חלוקה מטופשת בין אהבת נעורים לאהבה בוגרת
רומיאו ויוליה, האוהבים האולטימטיביים, היו רק בני 15-16. למה בכל זאת מקובל היום לחשוב שאהבת נעורים לא תמיד רצינית? כי נוח לחשוב שהאהבות האלה יחלפו עם הגיל. אבל מה לעשות שגם מבוגרים חווים לפעמים אהבות דומות?
למה בעצם שלא תהא אהבה של ממש בין בני נוער? רומיאו ויוליה היו בסך הכל בני 15-16. ערוצי הסרטים הרומנטיים מלאים בסרטי נעורים. הבלוגים של בני נוער לא מפסיקים לספר על אהבות עד כלות.
החברים הכי טובים שלי מושכים אהבה מאז ימי הנעורים. חלקם נשואים לאותה אהבה, חלקם שומרים אותה עדיין בסתר לבם, חלקם אפילו אוהבים לספר עליה בערבי נוסטלגיה. אני מכיר אחד שחזר יום אחד הביתה ומצא על השיש במטבח מכתב פרידה מאשתו. האשה כתבה שפגשה במקרה שבוע לפני כן את אהבת נעוריה, והם טסים יחד לארצות הברית, לקראת חיים חדשים.
יש גם מיתוס שאומר שאהבת נעורים ראשונה נחרטת בנפש. אומרים שאי אפשר להשתחרר ממנה לעולם. לא בדקתי אם יש מחקר כזה, אבל עצם קיומו של המיתוס מרמז על החשיבות שמייחסת התרבות שלנו לאהבת נעורים.
הרגשתי שפרופ' שולמן חקר וגילה את המובן מאליו. ככה זה היום באקדמיה - מרוב צפיפות חוקרים ומחקרים, נראה לפעמים שמה שנותר לחקור זה בעיקר את המובן מאליו. ליתר ביטחון שאלתי ידידה טובה שלי, פסיכולוגית, מה היא חושבת על אהבת נעורים. היא ענתה ספונטנית, בלי לחשוב יותר מדי, שהיא חושבת שאהבה כזו יכולה להיות משמעותית, עמוקה ומשאירה עקבות.
ערכים של חופש ותרבות מתעצמת של מעט מאוד גבולות
אבל המחקרים של פרופ' שולמן הם הרבה מעבר לחקר המובן מאליו. הוא מפריך תפישה שהלכה והשתרשה באחרונה לגבי אהבת נעורים. העניין מתחיל בנורמות חדשות של יחסים שהחלו לחלחל בתוכנו, והוא ממשיך בקושי של מבוגרים להודות בקיומן של נורמות אלה.
האינטרנט והטכנולוגיה ככלל מאפשרים היום היכרויות אינסטנט, חיזורי בזק, בלי יותר מדי התלבטויות, ואהבות שנכונות לרגע, לפעמים במקביל לאהבות אחרות שנכונות לאותו רגע. עד שרומיאו מפלס את דרכו אל המרפסת של יוליה ומצליח לטפס עליה ולדקלם בפאתוס את השירה של שייקספיר, אפשר היום להספיק להכיר, לחזר, להתאהב, לממש ולהיפרד. המהירות היא גם המרפא לכאבי הפרידה. במקום להתמסר יותר מדי לבכי, מגיבים להודעה הבאה במסנג'ר.
הנורמות האלו הן לא רק תוצאה של טכנולוגיות, הן גם תוצאה של ערכים של חופש - מימוש עצמי, מיצוי פוטנציאל, חופש הפרט וחופש ביטוי. תרבות מתעצמת של מעט מאוד גבולות. יש גבולות, כמו שיהיו תמיד, אבל הם כבר אינם מובנים מאליהם. אם אין להם הסבר מניח את הדעת, אין גבול. כל גבול הוא עניין לדילמות ולהחלטות.
הערכים של החופש אינם מבטלים לגמרי את הנורמות הקיימות, אלא מעבירים אותן ממצב של "חובה" למצב של "אופציות". נישואים שנראו תמיד כחובה מתבקשת של אהבה רומנטית, הפכו היום להיות רק אחת האופציות שלה.
תרבות החופש והאינסטנט הזו נחשבת לתרבות נעורים. למה? השינויים הרי גלויים לעיני כל, ורבים, בני כל הגילים, חווים אותם. הבעיה היא שהשינויים האלה נחשבים ללא ראויים. קיימים, כנראה גם בלתי נמנעים, אבל לא ראויים. הדרך היחידה לעכל אותם היא למצוא להם אכסניה זמנית - גיל הנעורים.
בני הנוער פותרים לנו את נקודת המבט על העולם. במקום להתלבט מה עושים עם הנורמות החדשות שכבר כאן, הפכנו אותם תודעתית למשובות נעורים חולפות. מבוגרים שחווים אהבה מהסוג החדש נחשבים למי שלא התבגרו עדיין.
מחנה המצורעים של האהבה המודרנית
גיל הנעורים דומה, במובן הזה, למחנה מצורעים. ככל שנדע לסגור את האהבה החדשה במחנה של זמן, כרונולוגי או נפשי, כך דומה שנדע להגן יותר על עצמנו מפני הידבקות רגשית מנורמות שנחשבות הרסניות.
בני נוער מחוברים יותר לזמניות, פחות מצפים מהם לקשר מחייב, הם עדיין בתהליך של גיבוש זהות והם נראים יותר כמי שעושים מה שבא להם. וזה בסדר גמור שהם כאלה. הזמן חולף והם אוטוטו מתבגרים ומשתנים לטובה. שיממשו איזו סוג של אהבה שהם רוצים, ובלבד שזה לא יגלוש מעבר לגיל הנעורים.
אבל מה לעשות שאותה אהבה קצרת רוח היא לא רק נחלתם של בני נוער?
נוצרה חלוקת מטופשת של נורמות אהבה, בין בני נוער לבין מבוגרים. החיים על פי התרבות של המרחק המתקצר והחופש האישי מסווגים כתרבות נעורים, והחיים על פי נורמות מסורתיות מסווגים כתרבות של מבוגרים.
פרופ' שולמן חושף, לדעתי, את הטיפשות שבהבחנה הזו, בכך שהוא מגלה מחדש את האהבה הבוגרת של בני נוער. הוא מוצא עדיין מאפיינים ייחודים לאהבה נעורית, אבל לדעתי לא כאלה שעושים אותה בהכרח ותמיד לשונה מאהבה בוגרת. חסר לנו עכשיו חוקר שיחשוף את הצד השני של הטיפשות - מבוגרים שעדיין מתכחשים להתגבשותן של נורמות רגשיות חדשות.
