכב ארבע עונות במדי "המורדים", והפך לגדול כוכבי הקבוצה בכל הזמנים. כשפרש, הרימו את החולצה שלו לגלריה והוציאו משימוש את המספר 18.

בדראפט הארצי של 1971 נבחר מאנינג במקום השני; באופן טבעי עבור גאוות הדרום, מי שגייסו אותו לשורותיהם היו "הקדושים" מניו אורלינס. ב־11 השנים הבאות הוא הפך לסמל לאומי, אליל וגורו אזורי למיליונים של חולי פוטבול - שהעלימו עין מהצד הפחות מואר של הקריירה המקצוענית שלו.

תראו חבר'ה, לארצ'י שלנו היתה בעיה קטנה: החברים שלו בסגל היו די מחורבנים. גם ההנהלה היתה לא משהו; במשך כל שנותיו בסיינטס, היא לא הצליחה לבנות סביבו קבוצה מנצחת. ליתר דיוק, ב־11 העונות שלו בניו אורלינס כקוורטרבק הכי נערץ ופופולרי שאפשר להעלות על הדעת, ארצ'י מאנינג לא הצליח לסיים אפילו עונה אחת עם מאזן ניצחונות חיובי.

האמריקאים, באופן מפתיע ולא אופייני, סלחו למאנינג. זה היה יכול להיות מקסים, ההערצה המתמשכת הזאת לכוכב כושל באומה שקידשה בכל הרבדים של החיים - מבחירות לנשיאות ועד ספורט - את המוטו "המנצח לוקח הכל". הבעיה היא שלמאנינג עצמו נשארה חתיכת טראומה. ואת הפירות הבאושים שלה אוכלים כולנו בכת מאמיני הפוטבול עד היום.

בשלב מוקדם בקריירה שלו, במקביל לטאצ'־דאונים ולהפלות שהיו מנת חלקו באצטדיונים, מאנינג התחתן עם מלכת הקולג' אוליביה. בני הזוג התיישבו להם באחד מאזורי היוקרה של ניו אורלינס, מאותם מקומות שהמים המסריחים של הוריקן קתרינה לא יציפו 30 שנה מאוחר יותר, והתחילו לשבט צאצאי פוטבול. הבן קופר פיתח קריירה מבטיחה של רסיבר בשורות ה"אול מיס", עד שכמה זעזועים לעמוד השדרה שלו איימו להושיב אותו בכיסא גלגלים בגיל צעיר. הבכור ויתר על הכבוד, והלפיד עבר לבן השני. לפייטון מאנינג ימ"ש.

בביוגרפיות הרשמיות של משפחת מאנינג מקפידים לציין שאבא ארצ'י לא דחף אף אחד מהבנים שלו לקריירת פוטבול. זה בא מהם, והוא רק לימד אותם באדיבות כמה טריקים פה ושם. יה יה יה. עובדה שאיכשהו, כמו קופר לפניו ואיליי הקטן אחריו, פייטון הלך בעקבות הכדור הביצי לתיכון ניומן בניו אורלינס. הוא אפילו הספיק לשתף שם פעולה עם אחיו הבכור, כשהשניים יוצרים צמד התקפי מסעיר. עם הייחוס המשפחתי והפיקנטריה בדמות אחים שמתמסרים ביניהם לאורך המאה יארד שמהם בנוי החלום האמריקאי, השמיים היו הגבול. אבל אז נפצע קופר וויתר על קריירה במקצוענים, והמוקד עבר לפייטון. בתפקיד הקוורטרבק, ועם נתונים פיזיים אופטימליים, הוא היה מועמד טבעי להיכנס לנעליים של אבא.

"אין מצב שאני נכנס לבלגן הזה, הטייטס האלה חדשים"

המספרים שלו בתיכון היו מעולים, ואז הגיע הזמן לבחור קולג'. הקמפוס של מיסיסיפי נראה כמו הבחירה הטבעית, אבל הנה תפנית בעלילה: בדפוס של תועלתנות צינית שימשיך לאפיין את השושלת גם אחר כך, פייטון בחר ללכת למקום אחר. באותה תקופה הודיע ה־NCAA שהמפקחים שלו מפשפשים בציציות של ה"אול מיס" (פוטבול המכללות, הענף הספורטיבי הכי פופולרי באמריקה, תמיד היה כר נרחב לריקבון ולשחיתות), ופייטון הריח צרות. כמועמד בעיני עצמו לתואר "מיסטר קלין", הוא לא התכוון לתת לשום מסורת משפחתית או אוהדים שבורי לב לעמוד בדרכו לקריירה שתסתיים בהיכל התהילה.

מכל האלטרנטיבות בחר פייטון לנחות דווקא בזרועותיהם של "המתנדבים" מאוניברסיטת טנסי, היריבים המושבעים של "המורדים". מהצד זה יכול היה אולי להתפרש כהפניית גב אדיפלית לאב הגדול, אבל תסמכו על שושלת מאנינג שההחלטות מתקבלות שם סביב השולחן המשפחתי. לצד הסכו"ם המצוחצח וקערת המרק המהבילה, תמיד יהיה מונח שם דבר אחד ויחיד: האינטרסים הקרים של בן המשפחה שנמצא כרגע בפוקוס.

פייטון דפק בטנסי קריירת מכללות מפוארת, עם מספרים אישיים מפלצתיים. בארבע העונות שלו בטנסי הוא אמנם לא הביא שום תואר קבוצתי, אבל כשהלך ל־NFL, הוא הפך לראשון בהיסטוריה של "המתנדבים" שזכה בכבוד הגדול של הוצאת החולצה מהמחזור. התפוח, סיכמו כולם, לא נפל רחוק מהעץ. והתולעת? היא התחבאה עמוק בפנים.

שאינו יודע לשגול

באינדיאנפוליס ראו את התפוח והתרשמו. הקולטס היו במשך שנים ארוכות אחת הבדיחות המתמשכות של הליגה הקשוחה הזאת, וב־1997 הצליחו להיות גרועים עד כדי קבלת הכבוד של בחירת הדראפט הראשונה בעונה הבאה. הם זיהו הזדמנות, בחרו בפייטון, והתחילו לדהור איתו לעתיד מזהיר.

מהרגע הראשון סומן פייטון כ"פרנצ'ייז פלייר", שחקן שהארגון כולו ייבנה סביבו. כמעט בכל קבוצה בארבע הליגות המקצועניות באמריקה יש כוכב כזה; הבולטים מביניהם זוכים כמובן להכרה מחוף לחוף, מקשטים שערים של מגזינים ומוכרים חולצות במיליונים. אבל במקרה של פייטון זה היה קצת אחרת: מהר מאוד התברר שמדובר בשחקן שהליגה כולה נבנית סביבו. האיש הפך לפנים של ה־NFL. תקווה לבנה אמריקאית קלאסית, עם תדמית מהוגנת, מוסר עבודה פרוטסטנטי וסטטיסטיקות מרקיעות שחקים.

שוב ושוב דחפו לנו בכפית את המיתולוגיה המתהווה הזאת: איך הגיע פייטון יום אחרי הדראפט למשרדי המועדון, שם יד על ספר ההתקפה, ובחודשים הבאים הלך לישון איתו מתחת לכרית. איך שינן בעל פה מאות תרגילים ודיסקס עם צוות המאמנים אופציות נוספות. איך לקח פיקוד מהאימון הראשון, ולא התבייש לצעוק כבר בעונת הרוקי שלו על קציצי בשר ותיקים במשקל 300 פאונד.

פייטון לא רק עשה רוח; היכולת האישית שלו שברה שיאים מדי עונה. מבחינת נתונים ומספרים, הוא נחשב כבר לפני כמה שנים לקוורטרבק הגדול בתולדות המשחק. היתה רק בעיה אחת עם זרוע הברזל הביונית שלו: לא היו לה טבעות אליפות על האצבעות. השיפור במאזן הניצחונות של אינדיאנפוליס היה מיידי, אבל הדרגתי מאוד. עבר הרבה זמן עד שהקולטס נכנסו לרוטציה המיוחסת של הפלייאוף, ועוד יותר זמן עד שעשו משהו ממשי במועדון של הגדולות באמת. הספקות לגבי התכשיט שמנצנץ בראש הפירמידה התחילו לנקר.

אין ספורט מקצועני אינטנסיבי יותר מפוטבול. בניגוד למסטיק 82 המשחקים של האן.בי.איי, ולבדיחה בת מאות התחרויות של הבייסבול, העונה הסדירה של הפוטבול יושבת על 16 משחקים. הפלייאוף, בהתאמה, הוא מהיר ואכזרי. שלושה־ארבעה משחקים עד לנשף הגדול, הפסד אחד ואתה משוחרר. אין גומלין, אין בית־חוץ, אין סדרות. טייק איט אור ליב איט. ובמקרה של פייטון והקולטס, זה היה בעיקר ליב איט. עונה אחרי עונה הם התקרבו לבאר רק בשביל לחטוף בסוף יריקה מהיריב שבצד השני.

אפילו כשמאחוריו כבר צוות מנצח בדמות הרסיבר המבריק מלווין האריסון והמאמן האצילי טוני דאנג'י, פייטון מאנינג התקשה להגיע לסופרבול. אמרו שהוא לוזר, צ'וקר שנחנק ברגע האמת. טאלנט מיוחס ומפונק שקופא למוות במגרשים הקרים של פיטסבורג וניו אינגלנד כשמוציאים אותו בינואר מהאולם הסגור והמחומם עם הדשא הסינתטי של "אינדי". ציירו לו סימן שאלה מעל הראש, השוו אותו שוב ושוב לטרגדיה של דן מרינו - עוד קוורטרבק מפלצתי שמעולם לא הצליח לסחוב את מיאמי דולפינס שלו עד התואר.

בינתיים עבדה מכונת התדמית של הפוטבול שעות נוספות. בכל עונה, בכל משחק, במאי הטלוויזיה העבירו את החיזיון המאוס הזה: פייטון יושב בתום ההתקפה על ספסל הקולטס, חמוש בתצלומי אוויר של המהלך הקודם, ונובח לתוך טלפון שדה שנראה כאילו נלקח שלל ממוצבי קו בר לב. גם בהפסקות לא יכולת להימלט ממנו, מפרסם עשרות מוצרים של תאגידי הענק שמשחיתים את נפשה של אמריקה.

ה־NFL נלחמת כבר שנים בבעיות התדמית שמפילים עליה הבחורים הצעירים שעל גבם היא מגלגלת מיליארדים. החבר'ה האלה מהמרים על כל מה שזז, מעשנים סמים, מחזיקים אקדחים טעונים, מנהלים חגיגות של אונס והטרדה מינית על יאכטות. רק לפני כמה חודשים נשלח לכלא אחד מגדולי הכוכבים של הליגה, הקוורטרבק השחור מייקל ויק, אחרי שהורשע בניהול חווה לקרבות כלבים; בין ריצה למסירה, ויק מצא זמן לטפח אמסטפים שנשכו אחד את השני למוות תחת גג האחוזה שלו. בתוך כל הכאוס הזה, למצוא חננה שלא ברא השטן כמו פייטון מאנינג היה מתנה משמיים לקומישינר פול טאגליבו ולאנשי העסקים שרוצים למכור לאמריקאים ביטוח רפואי, ייעוץ פנסיוני ובירה עם אחוז אחד של אלכוהול. וכך, לראות בשנים האחרונות משחק פוטבול היה להשתתף גם באורגיית קידום מכירות מתמשכת בכיכובו.

כמובן שזאת האורגיה היחידה שהבחור השתתף בה. בכלל, פייטון לא ממש עונה לתבנית הקלאסית של גיבור אמריקאי - אחד שבנות רוצות לשכב איתו ובנים מתים לשתות איתו בירה. לגבי החלק הראשון במשוואה, רחמים על הבחורה שתיתקע איתו ללילה. חוץ מזה שהוא נטול סקס־אפיל בצורה קיצונית, סביר שמיד עם הקפיצה לסדינים הוא ישלוף מתחת לכרית את ספר ההתקפה של הקולטס. ובקשר לחלק השני, לך תשתה בירה עם בחור שבמקרה הטוב יזמין דיאט ספרייט.

לא חותם, לא מתפנה

בעונה שעברה, כשפייטון הצליח לשבור סופסוף את המנחוס ולסחוב את אינדי לזכייה בסופרבול, אפשר היה לנשום לרגע לרווחה: הניג'וס הבלתי פוסק נגמר, חשבנו. האובססיה נפתרה. בפלייאוף השנה, כשפייטון חזר לפשל עם הקולטס ברגע האמת והפסיד בבית המחומם והמפונפן לקבוצה של גברים קשוחים ואמיצים כמו סן דייגו, חשבנו שהדברים חוזרים למסלולם. אז חשבנו. כי הנה - לשפשף את העיניים ולא להאמין - קיבלנו במקומו את הכפיל העונה לשם איליי. ג'יזס כרייסט.

האמת היא שלפחות בהתחלה, איליי מאנינג לא היה אמור להמשיך לצעוד בעקבות השושלת. הבן הצעיר והביישן לא ראה הרבה בינקותו את אבא ארצ'י, אז בשלהי הקריירה המקצוענית שלו. איליי - שנקרא בכלל אלייז'ה, שזה בכלל אלישע - לא התלהב יותר מדי מהכדור מעור החזיר, ובעיקר התחבא מתחת לשמלה של אמא אוליביה. והיתה לו סיבה טובה לברוח לשם עם אח נודניק כמו פייטון, חולה פוטבול אובססיבי שנהג להפליק לו עד שהוא דקלם בעל פה את רשימת כל המכללות שמתחרות בקונפדרציית ה־SEC. אבל איכשהו גברה המסורת המשפחתית על האינסטינקטים, בעיקר כשאיליי צימח נתונים גופניים זהים לחלוטין לאלה של אחיו - גבוה, חסון ועם זרוע מברזל.

מבחינה פיזית, עמדת הקוורטרבק היתה כמעט ברירת מחדל. הבעיה היתה באופי: איליי היה ונשאר מופנם מאוד. במנהטן - היכן שינסה לבסס בעתיד קריירה מקצוענית, ומקום שהאוהדים ועיתונאי הספורט שחיים בו לא מתאפיינים בנימוס עודף - יכנו אותו בפשטות "אוטיסט".

בדרכו השקטה יותר, איליי עשה קריירת בתי ספר שהתקרבה מאוד להישגים של אחיו המוחצן. הוא כיכב בתיכון ניומן ושבר שם שיאי התקפה, ואחר כך הלך למכורתו של ארצ'י במכללת מיסיסיפי. האוהדים השפריצו, ובכירי האוניברסיטה אפילו הציעו להוריד עבורו מהקולב את חולצה מספר 18 של האב האגדי (איליי ויתר על התענוג ובחר לשחק עם מספר 10). בעונה הראשונה עוד למד מהספסל, ובשלוש הבאות כבר גרר את ה"אול מיס" להישגים יפים למדי בליגה תחרותית ואכזרית. בין השאר כיכב בהתמודדות בלתי נשכחת מול ארקנסו, שהסתיימה בהפסד קורע לב אחרי שבע הארכות.

בסיומה של קריירת הקולג' נחשב איליי לפרוספקט. ריחפו מעליו אמנם שאלות של מנהיגות, יציבות ותפקוד תחת לחץ, אבל מספרים יפים ורוח גבית מצד האב עשו את שלהם. שלא לדבר על רוח הקודש של האח: כשאיליי עמד לבחירה בדראפט 2004 המפורסם, כל הליגה כבר ידעה שפייטון מאנינג הפך במו ידיו - ובתוך חמש שנים בלבד - מועדון עלוב כמו אינדיאנפוליס לארגון מנצח. אומרים שאפילו הדמיון הפיזי בין האחים, שנראים כאילו שוכפלו מגלופה מבאסת, תרם את חלקו. הפיתוי היה גדול מדי. בסן דייגו, עם בחירת הדראפט הראשונה ביד, ראו מאנינג בעיניים.

הסן דייגו צ'ארג'רס ביקרו בפעם האחרונה בסופרבול ב־1994, נשחטו חיים ומאז אכלו חצץ בתעלות הביוב של הליגה. התאים להם לחזור לעניינים על גבו של התכשיט לבית מאנינג, אבל למשפחה הרקובה היו תוכניות אחרות. האב ארצ'י לא התכוון לראות את הטראומה המקצוענית שלו - קבוצה לא מנצחת שמטביעה קריירה של קוורטרבק לבית מאנינג - חוזרת לסיבוב נוסף. המסרים שהועברו לצ'ארג'רס היו חד־משמעיים. אל תבחרו באיליי, רמזו להם בצינורות חשאיים. הוא לא יבוא לשחק אצלכם.

אבל הצ'ארג'רס סירבו לוותר. בדראפט טעון מאין כמותו, כשכל אמריקה נושאת אליו עיניים, הודיע הקומישינר טאגליבו שסן דייגו הולכת על מאנינג 3#. אלישע התינוק מיהר לכנס מסיבת עיתונאים; פתאום השתקן הקטן מניו אורלינס ראה לנכון לפתוח את הפה. "לא אשחק בסן דייגו", הכריז קבל עם ואומה. אם הצ'ארג'רס יתעקשו, הוסיף, הוא ישקול ברצינות לפנות לקריירה אקדמית במשפטים. באוויר ריחפו שמועות מבוססות לגבי החולצה שהוא כן מעוניין ללבוש - הג'רזי הכחולה של הניו יורק ג'איינטס.

צריך להבין מה בעצם עשו המאנינגים בצעד הזה: השתינו מהמקפצה על כל תרבות הספורט המקצועני האמריקאי, זה מה. בבסיס של כל הפירמידה הענקית הזאת עומד מוסד הדראפט; האפשרות הגאונית שניתנת למועדונים להתחזק באופן פרוגרסיבי - החלש קודם לחזק - היא נשמת אפו של העולם הזה. היכולת לקיים ליגות תחרותיות ושוויוניות דווקא במולדת הקפיטליזם היא נגזרת ישירה של תרבות הדראפט (ושל אלמנטים חכמים נוספים, כמו תקרת משכורות ומעמד הפרי אייג'נט). לסרב מראש לשחק במועדון שבחר בך (במקום הראשון!) זה לערער בצורה הכי מסריחה את יסודות הבניין. הרבה אוהדי ספורט אמריקאי הרגישו באותו רגע שמשהו נשבר, ולתמיד. בעיקר כשהתגובה היתה רפה להדהים.

הליגה לא העיפה את איליי לכל הרוחות, וגם לא פתחה מיד בחקירה מקיפה שתחשוף את ההתנהלות מאחורי הקלעים. אפילו התקשורת ברובה לא יצאה מהכלים. כוח המשיכה הרומנטי של האגדה לבית מאנינג התברר כחזק יותר מכל עיקרון על שוויון הזדמנויות. מדובר, התברר, בחתיכת אתרוג.

באו מידג'טס

בסן דייגו הבינו את הרמז. במקום להילחם בתחנות רוח, הם החליטו למקסם את המצב: תפרו בזריזות טרייד עם הג'איינטס, שהעבירו להם את הקוורטרבק פיליפ ריברס (בחירה מספר ארבע באותו שנתון) ועוד כמה סוכריות עתידיות. האוהדים בקליפורניה, כמובן, לא שכחו ולא סלחו. אחד מהם מנהל מאז בלוג מצחיק עד דמעות שבו הוא עוקב באובססיביות אחר הקריירה המקצוענית המקרטעת של איליי. כותרת הגג היא "איליי מאנינג מסריח", ומדי שבוע מנותחת שם ההופעה האחרונה שלו, כולל הצלבות סטטיסטיות ושלל תמונות לא מחמיאות - רצוי בפוזיציית ה"סאק", הפלת הקוורטקבק המפורסמת.

למרבה השמחה, מאנינג הצעיר אכל לא מעט כאלה בשלוש העונות הקודמות. הוא גם שחרר המון כדורים שהסתיימו בחטיפות, התקשה לקחת מנהיגות, התבלבל ונחנק ברגעי לחץ, גילה נטייה קלינית לחוסר יציבות, והפך באופן כללי לסיוט של אוהדי ניו יורק ולבדיחה הקבועה של הצהובונים שהם קוראים. לא ממש עזרה לכך התחושה שהבן המפונק ממשיך ליהנות מיחס מועדף, ושדברים מסריחים מתרחשים מתחת לפני השטח. למשל בעונת הרוקי שלו, שאותה התחיל איליי כצפוי על הספסל אחרי שעשה במכנסיים במחנה ההכנה. הג'איינטס נתנו את המושכות לקורט וורנר הוותיק, הקוורטרבק המדויק בתולדות הליגה, שהוביל בשיאו את סנט לואיס לטבעת אליפות. מתישהו באמצע העונה, בלי סיבה מספיק טובה לצעד דרמטי כמו החלפת קוורטרבק, איליי הוזעק למגרש. הוא הגיב בשורה של משחקים מבישים, אבל נשאר בהרכב הפותח. וורנר מיהר להבין את הרמז וברח בעונה הבאה לאריזונה, שם נתן עוד עונה התקפית משובחת. אלישע המשיך לקרטע עוד שתי עונות עם הג'איינטס.

איליי מאנינג במרכז

בינתיים התגלה שדווקא פיליפ ריברס, שהג'איינטס שמחו לשלוח לסן דייגו במקום מאנינג השלישי, הוא אחלה גבר. בן מחזור אחר של השניים, הקוורטרבק האדיר בן רות'ליסברגר, בכלל הוביל את פיטסבורג לזכייה בסופרבול בעונת הרוקי שלו. השנה, הסכימו כולם, אפילו הגב של ארצ'י וההילה של פייטון לא יצילו יותר את איליי. בשנתו הרביעית בליגה, בגיל 26, הגיע זמן התשלום.

אגב פייטון, שני האחים נפגשו בתחילת השנה שעברה במשחק פתיחת עונה מתוקשר בין הקולטס לג'איינטס - קפסולה מרוכזת של גועל נפש שכונתה "המאנינג בול". כולם מילאו את חלקם: איליי שיחק בסדר, פייטון ניצח, ההורים תמכו "בקבוצה שיצאה להתקפה באותו מהלך". אחר כך הוביל איליי את הג'איינטס לעוד עונה בינונית, ופייטון דהר סופסוף לאליפות.

למי שקצה נפשו בסאגה הדביקה הזאת, הפלייאוף הנוכחי סימן בתחילתו אופציה לקתרזיס. פייטון אכל קש במאני טיים מחוף לחוף, ומי מכולם האכיל אותו? סן דייגו צ'ארג'רס, מונהגת בידי ריברס הקשוח והכריזמטי, שאפילו מצא זמן להתעסק עם הקהל ונראה כמו כל מה שאיליי בחיים לא יהיה. אלא שבאותו זמן ממש, בצד השני של הפלייאוף, נולדה פתאום אופציית הג'איינטס.

מה שנראה בהתחלה כמו השתחלות סתמית לתחתית הצמרת של ליגת ה־NFC הלא ממש איכותית - בטח לא בהשוואה ל־AFC, הליגה שמרכיבה יחד איתה את ה־NFL - הפך בתוך כמה שבועות לסיפור הצלחה הירואי. הג'איינטס עשו את זה כמו גדולים, עם שלושה ניצחונות חוץ אנדרדוגיים של אקשן בדקות הסיום. במרכז כל ההמולה הזאת עמד לו איליי מאנינג, משחק כמו שמעולם לא שיחק. חזק כמו סלע, ישר כמו סרגל, קר רוח במאני טיים.

השיא הגיע בגמר ה־NFC, באצטדיון למבו פילד האגדי של גרין ביי פאקרס, המועדון האהוב והנערץ ביותר בפוטבול האמריקאי. במינוס 23 צלזיוס, מול הגיבור האמריקאי האולטימטיבי ברט פארב - ולמרות התעמרות של הזברות עם המשרוקיות והמטפחות הצהובות - איליי מאנינג הוביל את הכחולים לניצחון דרמטי בהארכה וקנה להם כרטיס לסופרבול. פייטון עוד ישב בבית, מלקק את הפצעים, אבל תסמכו על התחת של אבא ארצ'י: הוא חימם יופי את הכורסה בתא הכבוד.

"אף אחד לא נתן לנו סיכוי בפלייאוף הזה", סיכם איליי, "ואנחנו אוהבים את זה ככה".

אפילו רודי ג'וליאני, עוד לוזר בהתהוות, שאב כוחות מהתחייה של הג'איינטס: "גם להם איש לא נתן סיכוי והם באו מאחורה כדי לקחת את הכל", התפייט ג'וליאני ערב סיבוב הפריימריז האחרון שממנו עוד יכול לצאת לו משהו.

אח יא רך

הג'איינטס של העונה רצים על מסורת: הקבוצות המנצחות שלהם תמיד התבססו על הגנה רצחנית ומעוררת השראה, לצד קוורטרבק שנוי במחלוקת. בשתי האליפויות האחרונות שלהם (1987 ו־91') הם רכבו על הגב של מפלצות הגנה נוסח לורנס טיילור והסתדרו איכשהו עם קוורטרבקים מצחיקים כמו פיל סימס ועוד יותר ג'ף הוסטטלר. לביקור האחרון שלהם בנשף הגדול (2000) הם הגיעו בעיקר בזכות מייקל סטרהאן, אלוף ההפלות המאותגר דנטלית, ולמרות קוורטרבק בינוני בדמות קרי קולינס הלוזר. סטרהאן, אגב, עדיין דומיננטי. השאלה היא איזה תפקיד מתכוון איליי למלא בסיפור.

למרות השיפור הדרמטי ביכולת שלו בפלייאוף, אף אחד לא ממש יתפלא אם ברגע האמת - בסופרבול 42 בפיניקס, מול הניו אינגלנד פטריוטס - מאנינג השלישי יקרוס. ממול, צריך לזכור, מחכים לו השועלים הכי מסוכנים במקצוע: המאמן ביל בליצ'יק, הקוורטרבק טום בריידי, הליינבקר טרי ברוסקי ועוד שלל טורפים, ותיקים, מנוסים - והכי חשוב, עם שלוש טבעות על האצבעות. זה יכול להיגמר בבית מטבחיים.

מצד שני, צריך לזכור שכל ריצת הפלייאוף המטורפת של הג'איינטס נבנתה על הופעה אמיצה מול הפטריוטס בסיבוב האחרון של העונה הסדירה. במשחק שלכאורה לא שינה להם כלום, הג'איינטס כמעט הצליחו למנוע מהפטס הישג היסטורי מדהים של עונה שלמה בלי הפסד. איליי היה מצוין במשך שלושה רבעים מול אחת ההגנות התובעניות בליגה. זה לא הספיק בסוף לניצחון, אבל בדיעבד התברר כדלק סילוני שהטיס אותם לאריזונה.

האמת היא שקצת קשה ללכת נגד אנדרדוג כמו הג'איינטס. בשנים הטובות שלה, כמו העונה, הקבוצה הזאת מייצגת את כל מה שאנחנו אוהבים בניו יורק. בשלוש מילים: אופי, אופי ואופי. שנות אור מהדקדנטיות המבחילה של הניקס האפסים או הנובו־רישיות הדוחה של היאנקיס המפונקים. כמה חבל שבעמדת הקוורטרבק של הכחולים עומד ילד מפונק וחיוור, שהתרגל לקבל כמעט הכל בכפית של זהב. הוא אמנם נהנה עכשיו לראשונה מתשומת לב על חשבונו של אחיו הבלתי נסבל, אבל מדובר בנחמת עניים.

בפטריוטס משחק בעמדה של איליי אחד טום בריידי, שנבחר במקום ה־199 בדראפט ולא קיבל מתנות מאף אחד בדרך לתהילה. סלף מייד הירו, עם טונות של סקס־אפיל ואבק כוכבים שלא עבר אליו בירושה. בריידי וחבריו כבר זכו בשנים האחרונות בכל מה שאפשר, אבל המחשבה על סופרבול שני ברציפות שייפול לידיים של משפחת מאנינג היא כרגע מעל לכוחותי. צריך ליהנות מהפריבילגיה של לשמוח לאידם כל עוד ניתן. תחשבו על זה ככה: היינו רחוקים העונה בדיוק משחק ורבע של פייטון מסופרבול על טהרת המאנינגים. ועכשיו אנחנו רחוקים הפתעה אחת מזכיות בק־טו־בק של אחים בסופרבול, בהחלט משהו לדבר עליו בארוחת הערב. ואז ללכת להקיא.

אגב, הבלוגר המשוגע מסן דייגו מסרב להתרגש, או לפחות מסתיר יפה את הקמטים. מבחינתו איליי מאנינג הסריח גם במשחק חייו מול גרין ביי, והוא אפילו מוכיח את זה בדרכו השיטתית עם מספרים ותזה מנומקת. אל תקנאו בו: אחרי שהקדיש את ארבע שנות חייו האחרונות לבניית הקונספציה הכי מלהיבה בספורט האמריקאי, הוא מצוי 60 דקות מהתקף לב. האמת? גם אנחנו.