לאיזה עם בעולם יש פרופסורים כאלה

יוּסֵף אבוּ-גוש

"אני מתפלא שאת לא שואלת אותי מה שרבים, אפילו מבין חברי לח"י, שואלים אותי: 'למה הצטרפת ללח"י?'" אומר לי יום אחד יוּסף אבו-גוש, וממשיך, "אני אף פעם לא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. בשבילי זה כל כך ברור. נכון אני ערבי, אבל האנגלים הם האויב המשותף של הערבים ושל היהודים, אז קודם כל צריך לסלק את האנגלים מפה. היום מי שנלחם באנגלים, לסלק אותם מפה, זה רק אתם היהודים. ומה שיהיה אחרי שהאנגלים ילכו מפה – אלוהים גדול".

נכון שאני אף פעם לא שאלתי את יוּסף למה הצטרף ללח"י. יוּסף היה אחד משני תושבי כפר אבו-גוש שהתנדבו להבריח אותי מבית החולים הבריטי של האסירות במגרש הרוסים בירושלים, לשם הועברתי כחולה אנושה מבית הכלא לנשים בבית לחם.

אם לא שאלתי את יוּסף למה הצטרף ללח"י, היה זה אולי מפני ששמעתי וידעתי הרבה על הכפר אבו-גוש, שנמצא על אם הדרך לירושלים ונחשב לידידותי ביותר מבין כל כפרי הערבים בארץ ישראל. ידעתי גם שתושבי אבו-גוש גם מכרו נשק להגנה, לאצ"ל וללח"י, וסרבו לקחת חלק בפרעות הדמים שניהלו הערבים נגד היהודים. על יחסם הידידותי ליהודים הואשמו בני הכפר אבו-גוש על ידי ערביי הסביבה בבגידה. אלא שגם על רקע הידידות ההיסטורית הזאת, התבלט יוּסף אבו-גוש כתופעה מיוחדת במינה, כשהחליט להתגייס ממש למחתרת לח"י.

לא במקרה, איפוא, בחרו חברי לח"י ביוּסף, ובחברו עַבֶּד אבו-גוש, גם הוא בן כפר אבו-גוש וידיד גדול ליהודים, לסייע בהברחתי. יוּסף ועבּד התחזו למבקרים תמימים של אחת האסירות הערביות החולות, ששכבה לידי באותו אגף חולים במגרש הרוסים. כדי להסיט את תשומת לב השוטרים הבריטים ששמרו עלי, ביימו ביניהם יוּסף ועַבֶּד ריב, אלא שהריב הזה שצריך היה להיות כאילו התפתח איכשהו למריבה אלימה, מה שאילץ את הבריטים לעצור את באשמת הפרת הסדר במקום ציבורי.

בשעה שיוּסף ועבּד נעצרו אני כבר עשיתי את דרכי החוצה ממגרש הרוסים לבושה כערביה עירונית רעולת פנים. רק שעות לאחר שברחתי קישרו הבריטים בין הבריחה לבין השניים, חקרו אותם קשות ושלחו אותם לכלא עכו. השאלה הראשונה ששאלתי את יוּסף בפגישתי הראשונה איתו, לאחר צאת הבריטים מהארץ – שאלה שלוּותה בהרבה רגשות אשמה – היתה: "איך זה ששכחתם אתה ועַבֶּד שמדובר בריב 'כאילו' והלכתם מכות 'על-אמת', מה שגרם למעצרכם?"

יוּסף צחק ואמר, "באמת דיברנו על זה בינינו הרבה, עַבֶּד ואני. אבל גם אַת הלא ממוצא מזרחי ואת צריכה לדעת מה זה דם מזרחי חם. אחד אולי נתן מכה יותר מדי חזקה לשני, השני החזיר. את יודעת איך זה..."

לאחר צאת הבריטים מהארץ, בתש"ח נעצר יוּסף אבו-גוש פעם נוספת ונכלא שוב בכלא עכו, אבל הפעם על ידי הממשלה הזמנית של מדינת ישראל. זה קרה כשדוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, הניח, ובצדק, שמחתרת לח"י היא זו שאחראית להתנקשות בחיי סוכן האו"ם פולקה ברנדוט, שהגיע במיוחד לירושלים כדי לקדם את תכניתו להפוך את ירושלים לעיר בינלאומית.

דוד בן גוריון הורה לעצור את כל אנשי לח"י שלא הספיקו להסתתר; יוּסף אבו-גוש היה בין העצורים. כשלאחר שחרורו הגיע יוּסף לכפרו, התברר לו שמרבית נכסיו - ביתו, מכוניתו ואלפי הדונמים של אדמותיו - הופקעו בידי הממשל הצבאי של ישראל, תמורת פיצויים של לא-כלום.

"אני", אמר יוּסף אז למפקיעים, "אני לא מבקש פרס על זה שעזרתי כל חיי ליהודים. אני לא מבקש שום גמול על כך, אבל עונש? לי? שכחבר לח"י לחמתי גם אני לסילוק הבריטים כדי שתהיה ליהודים פה מדינה, למה?"

ככל שרציתי לזעוק מכאב, מעלבון ומזעם עד ועל השמים - אמרתי ליוסף, "בטח הצחקת אותם כשהזכרת לזכותך שהיית גם איש לח"י. הלא הם שנאו אז את לח"י והחרימו אותנו, אנשי לח"י, לא פחות ואולי יותר משהם שנאו אתכם, הערבים. אתה הלא יודע שכשעלינו מהמחתרת נאלץ עמנואל, בעלי, לעבוד כנהג שפורק ומטעין משאות - במלים אחרות כסבל פשוט - רק מפני שהוא לא יכול היה, כמו הרבה אנשי לח"י ואצ"ל, לקבל עבודה".

אבל יוּסף, כמו סוס ערבי אציל ורגיש, היה איש של כבוד שלא הבין את ההתחכמויות האלה. מה שהוא ידע כעת זה שאין לו קורת גג מעל לראשו ופת לחם להביא לאשתו ולשלושת ילדיו.

מאז שיוּסף הלך לעולמו, כל ביקור שלי בכפר אבו-גוש, כפר שהפך לחלק מנוף חיי, מוקדש לפגישה עם תאבּט, בנו של יוּסף, שהוא כבן משפחה לי. מאז שיוּסף הלך לעולמו אין ביקור אחד שלי בכפר אבו-גוש שבו לא פוקד אותי רצון עז לעלות על קברו של יוּסף, ובשם עמי כפוי-הטובה, שבהנהגתו יש כאלה שיודעים לאהוב את שונאינו אבל לשנוא את אוהבינו, לבקש סליחה.

"מה, למדת גם באוניברסיטה?"

את החוויה הבאה לא הייתי מעלה אולי על הכתב, לולא אפיינה בעיני – וממשיכה לאפיין גם היום – את ההתנשאות החולנית של האליטות במחנה השמאל הישראלי כלפי מחנה הימין. המראיינת הנכבדה מעיתון 'הארץ', תמר מרוז באה לראיין אותי ב-10.6.1977 בביתי בירושלים, כשהשמועות בעיתונות דיברו על כך שייתכן שמנחם בגין יציע לי - בממשלתו הראשונה, שהוא עסק אז בהקמתה – את תיק החינוך והתרבות.

המראיינת הנכבדה לא יכלה להסתיר את מבוכתה: גאולה כהן, הפאשיסטית הידועה והחשוכה בדעותיה - ואולי גם בידיעותיה – תהיה שרת החינוך של עם ישראל?! שומו שמים!

אם לכל דבר בעולמנו יש - כפי שאמר ר' נחמן מברסלב – ניגון מיוחד משלו, לא הייתי זקוקה לשמיעה אבסולוטית כדי להבחין בניגון המיוחד של התדהמה שליוותה את השאלות המקדימות ששאלה אותי המראיינת הנכבדה. היא אמנם לא שאלה אותי אם אני יודעת קרוא וכתוב... אבל, שהדי במרומים, שהרגשתי שהיא עומדת להתעלף כששאלה אותי כך:

"מה, למדת גם באוניברסיטה?"

"מה, כמקצוע ראשי בחרת בפילוסופיה כללית?"

"מה, יש לך תעודת 'מוסמך' מהאוניברסיטה העברית בירושלים?"

"מה, היית כמו בת-בית אצל פרופ' הוגו ברגמן ופרופ' גרשום שלום?"

ואכן, כשלאחר שיחת ה'פרומו' הזו היא פתחה בראיון הרשמי, שמעתי מדי פעם מעין 'בום' של איזו חומה מפרידה שמתמוטטת בראשה של המראיינת שלי: 'בום' אחד... ועוד אחד... ועוד אחד. עד שבסוף הראיון, כשהגישה לי את ידה לפרידה הרגשתי בלחיצת היד הנרגשת שלה, כאילו גם רגשות אשמה.

אני לא זוכרת שום דבר מהראיון שפרסמה, וגם לא פשפשתי היום בארכיון 'הארץ', אבל אני לא בטוחה שהגברת המראיינת שלי מעיתון 'הארץ' נשמה לרווחה כשנודע לה, כעבור ימים מספר, שהתנאי שהעמידה ה'מפד"ל' למנחם בגין כדי להצטרף לקואליציה של ממשלתו – תנאי שהוא נאלץ לקבל אותו – היה קבלת תיק החינוך והתרבות.

אני על כל פנים לא נשמתי לרווחה. לא מפני שלא הערכתי את השר זבולון המר מה'מפד"ל' שקיבל את התיק, להיפך: חיבבתי והערכתי אותו מאד, אלא שביני לבין עצמי חשבתי שמבחינתי האישית שלא להיות שרת החינוך והתרבות – זוהי החמצה גדולה.

הפרופסור עם הוֶסְט בקסבה

פרופ' יובל נאמן, שהומלץ לא פעם על ידי גופים אקדמאים בינלאומיים כמועמד לפרס נובל לפיסיקה, לא היה רק אישיות אקדמית במגדל השן של המדע. כאישיות ביטחונית הוא גם ליווה בעצותיו ראשי ממשלות, ובשעות מלחמה בילה שעות ארוכות ב'בור' הביטחוני בו פיקדו על הקרבות.

אלא שגורלו של פרופ' יובל נאמן הועיד לו לעמוד לפרק זמן של כשלוש עשרה שנה גם בראשה של תנועה פוליטית בישראל, 'התחיה', שמה שייחד אותה מכל תנועה פוליטית אחרת, היה חיבורה להלכה ולמעשה לפעילות גם בשטח למען ארץ ישראל.

פה ועכשיו אני רוצה לספר על 'חיבור' אחד ומיוחד שכזה שחוויתי בין הפרופסור לבין השטח. במטרה לחזק את הנוכחות היהודית בקסבה שבחברון - שסמטאותיה הצרות מאפשרות לכל מחבל חמאס או אש"פ לרצוח ולהיעלם – החליטה סיעת 'התחיה' באחד מימי אוגוסט 1985 'לפלוש' לאחד מבתי הקסבה שהיו פעם שייכים ליהודים; הבית, שבפיתחו עוד נראה השקע ששימש פעם למזוזה, נותר כחורבה עזובה, והמדרגות שחיברו פה פעם בין שתי הקומות של הבית הפכו לסלעי אבנים התלויים זה על גבי זה כעל בלימה, עד שכל המקפץ בינותם אל גג הבית - נמצא בסכנת הידרדרות.

צה"ל, שהיה מופקד על שמירת הקסבה, נאלץ להשלים עם פלישת הח"כים שלנו לבית. הראשון מבין החכ"ים של 'התחיה' שנכנס אל הבית היה הרב אליעזר וולדמן, שהוא גם תושב קרית ארבע; אני הצטרפתי אליו בערב, וגרשון שפט – למחרת היום. פרופ' יובל נאמן, היה בחו"ל בכנס מדעי בינלאומי.

רצפתו של מה שנקרא גג החורבה היתה מכוסה כולה בשכבה עבה של חריוני יונים, ומאחר שהגג שימש גם כמשחטת בהמות – של גמלים בעיקר – עמד בו ריחן של נבלות וטרפות, ריח שמילא גם את שני הכוכים שהיו על הגג ושבתוכם התמקמנו. מי שהתנדבה – ובהתלהבות – לעזור לנו לקרצף את כל הסחי המאוס הזה היתה דבורה צוריה, ממתנחלי חברון, שהצבא התיר לה להיות המוציאה והמביאה שלנו.

ברזים אין, המים מועברים אלנו מאיזה בור מעופש שבסביבה, שירותים – אין, וכל אחד, על פי תושייתו, פותר את הבעיות הפרטיות שלו. הצבא אמנם 'תרם' לנו מה שנקרא מזרונים, אבל בלילה הראשון לא יכולתי להרדם. עמדתי על הגג וספרתי כוכבים.

למחרת כבר נהרו לעבר החורבה שלנו בקסבה לא רק רבים מתושבי קרית-ארבע ומתנחלי חברון אלא גם ידידים ואוהדים מכל הארץ; חלקם ניהל איתנו 'מלמטה למעלה' שיחות פוליטיות והיו כאלה שהצטרפו אל מנייני מתפללים שהתפללו במקום.

ביום השלישי נתכבדנו באורחים – חברי הכנסת עוזי לנדאו, מיקי איתן ומישה ארנס - ומי אם לא גם הרב משה לוינגר, שמתגורר בסמוך לקסבה ועשה 'שמיניות' על גגות הבתים שבסביבה כדי להגיע אלינו.

היום השלישי, נדמה לי, היה גם היום בו נקראנו לפגישה עם אלוף אמנון ליפקין-שחק ועם שר הביטחון יצחק רבין, בבית הממשל בחברון, שבה הם הודיעו לנו שהם 'הבינו' את המסר, אבל שבעוד יום או יומיים עלינו לפנות את המקום; עם זאת נענו השר והאלוף לבקשתנו והסכימו לבוא למחרת ולשתות אתנו קפה בבית שבקסבה. אלא שלפני שהגענו ליום המחרת, נחת עלינו בחצות הלילה אורח.

בין הכוך שבו ישנו על הרצפה הרב אליעזר וולדמן וגרשון שפט, לבין הכוך שבו ישנתי אני, לא היתה דלת; גם לא בין שני הכוכים הללו לבין הפתח שמוביל למדרגות, מהן עלה אלינו בחצות הלילה קול פסיעות קופצניות בין אבנים מתדרדרות. קפצנו כאיש אחד ונדהמנו, לשמחתנו לראות בפתח את פרופסור יובל נאמן, נושא בידו תיק מנהלים מצוחצח שכזה ולבוש בחליפה מגוהצת ומעונבת, שוֶסְט מחויט בשחור-אפור מבצבץ מתוכה.

לא עברו דקות הרבה – בהן ביקש שנספר לו על מה שהלך והולך פה – עד שהפרופסור נאמן הניח מידו את התיק, שחרר משהו את העניבה שלצווארו, וכך כמו שהוא, עם החליפה והוסט המחוייט, נשכב פרקדן על המזרון המצ'וקמק והמזוהם שהצענו לו, ונרדם עליו כאילו היה המיטה הסלונית עליה התפרקד רק אמש באחד ממלונות היוקרה המפוארים בהם שוכנו באי הכנס המדעי-הבינלאומי בחו"ל.

אני לא יודעת על מה חשב פרופ' יובל נאמן, שכוב כך על הרצפה. אני יודעת על מה חשבתי אני כשחזרתי ועצמתי את עיני על המזרון המצ'וקמק שלי: לאיזה עם בעולם יש מין פרופסורים שכאלה? אבל אולי גם: לאיזה פרופסורים בעולם יש מין עם שכזה... לו רק בורכתי בכישרון של צייר, הייתי מנציחה באותו תמונה שלא מן העולם הזה ...

• "אין לי כוח להיות עייפה", גאולה כהן, הוצאת ראובן מס, 230 עמודים