בדק בית
רונית מטלון מבוהלת. אחרי שנים של דיסטנס היא נותנת לכם להציץ לה הביתה ברומן אוטוביוגרפי שמחזיר אותה לצריף של עמידר, לאמא כועסת, לאבא שתיין, לבושה שגרמה לה לברוח לתוך הספרים
מהחומרים האלה עושים טלנובלה: הנה אישה יפה שמשפחתה ירדה מנכסיה והיא מהגרת לארץ אחרת. עד מהרה תמצא את עצמה לבד, נטושה עם שני ילדים קטנים ועוד תינוקת חולנית, בצריף קטן של עמידר שהופך להיות הבית של כולם, כולל סבתא עיוורת.
ויש גם גבר בסיפור הזה. הוא שרמנטי, לבוש בהידור ומעוטר בשפם דק, לשונו דבשית, חלומותיו חובקי עולם, והוא מופיע מדי פעם, מרעיף מתנות ונעלם שוב, כדי לתקן את העולם או לברוח מנושים. בינתיים, בעודו מסתבך ומתעתע ומרבה בשתייה, בצריף נשארת האישה, מפרנסת את ילדיה בעבודות ניקיון מפרכות בביתו של רב עשיר בסביון.
כשהיא שבה זועמת הביתה, לעיתים היא מתאכזרת ומכה ורודפת את הילדים האלה, שאיכשהו, בלי יותר מדי תקוות, הולכים וגדלים בין פנטזיות על גורלות טובים יותר לבין הייאוש המצמית של המציאות.
ועכשיו, פאסט פורוורד, מאה פרקים קדימה: התינוקת החולנית, זאת שהרב העשיר הציע למנקה הענייה לאמץ ולגדל כדי להקל עליה, זאת שנמלטה מהאם שהטיחה בה סוס נדנדה - השנים חלפו, וכנגד כל הסיכויים היא היום סופרת מוערכת, מרצה באוניברסיטת חיפה, פעילה פוליטית ואזרחית שוות זכויות באליטת המילים הישראלית.
קבלו את רונית מטלון ,(49) כמה ימים אחרי שספרה החדש "קול צעדינו" (עם עובד) הונח בחנויות, ואחרי שעשתה את הבלתי אפשרי: מחומרי הטלנובלה הזאת, שהם גם חומרי חייה שלה, ארגה ספר חכם ומטלטל ושובר סטריאוטיפים ומלא אהבה. והיא די מבוהלת כרגע.
רוב הסופרים שמשגרים לעולם יצירה חדשה חווים בהלה כזאת, בספר הראשון כמו בספר העשירי, אבל במקרה של מטלון יש עוד משהו: החשיפה הגדולה, שעלולה להפוך להצצה. מה שמפחיד במיוחד לאור העובדה שמטלון העדיפה תמיד הכללות אינטלקטואליות ודיונים תיאורטיים, מרוחקים, על פני דיווח אישי.
"אני לא פוחדת כמו גנב שעשה מעשה בלתי מוסרי או כמו מישהו שמתערטל בציבור, אבל אני חוששת שכאשר הרגש שנמצא בספר הזה, החמלה והאהבה שיש בו, יפגשו את העולם, הם יסולפו, יובנו לא נכון. בספרים הקודמים שלי היתה לי חרדת ערך מאוד גדולה: הייתי תלויה באופן נואש בעין החיצונית של העולם כדי שיגידו לי אם אני באמת סופרת. היום אני יודעת: זה מי שאני. כותבת. טוב או רע או בינוני - ישפטו אחרים. אבל זאת אני, והספר הזה הוא מתנה שהייתי רוצה לתת."
למי? אמא שלך מתה. גם אבא שלך מת. נותרו שני האחים, שקראו לאמא שלהם, בניכור גדול, "האמא."
"וגם לא בטוח שיקראו את הספר. אני חושבת שאין להם זמן וסבלנות. ברור שכתבתי אותו לעצמי. וכמעט באמוק, באחת התקופות הקשות ביותר של חיי, אחרי פרידה מבן זוג, כשהתחושה היתה שהמציאות כל כך גדולה עלי, שמוטב לפרוש ממנה. שהספר הוא מסגרת אשפוז נאותה שיצרתי לעצמי, מין מוסד שרק הוא יכול להכיל אותי. שבעה חודשים של כתיבה, מבוקר ועד לילה, כמעט בלי מחיקות, ומתוך תודעה שהלכה והתחזקה על הדברים הקשים באמת של החייים. על אובדן של אנשים אהובים, על הפרופורציות שאובדנים מחוללים בנו."
מתי הבנת לראשונה שאת חיה בעוני?
"אני חושבת שאת הקושי האמיתי של העוני אמא שלי הבינה יותר מאיתנו. היא נולדה במצרים למשפחה בורגנית ואמידה, אבל אביה איכשהו הצליח לבזבז את ההון של המשפחה. היא הכירה חיים אחרים, אנחנו לא: אני נולדתי בצריף, שעמד פעם בגני תקווה והיה הבית היחיד שהכרתי והבית שבו אמא שלי חיה עד מותה, ורק אחר כך הוא נהרס. חוץ מזה, זה לא היה עוני חד משמעי, כי הרגשתי שהרעיפו עלי דברים. המון דברים."
אבל זה קרה בביקורים הפתאומיים של האב שלא היה שם. זה קרה בידיעה שאם את רוצה שיהיו לך ספרים בבית, צריך לקחת כמעט בגניבה ספרים שהספרייה העירונית מנסה להיפטר מהם.
"ומצד שני, עם אמא שהתעקשה, ממש בהירואיות, שתהיה לנו גינת ורדים ליד הצריף. צריך גם לזכור שבילדותה של הילדה – בספר אני קוראת לה 'הילדה' כי כך נוח יותר להתרחק קצת – לא קראו לעוני בשם הזה. וגם לא היה מצב של רעב או היעדר שובע, אלא של התגייסות, מאומצת, אינסופית, בלי רגע של מנוחה, לאסוף את הפירורים של השבוע שעבר כדי שיהיה משהו גם בשבוע הבא. אמא תמיד אמרה שיש עוני לבן ועוני שחור, והיתה לה מין שבועה פנימית כזאת, להיצמד לעוני הלבן, לעמוד על הרגליים, לא לעשות מזה עניין, לעבוד ולעבוד, ולשרוד, בחריצות אינסופית, בצורה כמעט פלאית."
אבל לא היתה שם המשפחה המזרחית החמה מהאגדות.
"לא מהאגדות, מהסטריאוטיפים, שאין דבר מכעיס יותר מהם - המשפחה המזרחית המדומיינת הזאת עם ריחות התבשילים החושניים והחיבוקים האינסופיים. אז נכון, התבשילים היו חושניים, אבל החום של הסירים לא בדיוק מייצג את מה שקרה במשפחות האלה בין הורים לילדים, ואת מה שאירע לדור ההורים־המהגרים שאיבדו כאן זהות וגם תחושת ערך. אבל את הפסיון החברתי הזה לא תמצאי בספר. נמנעתי ממנו בצורה מפורשת. הליריות של הקיום היתה חשובה לי הרבה יותר. ועם זאת, לולא הייתי אדם פוליטי, לא יכולתי לכתוב אותו. אבל לא עליתי פה על במה ולא זעקתי."
עוולות חברתיות
למעשה, גם כשהיא עולה על במות, רונית מטלון אף פעם לא זועקת. הכריזמה שלה בלתי צפויה, תובעת הקשבה, לפעמים כמעט מהפנטת כשהיא מדברת בשקט בשקט, מצמצמת אפילו יותר את נוכחותה הפיזית. וגם כשהיא מתארת עוולות גדולות שנעשות לאחרים - פלסטינים או מזרחיים או עניים - לעולם, היא אומרת, "אני לא מזוהה עם גופים. כשחשוב לשתף פעולה עם יש גבול או עם הקשת המזרחית, זה יבוא בגלל העניין, בגלל הרעיון. אבל אני כופרת בפוליטיקה של הזהויות. אני לא מאמינה, למשל, שצריך לדחוף לתוכנית הלימודים סופרים מזרחיים רק בגלל היותם כאלה. אם יגידו שהעמדה הזאת מציבה אותי כמשתכנזת – שיגידו. לא חוששת מזה, וגם לא חוששת מביקורת על הספר. כמי שכותבת שנים רבות למדתי שזה המשחק וביקורת צריך לדעת לספוג."
נראה שהמבט הביקורתי הכי מטריד נמצא בבית. היית צריכה לחכות עד שהורייך ימותו כדי לכתוב את הספר הזה.
"בדיעבד מתברר שכן. ורק אחרי שיכולתי להתבונן בהם בעיניים של אהבה. אבל כבר בראשית שנות ה־20 שלי, כשלמדתי באוניברסיטה ותפסתי מספיק מרחק מהילדות שלי, ידעתי שהסיפור הזה – העובדות והמיתולוגיות המשפחתיות, המארג של הזכרונות ומה שהיה ומה שמספרים שהיה - הוא שטר שאני חייבת לפרוע ולכתוב אותו. ידעתי כבר אז שזה יקרה."
יש בספר תיאור קורע לב של הילדה הנשרכת אחרי אמה בשוק ומתבוננת בכפות הרגליים העייפות שלה ומתביישת. נורא מתביישת. מתי נעלמה הבושה?
"אני חושבת שלא התביישתי רק ממצבה, ממצבנו. התביישתי כי ילדים מתביישים בהוריהם, ואחר כך, כשהבגרות וההבנה מגיעות, אפשר להתבונן בהם כבני אדם ולראות את מה שילד לא מסוגל אפילו לדמיין - שהם בני אדם עם זהות מובחנת, עם חיים משלהם שלילדים אין נגיעה בהם."
את מתארת אישה שפחדה פחד מוות מילדים ומתינוקות. שהתקשתה מאוד לאהוב.
"היא כבר איבדה ילד אחד, פעוט, עוד כשהיתה במצרים. ואולי בגלל שפחדה לאבד גם אותי השאירה אותי עם סבתא כשהייתי בת 20 יום וחזרה לעבוד. ואולי מפני שאי אפשר היה אחרת. מי יודע? הרי הזכרונות שלנו לא מורכבים רק מעובדות. הם בעיקר מארג הסיפורים שסיפרו לנו, שסיפרנו לעצמנו במשך השנים, והמיתולוגיה המשפחתית שצמחה מתוכם."
ובכל זאת, יש בספר רגע שאפילו בטלנובלה קשה לביים אותו ולזכות באמון הצופים: כשהאמא מטיחה בסבתא שהיא – הסבתא – שכבה עם אביך. במשך שנים. היה או לא היה?
"אני לא יודעת. היתה חצי טענה כזאת באוויר. מעורפלת, אבל מעוררת פלצות, כמו כל עירוב של חומרי סיפור במיתולוגיות משפחתיות. מה שחשוב בעיניי הוא עוצמת הקנאה של האמא לנוכח הנשיות הטוטאלית של הסבתא. נשיות שהיא עצמה נורא התאמצה אבל בעיניה לא הצליחה לממש. ואת הרגע של הפלצות רציתי להביא אל הספר."
דווקא אבא שלך יוצא בזול מהספר. יש מעט מאוד ביקורת כלפיו ואין כמעט
כעס, למרות שהזניח את המשפחה ודן אתכם לעליבות.
"אני חושבת שמהמרחק, ואחרי מותו, ואחרי טיפול פסיכואנליטי, ואחרי שמצאתי את המטאפורות של ההחלמה שבלעדיהן לא יכולתי לכתוב, ואחרי שחוויתי בעצמי עוד אובדנים – רוב הכעס תורגם לחמלה. כילדה, הוא היה מין אובדן מתמשך. הוא היה היעדר, לא נוכחות. אני הייתי עסוקה בלטוות לעצמי דמות של אב מההיעדר, בלחכות לו. וכשהוא בא – הוא באמת היה גבר מקסים ושרמנטי, ונהנתן ומשכיל אוטודידקטי שכזה, וחולם שהקדים את זמנו, ואיש שידע לחיות טוב ולשתות יפה – אף פעם לא ראיתי אותו מתנדנד מאלכוהול. הוא ואמא שלי היו מחוברים זה לזה בעבותות של אהבה שלא הצליחה להם, אבל היתה עצומה וגדולה עד כדי כך שכאשר היא מתה, גם ממנו ניטל הרצון לחיות. הוא הצליח להחזיק מעמד רק כמה חודשים אחריה".
כשהוא מת לא ישבת שבעה.
"לא יכולתי. אמרתי לעצמי שבעצם אני יושבת עליו שבעה מרגע שנולדתי, כי כל החיים התגעגעתי אליו. גם עכשיו. הגעגוע הזה הוא טבע שני, ועוצמתו לא השתנתה בגלל עובדת המוות."
ובתור ילדה, עם כל הגעגוע הזה, לאן רצית לברוח?
"למקום שיש בו יופי. והשכלה. והמון ספרים. והגעתי אליו. כשהייתי בת 19 כבר הייתי בתל אביב, באוניברסיטה – לא גייסו אותי לצבא בגלל מחלת ריאות – ושם, בין הספרים וההבטחה שיש מקום אחר, טוב יותר לפחות במילים, יכולתי להתחיל לנשום".
- מתוך מדור הספרות של "ידיעות אחרונות" שמתפרסם ב"7 לילות"
