אלוהים זה אחלה
הסרט "עד בדלת" ניסה להציג את הצדדים החיוביים והנחמדים של עדי יהוה, אבל סמדר שילוני דווקא נרתעה מהקנאות הדתית של חברי הכת
מה אתם יודעים על עדי יהוה? אני לא ידעתי הרבה. למשל את זה שהם נוקשים שמונה שעות בחודש בבתים של אנשים, שיש 7 מיליון מהם בעולם ושהם מוחרמים ב-28 מדינות. שהנאצים שלחו אותם למחנות ריכוז בגלל שהם כפרו בהיטלריזם.
את כל הדברים האלה למדתי מהדוקומנטרי המלומד של יס דוקו, "עד בדלת", שלא ברור מה הוא בעצם רצה להגיד לי, אבל אין ספק שהיוצר שלו מאוד מאוד אוהב את תלמידי התנ"ך שמאמינים שיום אחד יהיה פה גן עדן עלי אדמות.
"עד בדלת". יציאה כמעט עיוורת כנגד שלל מוסכמות חברתיות
עדי יהוה (אסור להגיד יהוה, לא? לפחות ככה לימדו אותי בבית ספר) הם חלק בלתי נפרד מהמנטליות האמריקנית, ולו רק בשם העובדה שמן הסתם ל-90 אחוז מהאמריקנים דפק לפחות עד יהוה אחד על הדלת מתישהו בחיים, והציע לו לקיים יחסים הדוקים עם ישו ואלוהים.
לנונ-אמריקנים (טוב, לישראלים) עדי יהוה נשמעים כמו שילוב בין סיינתולוגיה לחזרה בתשובה. כת שהחברים בה מרופפים מגע עם המשפחות שלהם, כבר לא חוגגים את החגים כמו פעם, מתכנסים באסיפות סגורות ובעיקר מנסים לשכנע את כל מי שהם מכירים שאלוהים זה אחלה ושנורא חשוב לקרוא בתנ"ך.
גם הם מאמינים שיום אחד יהיה פה בלאגן ואלוהים ישמיד את הרשעים, אבל לדעתם אחר כך יהיה פה גן עדן עלי אדמות, וכולם יחיו יחד ויאכלו סושי, הזבל יאסף מעצמו ושכר הדירה יהיה תמיד בפיקוח. ההבדל הכי בולט בינם לבין הדתיים כאן, הוא שהם לחלוטין לא מאמינים בעירוב בין פוליטיקה ודת, לא מוכנים להכריז על נאמנות לכל דבר שקשור במדינה (וזה מה שעצבן כל כך את הנאצים) ובעיקר מתנגדים בתוקף לכפייה של האמונה שלהם על אנשים אחרים, אבל זה לא כולל לנסות לשכנע את כולם להצטרף אליהם, וזאת כמובן זכותם המלאה, כל עוד הם לא נוקשים על הדלת שלי.
עירוי דם? לא בשבילם
הסרט "עד בדלת" מנסה להביא מבט אובייקטיבי על עדי יהוה, אבל בעיקר מתפזר בסגנון עדות "אני רוצה להיות שם" בין הצורך לספר את הסיפור של הכת, ובין הרצון לשרת את הסיפורים האישיים של כמה מחבריה. בסופו של דבר – כמו תמיד, כמעט – הסיפור האישי משתלט.האחד הוא של יהודי ניצול שואה שהמיר את דתו בעקבות מפגש עם עדי יהוה במחנות ריכוז, ועכשיו חוזר לאושוויץ עם הבת שלו כדי להיזכר בזוועות (תמיד עובד טוב).
הסיפור השני – סיפור כמעט מופרך – על בחור, בן למשפחת עדים, שהסיכוי היחיד שלו להמשיך לחיות הוא לעבור ניתוח השתלת כבד. הבחור מסרב לקבל עירוי דם (תנאי הכרחי להשתלת איברים) מפני שאחד מחוקי העדה הוא שדם זה דבר קדוש (בגלל שישו הציל איתו את אלוהים או להיפך), לכן הוא מחפש בית חולים שיסכים לערוך לו ניתוח כזה. אבא שלו תורם לו חלק מהכבד שלו, אבל גם הוא מסרב למנת הדם המוצעת לו, ככה שהאמונה של המשפחה פחות או יותר מעמידה שניים ממנה בסכנת מוות מוחשית מאוד. אני לא אגלה לכם איך זה נגמר.
עם כל הרצון הטוב של היוצר להציג את הצדדים החיוביים והנחמדים של עדי יהוה, בסופו של דבר אין מנוס מלהירתע מעט מהקנאות הדתית של הנוקשים על הדלתות. קור הרוח בו הם מגייסים את האמונה שלהם והיציאה הכמעט עיוורת בשמה כנגד שלל מוסכמות חברתיות – חולות ככל שיהיו – לא מעוררת אמפתיה אלא רתיעה קלה. איך אומרים בלעז? תרמתי במשרד.
"עד בדלת". הסיפור האישי משתלט
מומלצים
