ידעתי שאסור להתאהב בידידה, ובכל זאת
לאט לאט גיליתי שהיא ממש מקסימה, שנונה, אינטליגנטית, ושאני יכול לדבר איתה על כל נושא. שהיא אוהבת מוזיקה טובה וקוראת ספרים – כל מה שחיפשתי לשווא. אמרתי לה שאני לא יכול יותר, שאני רוצה אותה ולא מעניין אותי. ושלא מתאים לי יותר עניין הידידות הזה. שזה או הכל או כלום
אז התחלתי להתאגרף. להוציא את העצבים, לנקות את הראש. זה עבד לא רע, יצאתי עם די הרבה בחורות, היו לי חיי חברה תוססים, בלי כאבי לב, בלי יותר מדי רגשות. הרגשתי מלך. חשבתי שמה שיהיה יהיה, ושאין מה לדאוג.
ואז היא קרתה לי.
פגשתי אותה בעבודה לפני בערך שלוש שנים, ולמען האמת - בהתחלה לא התלהבתי. כלומר, היא בחורה יפה, גבוהה פלוס שתיים (עיניים, כחולות), אבל אני חייב להודות שבאותו זמן יצאתי עם מישהי אחרת וממש לא חשבתי עליה בכיוון הזה. בנוסף, גם לא היה בינינו קשר רציף, בגלל העבודה בנפרד, אז לא ממש יצא לי לחשוב עליה. היינו נפגשים מידי פעם, מחליפים כמה מילים, מספרים על חוויות עם המין השני. וזה היה נחמד, אבל עדיין די תמים. יש לה צחוק משונה, אז כולם סביבה עושים חיקויים שלה, וזה תמיד שיעשע אותי. ככה עברה שנה ועוד שנה ולא היה כלום.
יש בה ניצוץ, משהו איכותי כזה
בשנה האחרונה עברנו לעבוד יחד, די מנותקים מאחרים, מה שכמובן גרם לנו לבלות המון זמן יחד ולנהל שיחות מעמיקות בכל מיני נושאים. לאט לאט גיליתי שהיא ממש מקסימה, שנונה, אינטליגנטית, ושאני יכול לדבר איתה על כל נושא. שהיא אוהבת מוזיקה ממש טובה וקוראת ספרים – כל מה שחיפשתי לשווא בהמון בחורות אחרות שיצאתי איתן ולא מצאתי כמעט אף פעם. שיש בה ניצוץ, משהו איכותי כזה, שאני אפילו לא יכול להסביר.
וזה היה טוב, לתקופה די ארוכה אפילו, שבמהלכה התהדקה החברות בינינו, עד שמצאנו את עצמנו מדברים לפחות שלוש פעמים ביום, נפגשים ויוצאים יחד.
למשך זמן רב ניסיתי להתעלם מהקול שאמר לי ללכת על זה. חששתי לפגוע בידידוּת, שכן היא באמת היתה חלק משמעותי מחיי, ואמרתי לעצמי שזה בטח סתם בגלל שאני מסתובב איתה הרבה, כי הרי בהתחלה אפילו לא נמשכתי אליה כל כך.
יצאתי עם אחרות, כמובן, כשאחרי כל קטע כזה אני מספר לה על הדייטים שלי והיא מספרת לי על שלה. היא לא מבינה למה מישהו לא מתקשר אליה, וגם אני לא מבין למה לעזאזל שמישהו לא יתקשר אליה.
ואז פתאום נפל האסימון. הרגשתי שאני חייב לספר לה. אחרי תקופה לא קצרה של לבטים ביני לבין עצמי, החלטתי שזהו, אני חייב לדבר.
אז סיפרתי לה.
היא, מצידה, כמובן, אמרה מיד "לא". לא נחרץ, שאין מה לדבר על זה, שזה לא רעיון טוב, שחבל, שזה יהרוס הכל. היא, כמובן, ידעה מה היא אומרת. אני נתתי לזה עוד זמן, וזה שיגע אותי, אבל לא ידעתי מה לעשות. מעולם קודם לכן לא נאלצתי להתמודד עם סיטואציה כזאת. הייתי מוציא את העצבים על חברים במכון אגרוּף. זה פשוט גרם לי לשכוח ממנה לכמה שעות כל פעם.
אבל בכל זאת, אחרי תקופה שניסיתי להדחיק, החלטתי שהספיק לי. וכך, לילה אחד, אחרי מסיבה, אמרתי לה שאני לא יכול יותר, שאני רוצה אותה ולא מעניין אותי. ושלא מתאים לי יותר עניין הידידות הזה. שזה או הכל או כלום.
והיא, כמובן, אמרה לא.
עד כאן, הסיפור רגיל לחלוטין. עוד ידידות שבה צד אחד מעוניין והשני לא ממש. קורה. נראה שגם תורי הגיע. זה מה שחשבתי לפחות. הנחתי שכאן יסתיים העניין ושפשוט לא נדבר יותר.
אבל למחרת התרחשה תפנית מפתיעה: היא התקשרה ואמרה שהיא רוצה.
לתקופה קצרה ממש הייתי מאושר
התחלנו להיות יחד, ולתקופה קצרה ממש הייתי מאושר. מבחינתי, מצאתי את הנפש התאומה שלי. מבחינתה, זה היה יותר כמו נסיעת מבחן, או אולי מבחן ריסוק. לגיטימי, אני מניח.
כך או אחרת, אחרי התקופה הזו הבנתי שזה לא ממש הולך לאן שחשבתי. היא לא נראתה יותר מדי בעניין, לא ממש שיתפה פעולה. בכל פעם אמרה שהיא יוצאת עם חברה, שאין לה זמן, שהיא עייפה. שוב, פזמון חוזר ומוכר, שללא ספק הייתי צריך לזהות, אבל ככה זה כשאתה מאוהב – לפעמים גם סטירת לחי מצלצלת לא תעיר אותך (תאמינו לי, חבר שלי ניסה).
היו כמה פיצוצים בלתי נמנעים, כי גם לי נמאס מידי פעם, אבל למרות הכל חשבתי שזה חייב לעבוד, כי הרי כל כך ברור שנועדנו להיות יחד. לא הבנתי איך ככל שאני מתקרב היא מתרחקת, ובכל פעם שאני מתעצבן היא מתקרבת. לא האמנתי שדווקא איתה, שרציתי כי היא נראתה לי כל כך אמיתית בהתחלה, אני חייב לשחק משחקים.
אבל אני מניח שככה זה.
בנקודה בה היא אמרה שכבד לה והיא צריכה לצאת עם אחרים, החלטתי שנמאס לי והתחלתי גם אני לצאת עם מישהי אחרת. אחרי בערך חודש, דיברנו על זה והיא רצתה שנהיה שוב ידידים, שנחזור לאיך שהיה לפני, שנתעלם מכל העניין הזה.
הפעם היה תורי להגיד לא.
זה לא שאני לא יכול להיות ידיד שלה. אני פשוט לא רוצה. לא מתוך שנאה, אני באמת רוצה שיהיה לה טוב. היא בחורה מדהימה ואני מוכן לעשות בשבילה כמעט הכל. אבל לא את זה. יש משפט שאני ממש אוהב, מתוך שיר של סטינג - If You Love Somebody - Set Them Free.
ואני באמת אוהב אותה. עדיין. למרות הכל.
זהו.
לא ראיתי אותה כבר בערך חודש. וזה בהחלט כואב. הרבה יותר כואב מאגרוף לכבד. קצת יותר כואב מסנוקרת לפנים. היא חסרה לי ממש, כאילו יש בי חלל ריק. כואב.
בסופו של דבר, אני לא ממש יכול להציע תובנות. אני לא חושב שידידוּת זה דבר רע. למעשה, אני מכיר כמה זוגות נשואים שהכירו ככה. אני אפילו לא יכול להגיד שאני ממש מצטער על מה שקרה.
לכו ללמוד אגרוּף
בעצם, אולי תובנה אחת. לכו ללמוד אגרוּף. כשמישהו יכאיב לכם, לפחות תוכלו להוציא את זה על מישהו אחר בלי להרגיש רע. כן, לכו ללמוד אגרוּף.
האימייל של עידו
