בואו לא

"אני לא ממליצה לאף אחד לעשות את זה מול מצלמות, ולא חושבת שזו שיטה", אומרת איריס רייצס, מנחת הקבוצה והתוכנית "בואו נפתח את זה", שמככבת בימים אלה על מסך ערוץ 2.

אז למה עשית את זה?

 "כי זה סוג של ניסוי מבחינתי", היא מודה. "אם אני שואלת עצמי מה המטרה ומה הערך המוסף של זה. אם יש פה בכלל מסר, אז המסר הוא שהיום פסיכולוגיה נעשית כתהליך אחראי. ושלכולנו יש מקום שהוא קצת פצע שאפשר להתבונן בו ושאפשר לפתוח אותו וזה לא הופך אותנו לאנשים מוזרים וביזאריים. זה בסדר למי שרוצה, ולמי שנחוץ לו לחשוף את זה. אני את סיפורי האישיים לא בטוח שהייתי מפרסמת".

סיפורים נפשיים

בימים שבהם ההבדל בין תוכניות-מציאות וסרטים תיעודיים מתרופף, הריאלטי היא שפה חדשה באמצעותה ניתן לספר את אותם סיפורים מוכרים שסופרו עד כה בדרמות בלבד. הז'אנר גם מאפשר למנהלי הערוצים ליצור הפקות טלוויזיה זולות ואפקטיביות רגשית, כמו במקרה אלון גל ו"משפחה חורגת" ומיכל דליות ו"סופר נני".

בשבוע שעבר עחלתה לאוויר ערוץ 2 תוכנית נוספת, שנראה שלוקחת את הז'אנר צעד אחד קדימה: "בואו נפתח את זה", סדרת דוקו-ריאליטי פסיכולוגית בת שישה פרקים, שבה שמונה אנשים נשלחו לסדנה טיפולית בת 72 שעות, והכל מצולם.

"בואו נפתח את זה". סוחט רגשית 

גם אם אפשר להבין את הצורך האנושי בפירסום, כמאמר "אם אתה לא בריאלטי אתה לא קיים", עדיין לא ברור למה אנשי המקצוע, המטפלים, משתפים עם זה פעולה. האם גם זה נובע מהרעב לפרסום ותהילה?

"הפרסום לא עושה לי טוב. אני לא שמחה על מבטים ברחוב", מסבירה רייצס, היא טוענת שהיא  לא ביקשה להיות הוורדה-רזיאל-ז'קונט של הטיפולים הקבוצתיים, ובכל זאת היא זו יצרה יחד עם "קשת" את הטיפול הקבוצתי היזום.

"אני לא צריכה את התוכנית כדי לקדם את עצמי", היא אומרת, "אני כבר שש שנים לא יכולה לקבל מטופלים חדשים, עקב חוסר מקום. כשאת עובדת כל כך הרבה שנים, את רוצה להראות מה את יודעת, ללמד. אני מדריכה מטפלים וזה עוד חלק מהרצון שלי להראות עבודה מקצועית ואחראית. זה משהו שקיים אצלי בפנים".

את ממליצה להיות מטופל מול מצלמות טלוויזיה וכל עם ישראל?

"אני ממש לא ממליצה על זה. יש אנשים שיש להם צורך להיחשף. מי שאין לו צורך להיחשף אני לא רוצה להמליץ לו על זה. לעומת זאת, מיכל, אחת הבנות המשתתפות, אומרת 'אם אני אעשה את זה עוד פעם - אז רק מול מצלמות'.

מבחינתה, המצלמה היא חלק מהתהליך התרפויטי שהיא עברה. גם על התהליך של הסדנאות האינטנסיביות, בלי קשר למצלמות, אני לא ממליצה לכל אחד אלא למי שלא נמצא במצבי משבר, ורוצה לקבל טלטלה או זווית אחרת. מי שנמצא במשבר מאוד עמוק צריך טיפול יחידני. סדנאות נוטות להעצים את המקומות הכואבים".

רייצס וחנן שניר שמדריך עימה את הקבוצה

העצמת המקומות הכואבים הוא בדיוק האפקט שמשך כל כך את אנשי הטלוויזיה להביא את הסדנה הזאת לכדי מימוש מצולם ומשודר. הסדנה טלוויזיונית במובהק, כפי שמעידה רייצס בעצמה: "לסדנאות מגיעים אנשים עם כל מיני קשיים. אבל בשביל הטלוויזיה, החלטנו שטוב שיהיה קושי אחד כמכנה משותף, ובחרנו בסוג של קושי במערכות יחסים".

טיפולים לא אמורים להיות אינטימיים וסודיים?

"הסודיות היא לטובת המטופל. פרויד כתב על זה אינסופית. אם המטופל בא ואומר שהוא לא רוצה סודיות, למה שאתנשא מעליו?".

"נקטתי בשלושה אמצעים כדי למזער את השאלות האתיות שעלו. בחרתי רק אנשים מתפקדים. בנוסף, בעריכה היתה לי רשות לחתוך חלקים חושפניים ברמה שיכולה להביך או את אחד המשתתפים, או מישהו אחר. אם היה חלק שנתן הרגשה שהם לא יוצאים זקופים, אז גם אם הוא היה מציצני או מסקרן הוא נחתך החוצה. יתרה מכך, כל המקומות שיכלו להנמיך את המשתתפים, הגבהתי אותם בקריינות מתקנת. ורד למשל נואמת נאום שבו היא מעידה על עצמה שהיא לא בעלת ערך. אז בפס-הקול הבהרתי את דעתי שהדימוי העצמי שלה סותר את מי שהיא באמת, כי גם את הכוחות שלה הראו, וכך היה שיווי משקל בפרק".

מה חשבו קולגות שלך? היתה ביקורת? היתה קנאת מטפלים?

"קנאה וצרות עין לעולם חוסן. החברים שלי אמרו בפני שהם אהבו את העבודה שלי. מה שהם לא אהבו זה את הקצב התזזיתי של הסדרה. הם לא היו מראים טיפול של חצי שעה אלא של 45 דקות, והיו מראים פחות ביותר זמן. אבל פסיכולוגים שיבחו את עבודתי ואת התהליך שחושף את הפסיכולוגיה לקהל הרחב".

אבל ב"בואו נפתח על זה", לא מציגים את הפסיכולוגיה כפשוטה. השתיקות הארוכות נעדרות ממנו, והתהליך כולו ערוך כדי לרתק. רק חלקים נבחרים מהטיפול נחשפים לעין הצופה.

אלון גל (צילום: יוני המנחם)

"זה טלוויזיה", רייצס לא מתנצלת. "אף אחד לא יראה בה את החלקים שלא מדברים בקבוצה".

כולם טובים

על הקולגות הטלוויזיוניות שלה היא לא מרחיבה את הדיבור. אלון גל הוא "כריזמטי בצורה יוצאת דופן, איש שתחושותיו תלויות על חזהו, אפשר לחוש אותו ואני מאוד אוהבת את העבודה שלו, מאוד סומכת עליו".

מיכל דליות מ"סופר נני" "תורמת המון למודעות איך לנהוג בילדים", אבל לגבי ההופעה הספציפית הזאת של ילדים בטלוויזיה היא מוסיפה הסתייגות זהירה. "כן, ילדים שלא נשאלו, שלא ביקשנו רשותם – אלה בעיות אתיות אחרות. עמן אני לא מתעסקת".

ומה לגבי קרובים של המשתתפים ב"בואו נפתח על זה"? הביוגרפיות של המשתתפים אינן ריקות מאנשים אחרים שחלקיקי אינטראקציות שלהם עם המשתתפים נחשפו בטלוויזיה, ולא תמיד היתה זאת חשיפה מחמיאה.

"הבהרתי למטופלים שאנחנו לא רוצים שיתחשבנו עם הורים ואחרים בצורה שהיא לא לעניין ושייבדקו עם אחרים שזה בסדר לדבר עליהם", מסבירה רייצס. "טלוויזיה בשום אופן לא יכולה לבוא על חשבון אתיקה מוסרית, ואסור לפגוע באנשים המשתתפים ובטח לפגוע כמה שפחות באנשים האחרים. היה פה קו אפור עדין שהיינו צריכים ללכת עליו. ניסינו כמיטב יכולתנו שהאנשים האחרים הנידונים ידונו בצורה הכי נכבדת לא מבזה".

התרתם להם לכבס מול המצלמות.

"כן. והפתיע אותי שהמשתתפים חשפו את הדברים האלה. אבל את תראי בפרק האחרון, איך המצלמה העצימה להם את התהליך. לא יכולתי לנחש שזה יקרה, חשבתי שיהיו דווקא עצורים יותר מולה, ובטח לא חשבתי שהתהליך יהיה עוד יותר חזק. וזה נכון גם כשאני פוגשת בהם היום. אז נכון שאמו של רונן נחשפה, אבל יש הורים של מישהי אחרת שלא אומר את שמה, שהחוויה שעברו דרך צפייה בה מבחינתם היתה מרעישה וחשובה להבנה משהו שלא היה ברור להם לגביה עד אז".

נראה לך שלהראות אנשים נשברים בטלוויזיה זה נכון?

"היתה תוכנית לא מזמן על זוג בנות ששינו את מינן לגבר. זו לא חשיפה?"

זו לא חשיפה יזומה על ידי גוף השידור.

"לאנשים יש צורך להיחשף. כמו סוג של כאב שדווקא כשכל העולם יראה אותו, הוא מקבל איזושהי לגיטימציה. ואז, דווקא הנראות יוצרת תהליך של ריפוי".

אז סדנה בטלוויזיה היא צורת טיפול לגיטימית.

"זה ודאי לגיטימי, קטונתי לומר שהדבר הזה אסור. האם יש בזה טעם וריח? זו שאלה אחרת".