הוא רצה שאני אנשוך לו את "הבאגט"
לאחר שנה בניו-יורק, מריה הדלי, סטודנטית בת 20 למחזאות, כמעט נואשת מהסיכוי למצוא אהבה. לאחר שהמילה "לא" הופכת בפיה למנטרה קבועה היא מחליטה לאפסן למשך שנה אחת את חוש הביקורת שלה ולהתחיל להגיד להם "כן". פרק מתוך הספר "שנת הכן"
"את יכולה לעשות לי טובה?" בֵּיילר נרכן מעל לשולחן בית־הקפה, וחיוך של כוכב קולנוע הבזיק על פניו הנאות והמחושלות. פגשתי אותו בתור בחנות המכולת ארבעים וחמש דקות קודם לכן, ועכשיו שתינו יחד קפה ואכלנו כריכים. הוא היה קפריסאי במוצאו. מעולם לא פגשתי מישהו מקפריסין, וזה לא מפליא, משום שהם נהגו להציג את עצמם, כפי שהציג ביילר, כטורקים או יוונים. הם הניחו שהאמריקאי הנבער הממוצע לא יידע איפה קפריסין נמצאת. ולא שהוא טעה. היתה לי במוחי רק תמונה מעורפלת של אי מולדתו הצף בתוך ים מנצנץ ורומנטי. מגיל ארבע־עשרה ואילך, אמר לי, הוא למד בפנימייה בפריז. מגדל אייפל! באגטים! הסורבון! מלא הבטחה. והשם שלו!
"איש עשוי דבש", הוא תירגם למעני. מה יכול להיות מלבב מזה? הוסיפו את האיש העשוי דבש לקרואסונים הביתיים שעלו בעיני רוחי בכל פעם שהוזכרה המילה "פריז", והייתי מוכנה לסעוד עם ביילר לנצח נצחים.
הגברים הצרפתים - למעשה כל גבר שלא מארצות־הברית - הצטיירו במוחי כגברים סופר־רומנטיים שהתפתחו בשרשרת האבולוציה לשלב של כמעט־קדושים. שוב, התכחשתי פה לחלקים מסוימים של הספרות העולמית. ז׳אן ז׳נה, מכירים? הוא לא נודע דווקא בזכות סיפורי האהבה שלו. אבל נניח לו.
ביילר היה רוכב אופניים תחרותי, ומכאן החיטוב והכושר. היה לו שיער שחור ועיניים ירוקות כים, וכריזמה במידה כזאת עד שהשתכנעתי להשאיר את דברי המכולת שקניתי מאחור וללכת אחריו לבית־הקפה. (...)
"בטח שאני יכולה", אמרתי, ורכנתי קדימה לשמוע לְמה הסכמתי. אולי זה יהיה משהו נפלא, כמו, "את מוכנה בבקשה להשתזף על סיפון הספינה שלי בזמן שאנחנו מפליגים לקפריסין?" או, "את מוכנה ללבוש ביקיני שחור ומשקפי שמש של כוכבת קולנוע, את מוכנה לשתות אוזו ולאכול זיתים, את מוכנה שמשפחתי האוהבת והלא־בלתי־מתפקדת תאמץ אותך אל ליבה?" כן, התכוננתי לומר. כן, כן, כן! כן, אני אשוטט עם העיזים על מורדות גבעות ציוריות. כן, אני ארקוד על שולחנות ואשקשק בטמבורים, וכן, בשמחה! אני אאמץ אל ליבי את שושלת האבות מהמזרח־התיכון שלא היתה לי. הייתי דרוכה ומוכנה לפעולה. אך לא את הדברים האלה רצה ביילר. בכלל לא.
"את חושבת שהיית יכולה לנשוך לי את הפין?" שאל ביילר.
חזון רוחי על שיטוט עם עיזים התנפץ למשהו לא כל כך משובב: הליכה למיטה עם סָטיר. לפתע עלו בזיכרוני דוגמאות אחרות של נטיותיהם של בחורים מהניכר. רומן פולנסקי וסרטו המושמץ ׳ירח מר׳, לדוגמה. בסצנת מין מפורסמת מתוך הסרט, שחקנית צרפתייה משגעת מרקדת במסכת חזיר לעינוגו של פיטר קויוטי. ו׳הטנגו האחרון בפריז׳? מדוע חשבתי שלאמריקאים יש מונופול בשטח הסטיות? לנשוך לו את הפין?
"אני לא חושבת שאוכל, למעשה", אמרתי.
"את מתכוונת, שאת לא רוצה".
"גם זה".
איזה מין גבר רוצה שאישה תנשוך לו את הפין בפגישה הראשונה? איזה מין גבר רוצה שאישה תנשוך לו את הפין בכלל?
לזאק היה סיפור אימים מימי התיכון על סבתה של חברתו רֵיינָה, שניגשה לדלת החדר כדי להציע לזאק וריינה כיבוד קל לאחר שובם מבית־הספר. היא איחרה קצת, מאחר שריינה כבר התחילה לתת לזאק את המציצה הראשונה שלו על מיטת הקומות. כשנפתחה הדלת, זאק, מרוב בהלה, איבד את שיווי משקלו ונפל אחורנית מהמיטה העליונה. לאחר מכן ריינה אמרה לו שהיה לו מזל. וכשהוא שאל למה, כולו מכה טרייה וביצים כחולות, סיפרה לו שהדחף הראשון שלה היה להיאחז בו. בשיניה. אפילו כעבור שנים, פניו של זאק היו מתכרכמות מעצם סיפור המעשה.
ביילר היה בחור נבון, לא היה ספק בדבר. בזמן הקצר שהכרתי אותו ניהלנו שיחה בעניינים שנגעו בתומס פינצ׳ון, שקספיר ותורת המיתרים. הייתי מבולבלת. הוא נראה משכיל מכדי לבקש בקשה שנובעת מדחפים בסיסיים כל כך. ולא שהיתה שכבת אוכלוסייה כלשהי שנודעה במנהג של לעיסת איברי מין. זה לא היה דבר שכיח שמוצאים, נאמר, בדרום. או באמריקה הלטינית. משיחת הפין, כן. נשיכת הפין, לא.
רוב הגברים פוחדים פחד מוות משיניים. הם מעדיפים לדמיין אותך כמעין נערת גומי. לא שהם רוצים אותך עם שיניים תותבות. חס וחלילה. הם רוצים אותך חתיכה לוהטת. אבל הם רוצים שהשיניים ייעלמו ברגע שהפה נפתח על איברם.
"תשכור לך מלכה דומיננטית", המלצתי לו. "או שתתחיל עם מישהי שעברה גירושים קשים".
"לא זה העניין", אמר ביילר בנעימה עניינית. "בקפריסין, כשבן מגיע לגיל ארבע־עשרה, אביו לוקח אותו לאי הזונות".
אי הזונות? כן, בטח.
"כאן, אנחנו נותנים להם חוברת של ׳פלייבוי׳, טפיחה על השכם וברכת בהצלחה", אמרתי. "רוב האנשים איבדו את בתוליהם במושב האחורי של המכונית או בחדרי רעש".
"מה זה חדר רעש? בית זונות? מועדון חשפניות"?
"מרתף. ששייך להורים של מישהו".
פניו של ביילר נפלו.
"בשביל מה זה טוב? בקפריסין, כולם מכירים בזה שלדחף המיני של הגבר יש עדיפות. הנשים זקוקות להגנה. כשהן מקיימות יחסי מין לפני הנישואים, הן נקשרות באופן רגשי. זה הטבע הביולוגי".
הא. לפי ניסיוני, גברים נוטים להשתעבד לרגשותיהם הרבה יותר מנשים. והם גם יצירתיים. בבית־הספר התיכון, ידידי ואויבי אַיירָה כתב לי מכתב אהבה על גליל נייר טואלט והביא לי אותו בשיעור דרמה. המכתב היה בעיקרו מגילת קינה חד־שכבתית על כל הדברים שעשיתי לו שגרמו לו להרגיש חרא. האיגרת נחתמה בניסיון להשפיע עלי שאראה לו את השדיים שלי, שאיירה היה טרוד אחריהם אובססיבית מיום שגידלתי אותם (הוא המשיך, למעשה, בעיסוק הזה, ואני, בניגוד להרגלי בדרך כלל, המשכתי למנוע ממנו). אני עצמי לא הייתי מחוסנת מפני אהבות נעורים נכזבות. ידעתי כמה וכמה רגעי כלב מוכה שבהם הושלך לי צעצוע למעבה היער כדי שאביאו, ועוד אני מגיחה משם, מתנשמת ומכשכשת באושר, אני רואה את הבחור שאיתו שיחקתי מזנק אל תוך מכוניתו ונוסע מהמקום. למעשה, אם היה מישהו שחיבבתי, זה בדיוק מה שקרה ברוב המקרים. כשלא הייתי מעוניינת בהם, הם תמיד רצו להמשיך ולשחק במסירוֹת כל החיים.
"כל הבנות בקפריסין נשארות בתולות עד החתונה, ואימותיהן עומדות על המשמר בפתח הדלת כדי לוודא שהן יישארו כך. הזונות לובשות כולן שמלות שחורות, כי הן מבוזות. האבות שלנו קונים לנו לכל אחד יום עם אחת מהן, ומשאירים אותנו על האי בלי סירה, כמו ב׳בעל זבוב׳".
"בעל זבוב־המכנסיים".
"את מצחיקה, יחסית לאמריקאית. זאת אומרת, לא הכי". ביילר השתהה כדי לתת לי חיוך שהצליח להקרין גם קסם וגם גבריות. מסוכן.
"היא נשכה אותך"? שאלתי את ביילר. "זה נורא. היית כל כך צעיר".
"את מגזימה בתגובה שלך. זה סתם משהו שאני אוהב שעושים לי".
"אתה מתכוון בעדינות. אתה מתכוון, נגיד, להחליק עליו את השיניים בעדינות".
"לא. אני מתכוון לנשוך ממש. כמה שיותר חזק יותר טוב".
בחלק אחד שלי רציתי לנסות את הדבר הזה. אין ספק שאצרתי בתוכי עתודות של זעם. ואיזו אישה נקייה מזה? רק באותו בוקר שמעתי שיחה מתוחה על המדרכה שבה הבחור אמר, "למה את תמיד מוכרחה לסרס אותי בפומבי"?
"כי אני פשוט לא מסוגלת לעצור בעצמי", השיבה החברה ונימת השלמה נשמעה בקולה.
גם אני הרגשתי כך לעיתים. עם זאת, הייתי בטוחה שנשיכה לא נחשבת מין בטוח.
זה היה כאילו חזרנו לאחור בזמן. בכל בית־ספר תיכון ישנו הבחור שרוצה שתתקעי לו אגרוף במעיים. כדי להוכיח לך איזה קינג קונג גדול וחזק הוא. ואת אמורה להיות פֵיי רֵיי, הבלונדית שבכפו. אבל מה שבדרך כלל קורה בסוף דומה יותר להודיני. את שולחת בו אגרוף לפני שהוא מוכן. הוא מת כעבור זמן קצר, אסיר בסבך השלשלאות שהוא עצמו הזמין. וכל מה שנשאר לך לעשות הוא לנסות ולהחניף לו כדי להחזירו לחיים. בדרך כלל פירושו של דבר שאת צריכה לתת לו להגיע לתחנה האחרונה לפני בסיס הבית בסצנת המזמוזים הבאה שלכם.
הסתכלתי על ביילר ובא לי להזיל ריר. הו, הזיפים האלה! הו, הטסטוסטרון הזה! הו, השיניים הלבנות האלה! גבר אמיתי! אבל. מה אם הוא ירצה לנשוך אותי? לא רציתי שינשכו אותי. כבר ראיתי לנגד עיני רוחי תרחיש לא נעים בחדר המיטות, וקריסה של כל הסיפור מתשוקה של סרט אמנותי לסרטון פרסומת לסרט אימה/מערכת תותבות. לא סקסי. לא סקסי בכלל. הייתי מבולבלת.
כן, הבנתי שקיים דבר כזה שנקרא מזוכיזם. אך כמו תמיד, כל מה שידעתי, ידעתי מקריאה. בשבוע השני שלי בניו־יורק נתקלתי במאמר מדאיג על הלקאות פֶטיש ב׳ווילג׳ ווֹיס׳. זה לא היה עיסוק חביב לשעות הפנאי כפי ששיערתי. התברר שדרושה לזה שורה של עזרים: תלבושת של תלמידת בית־ספר, סרגלים, ומדי פעם בפעם גם מחבט טניס. הזדעזעתי.
- מתוך הספר החדש "שנת הכן" מאת מריה דהוואנה הדלי, בהוצאת "מודן".
"שנת הכן"
עטיפת הספר
מומלצים
