"כל חיי 'לא' היה 'לא'"

חיים רמון לא דיבר מעולם בפומבי על הפרשה שטלטלה את חייו. למעט כמה התייחסויות שטחיות, הוא סירב להתראיין בנושא. גם עכשיו הוא מתקשה לחזור לחודשים הארוכים שבהם היה לשיחת היום בכל בית, נושא לוויכוח ציבורי ולא פעם מושא ללעג ולסטירה.

"אתה מרגיש שאתה נקלע לאווירה קפקאית במובן הכי קלאסי שלה", הוא אומר. "מדברים על מישהו, ואתה לא מאמין שזה אתה. לא האמנתי שמישהו מסוגל להאשים אותי בעבירת מין. הרי זה הדבר הכי נורא בעיני, שמישהו כופה עצמו על מישהי בלי שהיא רוצה. יש חיזור, וחיזור הדדי, ואי הבנות. אבל בשנייה שברור שאחד לא רוצה - כל זה צריך להסתיים. כל חיי 'לא' היה 'לא'.

רמון אומר, שהכאב הכי גדול מבחינתו היה הפגיעה בורד, בת זוגו אז ואשתו היום. ובילדים. בעיקר בורד. "מההתחלה אמרתי לה את האמת. סיפרתי שקצינה התחילה איתי, פלירטטה איתי, שנענתי לפלירטוט, שהיתה נשיקה ושאני מתנצל. שעשיתי מעשה שטות. טיפשות. ביקשתי את סליחתה. מאוד לא רציתי שתבוא איתי למשפט. אבל היא התעקשה לבוא לכל הישיבות, והכי גרוע - לפסק הדין, עם כל הטירוף והכיסוי הסנסציוני. התייצבה באומץ, גם לשמיעת העדויות שלי. יש בי הרבה הכרת טובה כלפיה. זה קשה לכל אישה, על אחת כמה וכמה לאישה דעתנית ועצמאית כמוה. והיו מספיק נשמות טובות שהרעילו אותה: מה את צריכה את זה, בשביל מה לך. זה מאוד פגע בה".

כמעט שנתיים חלפו מאז שהפרשה התפוצצה, חודשים ארוכים לאחר שמשפטו הסתיים, ורמון עדיין כולו בתוך הסיפור. לא צריך להיות מומחה לנפש האדם כדי לראות שהוא רחוק מלהשתחרר מאותו פסק דין שהרשיע אותו במעשה מגונה. לצד המבוכה, הבושה והתסכול, על שלוש השניות שהשפיעו באופן כל כך דרמטי על חייו והעלבון על כל מה שהתרחש לאחר מכן - אי אפשר שלא לחוש בכעס.

"כן", הוא אומר. "אני כועס. אני כועס על המערכת. על צמרת יח"א, על ראש אגף החקירות של המשטרה, על פרקליטות מחוז תל-אביב, על פרקליט המדינה ועל היועץ המשפטי לממשלה. אני כועס על ראשי מערכת אכיפת החוק בישראל, שאחראים לכך שבתיק שלי - שאפילו השר לביטחון פנים מודה שהיו בו כשלים מערכתיים ואישיים, ושופט בדימוס קובע שהיתה רשלנות רבתי - הם מסרבים בכל תוקף לבדוק מה באמת היה שם, ונמנעים מלרדת לחקר האמת".

• הראיון המלא - בגליון החג של "ידיעות אחרונות"