ריקה ובנימין. גם אהבתם היתה ניצולת שואה
קשה להבין איך אפשר בכלל להמשיך לאהוב אחרי שחיית בעולם בו בשורת מוות מרחפת תדיר כמו עב שחור. אחרי שראית כיצד בני אנוש הופכים לשטנים. אבל האהבה ואהבת החיים ליוותה אותם במהלך 58 שנות נישואיהם. לזכרם
ממש מול דירת הוריי התגורר זוג מאוהב, הזוג המאוהב הראשון שראיתי.
ריקה ובנימין היו ניצולי שואה מבוגרים. בנימין העריץ אותה, וריקה אהבה אותו. היתה להם זוגיות שזוכים לה רק יחידי סגולה. כמעט הכל עשו יחד, ברחוב הלכו תמיד שלובי ידיים. אולם לא רק אהבה גדולה זה לזו היתה להם, אלא גם אהבה למשפחתי, אליי, לעולם ולחיים.
תמיד פנו אליי בכינויים כמו "זיסלע", "מיידלע" ו"שיינלע", בפנים מלאות אהבה. בכל הזדמנות הרעיפו עליי מתנות.
קשה להבין כיצד אחרי המראות שראו עוד נותר בליבם מקום לאהבה. איך אפשר בכלל להמשיך לאהוב אחרי שחיית בעולם בו בשורת מוות מרחפת תדיר כמו עב שחור. עולם בו ראית כיצד בני אנוש הופכים לשטנים. הם שרדו את השואה, וגם אהבתם היתה ניצולת שואה, ניצולה שיצאה חזקה מאין כמוה וליוותה אותם במהלך 58 שנות נישואיהם.
הם הכירו ברומניה לפני המלחמה. היא ממשפחה עשירה מאוד בעלת נכסים ויערות, הוא ממשפחה ממוצעת ומטה, בעלת חנות בדים. חיזוריו הרבים ושמו הטוב הלכו לפניו כשהגיע לבקש את ידה מאביה לאחר פגישות ספורות בלבד.
המלחמה הפרידה ביניהם לארבע שנים
הם נישאו בסתר עם תחילת המלחמה, אבל המלחמה הפרידה ביניהם לארבע שנים. אני מנסה לחשוב מה עובר לבן אדם במהלך ארבע שנים, 1,460 ימים, בלי לדעת מה יעלה בגורלו האישי ומה עלה בגורל אהובו. האם יש רגעים ששוכחים את פני האהוב כי עסוקים בהישרדות יומיומית?
בנימין גויס לצבא הרוסי ונפצע, בין השאר איבד עין. ריקה נשלחה עם הוריה למחנה עבודה, שם ניספו ההורים. הוריו של בנימין ואחיותיו הוצאו להורג במחנות ההשמדה.
בתום המלחמה איתר בנימין את ריקה ושלח לה מכתב המספר לה בעדינות שהוא חי אבל פצוע, מבלי לפרט שאיבד עין אחת. הם התאחדו שוב, כאודים מוצלים מאש, ועלו ארצה, זוג שעבר בנפרד מלחמה, כל אחד וזכרונותיו שלו.
תמיד נראה לי שהם היו איש אחד שמחולק לשניים
הם הפסיקו להאמין בקיומו של האל, אבל לרגע לא הפסיקו להאמין בקיומה של אהבתם. כילדה תמיד נראה לי שהם היו איש אחד שמחולק לשניים. כל משפט שאנסה לחבר פה בניסיון לתאר את אהבתם יחסיר מעוצמתה.
אהבות רבות קטעה השואה ואהבות רבות יצרה. תמיד תהיתי אם ייתכן שאת החיבור המיוחד שהיה להם חבים ריקה ובנימין לגרמנים ולשואה הארורה. הרי דווקא בגלל כל מה שאיבדו, הם הבינו והעריכו את מה נותר להם וכמה בני מזל הם, ושאין זמן לבזבז על מירמור, מאבקים וחוסר כבוד.
השואה הזאת, שהיא חלק בלתי נפרד מהביוגרפיה שלהם, הייתכן שהיא הדבק שהיה להם? הייתכן שהיא זו שחיברה אותם כמעט שישה עשורים? אולי משום שכוח המוות משך אותך כלפי מטה והם ניצלו מגורל של כליה, הכוח החזק הנגדי, כוח האהבה, משך אותם כלפי מעלה וחידד את רצונם לחיות ולאהוב. כוחות הארוס (אהבה) וטנטוס (מוות).
אני תוהה, אלמלא עברו את אירועי השואה, האם היו כמו זוג רגיל שרב מתווכח, אוהב, אולי בוגד אפילו? האם העובדה שהביטו למוות בלבן של העיניים היא שחיזקה את הקשר ביניהם? עד היום אני מנסה לפצח את הסוד שלהם לזוגיות טובה, ואינני מצליחה. בתם היחידה סיפרה לי השבוע שלא רק אני ראיתי בהם זוג למופת; הם היו מושא להערצה ולקנאה בקרב חבריהם.
ריקה ובנימין היו עבורי גם סמל לחיים הטובים. הם ידעו ליהנות מהחיים, ביקשו למצות אותם. הם בחרו לחיות חיים טובים ומלאי אהבה. ריקה נראתה תמיד כאילו יצאה מגיליון של "בורדה", מריחה כמו זר פרחים. ציפורניה היו עשויות היטב, משוחות לק אדום. היא נהגה לעשות אמבטיות ארוכות, מהבילות. מבנימין השתרך תמיד שובל של אפטר שייב. תמיד נהג בריקה בכבוד של נסיכות. הם הרבו לטייל בעולם. מעל עגלת חייהם ריחפה אהבה גדולה ותוססת. אהבה שניצחה את הכל.
"אהובה שלי, החברה הכי טובה שלי", ספד לה
לפני שנים ספורות חלתה ריקה, ובנימין סעד אותה עד שנפטרה. "אהובה שלי, החברה הכי טובה שלי", ספד לה בלווייתה. כולנו בכינו, כי ידענו שזאת האמת הכי צרופה שיכולה להיות.
כעבור שנים הצטרף בנימין לאהובה שלו, לאהבה ששום שואה, שום נאצי, לא הצליחו למחוק. וזה הניצחון הכי גדול שלהם. אולי של כולנו.
- מוקדש לריקה וביניומין טאוב ז"ל, באהבה גדולה ובגעגוע מתמשך.
הם בחרו לחיות חיים טובים ומלאי אהבה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
