"מפגש משחרר אלימות"

אילת שמיר, מחברת הספר "פסנתר בחורף", הבינה שהיא סופרת אחרי פרסום סיפור קצר שכתבה כשהייתה בהריון עם בנה הבכור. "אפריקה בלוז" קראו לסיפור והוא החזיר אותה ליבשת השחורה, שם גדלה בין הגילאים 7-4 בבדידות מאושרת בחברתם של קוף בבון, צב גלפאגוס ענק, כלב דינגו וארנב שמת בטעות.

כתיבת הספר "פסנתר בחורף", שמתרחש בלילה אפל בפיאנו-בר אי שם במושבה נידחת, נולדה מתוך תמונה אלימה בראשה של המחברת. "תמונה בטבע, בתוך מטע אבוקדו או תפוחים. בקצה המטע עמד בית מושבה ישן ובתוך הבית גר פסנתרן עם פסנתר-כנף וחתול. מכאן הכל התחיל, מהמקום השומם והנידח הזה", היא אומרת, "אחר כך באו פיאנו-בר בשולי המושבה וג'ו אוחנה הברמן, שהיה בעברו ימאי בצי הסוחר. אחר כך נעצרה שם חבורת תל אביביים ומשכה את הסיפור לאן שמשכה. המטע נשאר מאחור".

"בימים אלה אני חוזרת אליו כדי לבדוק מה בדיוק קרה שם. רציתי להיכנס לטריטוריה גברית וללכת מתוך חירות גמורה אל תוך הלילה הארוך עם חבורת הדמויות הזאת, ששונות כל כך זו מזו, לבדוק מה קורה שם במפגש ביניהן. להתבונן בכל אחת מהן בלי שום עכבות. המפגש ביניהן משחרר אלימות, שהיתה אצורה בתוכן כל הזמן, כיוון שכל אחת מהן נושאת בתוכה צלקת פנימית. הרומן הזה עוסק גם בבדידות ובעצב, לצד הגסות והזוהמה של החיים. נדמה לי שהצירוף הזה, שמתקיים בין אלימות גדולה לעדינות גדולה, והעובדה שהוא נוגע בעצבים חשופים, פעל על קוראי הספר".

אילת שמיר. בסופו של דבר הפרס הזה הוא רק תחנה בדרך (צילום: לני ויימר) 

פוקנר והמינגווי הם שני סופרים ששמיר אוהבת. "האחד כולו יבשה והשני כולו ים, ואצל שניהם מתקיים חיבור בלתי אפשרי בין אלימות לרוך", היא אומרת, "הם בני אותה מולדת ולא הייתה ביניהם אהדה רבה. אילו הייתי יכולה להעביר ערב במחיצתם, הייתי מושיבה אותם זה מול זה בפיאנו-בר כפרי באחת מעיירות הדרום של אמריקה, ומציבה ביניהם מחיצת עץ דקה, שלא יתקוטטו זה עם זה".

בימים אלו היא מבשלת על אש קטנה רומן שמתחיל בהליכה תמימה של בוקר למטע אבוקדו או תפוחים ומתפתח לדרמה שמעורבים בה כמה גברים ואישה וגם כלב וסוסים. "משהו רע קורה במטע הזה בהתחלה ובהמשך הספר יתברר מה קרה שם ואיך הדבר הזה השפיע לאורך שנים", היא רומזת.

מי מבין המועמדים הוא הנבחר שלה לזכייה בפרס זו שאלה קשה. "כולנו ודאי רוצים לזכות וכולנו מאמינים במה שעשינו. לכולנו חשוב מאד מה שסיפרנו. אני מאמינה שבסופו של דבר הפרס הזה הוא רק תחנה בדרך, במיוחד אם אתה רץ למרחקים ארוכים".

אם לא היתה סופרת, אילת שמיר הייתה מלמדת יוגה. בעצם כבר עכשיו היא עושה את זה – מלמדת וממשיכה ללמוד. "אני לא רואה את עצמי מוותרת על אחד משני התחומים", היא אמרת, "מבחינתי מתקיים ביניהם קשר עמוק ומפרה. הספר האחרון שקראה הוא "גברת דאלווי" של וירג'יניה וולף. "זה ספר נפלא של הסופרת האהובה עליי ביותר. יותר מכל, חשובה לגברת דאלווי ולוירג'יניה וולף, הקירבה האינטימית לאנשים, לבני האדם באשר הם, ואפילו לעצים ולאסמים. את האמנות העמוקה הזאת, שאין לה שום 'סיבה' וגם לא מקבלים עליה שום פרסים – האמנות של החיים – היא מגלמת בספר בתעוזה סגנונית".

כספי המועמדות לפרס והזכייה במידה ותהיה, יכסו את האוברדראפט. "חלק יאפשר לי להתרוצץ פחות בחיפושי עבודות", היא אומרת ומדגישה, "כאמא לשני בנים מתבגרים, כל שקל נבלע מיד בקופת המשפחה".

למרות המבט המפוכח שמציג הספר על הישראליות ותוצריה, אין מקום אחר על הפלנטה בו היתה מעדיפה לחיות. "אמנם כתבתי על אלימות בגלל המקום הזה ובכל זאת, אני מעדיפה לחיות כאן ולא בשווייץ או בהודו", אומרת שמיר, "העברית היא השפה שלי ורק בה אוכל לספר את הדברים בדיוק המרבי".

באיזה גיל התחלת לקרוא ולכתוב?

"כשהייתי בת ארבע עזבתי עם משפחתי את קיבוץ ניצנים ונסענו שלושתנו – אבא, אמא וילדה – לשליחות של שלוש שנים באפריקה. אמי, שהייתה מורה, אלתרה כיתה מהמחסן שהיה בחצר הבית והיא שלימדה אותי קרוא וכתוב. היינו ארבע תלמידות ישראליות בכיתת המחסן. מדי פעם היה הכלב, דינגו, שורט את הדלת כדי להיכנס והבבון היה נתלה על סורגי החלון ועושה לנו פרצופים".

מה דעתך על תרבות הקריאה בישראל ובעיקר בקרב ילדים?

"זה דור האינטרנט וה- sms. את הבן הצעיר שלי אני צריכה להכריח לקרוא. זו לא התפתחות משמחת. אני לא יודעת אם ילדיי יקראו יום אחד את המוני הספרים שנמצאים אצלנו בבית, ואלוהים יודע איזה אנשים הם יגדלו להיות. אני מאמינה שאחרי הכל, אנשים טובים".

"פוקנר, שהיה אופסימיסט כתב: "אנשים טובים יש בכל מקום, בכל זמן. רוב בני האדם טובים. מקצתם רק חסרי-מזל, כי רוב בני האדם טובים מעט יותר ממה שנסיבות חייהם מניחות להם להיות. ואני מכיר אחדים שאפילו הנסיבות לא יכלו למנוע אותם מלהיות טובים" ("רד, משה – וסיפורים אחרים")".