הורים, אל תחפשו את הקטנטנים

סגרתי את דלת הברזל הכבדה של המקלט והגפתי מבפנים. ניתקתי את הפלאפון. שמתי גם קסדה. אני מקווה שאני זוכר איך להפעיל את האמ-16. זהו. אני מוגן.

חוויה מבלבלת ומבהילה

סיפור המקלט שלי התחיל לפני שבוע, כשאספתי את הנסיך מהגן של אריאלה. אריאלה, לידיעת הקוראים, היא לא רק הגננת המדהימה שלו, אלא גם איש חכם שיודע בדיוק היכן עובר הגבול האבוד בין חום וליטוף ובין פוצי מוצי דביק. כדרכי בקודש, ביקשתי רעיונות לטור. היא זרקה לי רעיון שעורר בי אוקיינוס של רגשות מעורבים. מחד, היה ברור לי שלהמלצה שלה יש הגיון בריא וגיבוי פסיכולוגי. מאידך, הבנתי שאותה המלצה בדיוק קוראת תיגר על נורמות התנהגות שהשתרשו כמו סרפד עקשן בהווי הישראלי.

ספיידרמן והזהות של הילד

כמובן שאמירה זו גוררת אחריה בזנב אמירה מעצבנת עוד יותר: העלאה היסטרית של אביזרי בד ופלסטיק על גופו של הזאטוט, וחמור מכך, הטחת טונות של איפור על עיגול פניו הקטון, נובעים נטו מצורך של ההורים ואין להם שום קשר מתמטי עם טובתו של הילד.

עיקר העונג שבלבישת תחפושת נובע מכך שאתה מחליף באופן משחקי את מושג העצמי שלך לכמה שעות או כמה ימים, בדיוק כמו שמשחק מחבואים טוב מאפשר לילד לחוות למספר דקות ובאופן בטוח תחושה של בלתי נראה ובלתי מורגש. עם זאת, אף ילד שפוי לא מתכוון לאבד לגמרי את העצמי שלו לטובת ספיידרמן, או ספיידר-אמו, בדיוק כפי שאף דרדק לא באמת מתכוון להסתתר לנצח מעין העולם.

בגילאי ארבע-חמש מושג העצמי של הילדים (כלומר, אותו מרכיב יסודי במה שאנחנו מכנים "זהות") מספיק יציב כדי שאפשר יהיה לשחק איתו קצת באופן יזום ומענג (יעני, להתחפש). בשפתם הגבוהה של אנשי המקצוע קוראים למוצר המנטלי הזה "קביעות העצמי".

אבל אני - תמיד נשאר אני

אבל אותה זהות ילדית לא התחילה אתמול. לקח לה זמן להיבנות. שמתם לב שבראשית חייהם, ילדים קודם כל מתייחסים לעצמם בגוף שלישי? אם עלמה מתוקה בת שנה וחצי באה אליך ובחיוך עתיר לחיים סחה לך ש:"דניאל לשבור כוס!", אין צורך להפעיל את צוות כלבוטק על מנת לבדוק מיהי אותה דניאל הנוכלת שהתעמרה בכוס הזכוכית. הפושעת הסגירה את עצמה לידיך בזה הרגע. רק לכיוון גיל שנתיים תתחיל להיכנס מילה חדשה להארד-דיסק שלהם: "אני".

אי לכך, כשילד בן שנה וחצי עובר באחת ממצב צבירה של יוסי בטרנינג וחולצה לדינו הדינוזאור עטוי שריון מכף רגל עד ראש – הוא פשוט לא מבין מה הקטע. הוא לא מבין מה קרה פתאום, ולאן נעלם אותו יוסי חמוד, שתמיד היה נשקף אליו מן המראה.

"אתה מגזים!" ינזפו בי. לא מגזים, חברים, רק מנסה קצת לחשוב כמו ילד.

הכי מפחיד: האיפור

אבל כל זה כסף קטן לעומת האיפור. פה בכלל זוועת המותגים ותאוות הרייטינג מעבירות אותנו על דעתנו. אם מקבלים את הנחת העבודה שלבישת תחפושת בגיל צעיר מאוד מאיימת על הילד בגלל שבריריות העצמי שלו, אזי די ברור שהחלק הפיזי בגופנו שמתקשר בצורה האמיצה ביותר לעצמי שלנו הינו קלסתר הפנים. החבאת הגוף בתוך תחפושת אריה ספוגית לפחות משאירה את פני התינוק חשופות, ומשמשת תזכורת סבירה לעולל לגבי מיהו ומהו. מאידך, סיוד הפרצוף בלבן-שחור-אדום דקורטיבי מקפיצה את התהיה הקיומית של הקטנצ'יק לרמות מודאגות.

שמחת החג - בלי החרדות

מכאן יוצא, שכל ההתלהמות שלי רלבנטית גם למה שהילד מרגיש כלפי העובדה שאתם מתחפשים. אם אתה, אב יקר, עוטה דרך שעשוע מסיכת זורו וגלימה שחורה המתבדרת ברוח המזגן הביתי, יתכן שתהיה מופתע קמעה שבתך בת השנתיים אינך מגיבה בצהלה למחוות הטום-קרוז שלך. סביר יותר שההגיג הדומיננטי במוחה יהיה: "איה אבי המסור והדואג שאמור עכשיו להעיף לכל הרוחות את התפלץ השחור שמטריד אותי?"

אז אני פה במקלט. מאתר צפצופים חשודים. בינתיים לא יוצא. כמה חברים התקשרו להביע תמיכה, אבל שלשום קיבלתי מייל מנציג של יבואן תחפושות, שעידכן אותי שאדם מבוגר יכול לחיות חיים שלמים ומלאים גם בלי שתי אצבעות ביד ימין.

יהיה טוב. חג שמח.

נ.ב – תודה ענקית לאריאלה זמיר מגן יחד על הרעיון וההשראה.

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מפתח ומעביר את הקורס "חשיבה יצירתית - מהמוח אל השטח", יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.

• לכל הטורים של גיל ונטורה.