הטעם באותו הטעם

כל הזמן אותו שיר – עובר דרך הרדיו, מציץ מהנגנים, מבצבץ בטלפונים ומתנגן בדיסקים. לפעמים בקול נשי ולפעמים בקול גברי. שירים חדשים נשמעים מוכּרים, זמרים דומים לזמרים אחרים, שגם הם כבר לא מקוריים. איך אפשר להיות מיוחדים כשמתאמצים להיות מאוחדים? מה הטעם להיות באותו טעם?

אם היו מחלקים תעודות על אלבומים, הציונים של "מים מתחת לגשר", אלבומו השני של איתי פרל, היו סבירים. איכות הנגינה הגבוהה יחסית היתה מתקזזת עם הלחנים המונוטוניים ברובם, הלהט בשירה היה מנטרל כמה משפטים צפויים בשירים והרצינות העצמית היתה משתלבת היטב עם ה"הגנבות" ("אני חושב שהתחשמלתי", הוא אומר בסוף השיר "כבלים").

בסעיפי סדר וניקיון, אם היו כאלה, פרל היה מקבל מאה, בזכות היכולת להחצין רגש באופן אמין אבל לא מעורר זעזוע, לא מטריד או "מלכלך". האם זו מחמאה או עלבון? הכל תלוי בשאלה למה מצפים מהמוזיקה והאם היא אמנות או בידור.

פרל. שירים-סיפורים נחמדים (צילום: עמית ישראלי)

רוב השירים ב"מים מתחת לגשר", כמו באלבומים ישראלים עכשוויים נוספים, עוסקים במערכות יחסים, ותל אביב, שנוכחת בו, היא הרבה יותר ממקום התרחשות. פרל נמצא "בצד הלא נכון של תל אביב" ("אפילו לא אני"), "עובר עם הרנו ברחוב הארבעה" ("הלוואי עלי"), מתייסר ב"פינה שכוחה בתל אביב" ("כבלים") והשיא הוא השיר "בלפור" שכולו להטוטי מילים המבוססים על שמות רחובות תל-אביביים ("ברחוב נחמני מבקש להתנחם", "מאיזה מזא"ה" ועוד).

יש לפרל שירים-סיפורים נחמדים, שמדי פעם הוא ממתיק וממליח בהברקות או במשפטים חמודים ("היום הזה מתקרב לקיצו, אבל הוא לא נגמר, הוא רק עושה את עצמו"), אבל אין בהם משהו "מעבר", שיזהר בתודעה באור ייחודי.

מצד שני, יש לו את אלון אולארצ'יק כמפיק וכמעבד, וגם כנגן - בעיקר בס, ולעיתים גם גיטרות וקלידים. תרומתו של אולארצ'יק משמעותית לאלבום בכך שעיבודיו, בעיקר בחיבור שבין הכלים והקולות, נותנים לשירים לא רק נשימה אלא גם נשמה, ומעניקים להם יופי שלא תמיד קיים במנגינות ובמילים, ואף יצירתיות (למשל במקהלה הגברית בסגנון רוק יווני בשיר "כבלים"). ולמרות זאת, "מים מתחת לגשר" לא אחיד ברמת שיריו. הטובים שבהם, בעיקר מבחינת הלחנים, מרוכזים ברובם בחלקו השני של האלבום. ניתן לומר שסלקצית שירים תקיפה יותר בשער הכניסה, היתה מיטיבה עם האלבום.

פרל, כגיטריסט המוביל של האלבום, מנגן ברגש, במיומנות נעימה לאוזן ובחן. החן הזה מאזן בדרך כלל את הטקסטים, שלעיתים שקועים ברחמים עצמיים, כמו בשיר "ילד טוב", שם הוא מקונן "ואיך ככה ילד טוב נשבר כמו כלום". ועדיין, למרות הדיווחים על דם ("האדום שבדמי אוזל"), השבירה של פרל קיימת יותר כדיווח מאשר כמהות מוחשית. כדי שיבחינו בינו לבין שאר הזמרים שקולם נשמע דומה, פרל צריך לחדד באופן מובהק יותר את ייחודו, שבאלבום הזה עדיין לא התברר.

בינתיים, היצירתיות הקיימת בו בולטת באתר האינטרנט שלו, שבו הוא מבצע מסלון ביתו את שיריו יחד עם זמרים אחרים. כדאי שינתב רעיונות יפים שכאלה לא רק החוצה, אלא קודם כל פנימה.