זכות גדולה להיות בני חורין
התנודות שבין מלחמה קיומית ברמה הלאומית לבין מלחמה להתקדמות אישית, גורמות לטובי בנינו לעצום עיניהם ולא לקרוא את המציאות נכון
כשיגיע ה' באייר ואומר בו "הלל שלם" ברוב עם בבית הכנסת בעפרה, ודאי שיעבור בי גל התרגשות של הודיה ושמחה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקינו להיות דור בן חורין, ריבון לגורלו ולעתידו. אבל עד שלא אראה את דגלי הכחול לבן מתנפנפים בעוז ברוח העפרתית בטקס יום העצמאות, אמשיך לשקוע באדישות הישראלית האופיינית.
עד שלא יתאספו המוני בית עפרה בדשא המרכזי, ויישאו עיניהם לשמים מביטים בקרנבל הזיקוקים, אמשיך להרגיש מרוחקת ממך. אודה ואבוש כי משבר גיל ה-30 שאני עוברת מעסיק אותי יותר מאשר חגיגות יום עצמאותך ה-60.
המדינה ואני מחליפות קידומת באותה עת. רק בחצי מ-60 שנות העצמאות הייתי פרט מתוך אזרחי המדינה, ורק על מחצית של מחצית מכך ניתן לומר שזכרוני מכיל גם מרכיבים של זהות לאומית. למרות זאת, בחוצפה ישראלית אופיינית, ארשה לעצמי ממרום שנותיי לערוך לקשישה בת ה-60 חשבון נפש.
ישראל היא מדינה קטנה שרוב אזרחיה הם אנשים טובים ואכפתיים, אך עטופים היטב כאתרוג מהודר במלבושיי ציניות ואדישות. בשעת סכנה קיומית לגורלך מסירים אזרחיך את קוציהם הדוקרניים ומתגייסים כדי להגן עליך. אך מיד משנדמה כי חלפה הסכנה, שבים כולם למרוץ החיים התובעני, ממשיכים במרדף אחר הכסף והכבוד.
התנודות הללו שבין מלחמה קיומית ברמה הלאומית, לבין מלחמה להתקדמות אישית, גורמות לטובי בניך לעצום עיניהם, ולא לקרוא את המציאות נכון. כי כל זמן שאפשר להמשיך ולשגות באשליית השגרה ובתקוות השלום המדומות, עדיף שלא לראות את העובדות ולהמשיך להכחיש את כל סימני הסכנה. רק שהטילים נוחתים והתותחים רועמים מתעוררים אזרחיך מחלום השגרה ששקעו בו ומתפכחים מאדישותם.
שמא כעסים שאני כועסת עליך גרמו לי להשקיע יותר ויותר בחיי האישים ולהתרחק מכל מה שריח לאומי נושב ממנו? שמא ייאוש שבליבי על מנהיגיך שמשתמשים בך כקרש קפיצה נוח ליוקרה, כסף ופרסום, במקום לשרתך נאמנה, גרם לי לעשות יותר לביתי ופחות לעמי? שמא החיים המטורפים במחיצתך, כשפיגוע רודף מלחמה ומלחמה רודפת גירוש, גרמו לי לאחוז בכל כוחי בחיי שיגרה, ברגעי אשליה של הפוגה זמנית?
למרות זאת, אולי אך טבעי הוא שכשמדינה היא כבר בת 60, אזרחיה ובמיוחד אילו מבניהם שנולדו לתוך מציאות של עצמאות, כבר לא ירבו להתפעם ממנה. מדינת ישראל אינה אמורה להיות רק מקלט ליהודים נרדפים, אלא גם סמל של יושר, חסד, חוכמה וקדושה. על כן, חיי היום יום בה אמורים לכלול לא רק רדיפה אינדיבידואלית אחר הממון, אלא גם מימוש חזון.
אף על פי כן, למרות שיש עוד בהחלט לאן לשאוף, יש גם לברך על אווירת הנורמליות והשגרה. יותר מכל היא מוכיחה שניצחת.
יפעת ארליך, עיתונאית ופובליציסטית ב"מקור ראשון" וב"נקודה", תושבת עפרה