המפץ הגדול

בחודש שעבר, רגע לפני שהתחילו עם כל הזיקוקים והמטסים והמשטים, קיבלנו כאן ספקטקל מסוג אחר: הקולנוע הדיגיטלי הגיע לישראל. אמנם באיחור (באמריקה למשל ראו בהקרנה דיגיטלית את "מלחמת הכוכבים: נקמת הסית'" כבר ב־2005), אבל לפחות בגדול - שני אולמות, אחד בגלובוס עזריאלי ואחד בסינמה סיטי, השיקו כמעט בו זמנית את המקרנים הדיגיטליים החדשים וההו־כה־מגניבים שלהם.

למרות שחלק מהפרסומים התייחסו לטכנולוגיה החדשה כאל "הקרנת Hi Definition", אנחנו לא מדברים כאן על האיכות שיש בסלון של כל אחד שכבר הצטייד במסך HD (ועכשיו הוא רואה את ספיישל האוגרים הגדול של "נשיונל ג'אוגרפיק", או משהו מלהיב אחר מההיצע המצומצם של שידורי ה־HD בישראל). אנחנו מדברים על בדיוק כפול מזה: הרזולוציה של הסרטים הדיגיטליים היא מה שנקרא 2K, שזאת הדרך הקצרה להגיד "רזולוציית היי־דפינישן (1080p) כפול שתיים". במילים פשוטות, בלי מספרים ובלי שנצטרך ללחוץ אלט־שיפט, אתם יכולים ללכת היום לשני אולמות קולנוע ולראות סרטים באיכות שתעיף לכם את הראש. אם כבר בחנתם את העניין עם "איירון מן" למשל, הסרט שחנך את המקרן בעזריאלי, אתם יודעים על מה אנחנו מדברים. ואם עשיתם את זה, אז תקשיבו: עוד לא ראיתם כלום.

כן, הקרנה דיגיטלית זה מגניב. אבל זה הרבה פחות מגניב ממה שיקרה ב־18 בדצמבר 2009, כש־Avatar של ג'יימס קמרון יגיע לאולמות הקולנוע - ואם הכל ילך כמתוכנן, ישנה מהיסוד את ההגדרה של "לראות סרט". הוא יעשה את זה באמצעות טכנולוגיה שמשלבת בין הקרנה דיגיטלית לטכנולוגיה חדשה לגמרי של צילום תלת־ממדי, ושעל פי האנשים הספורים שזכו לראות משהו מחומר הגלם של Avatar, מביאה תוצאות שלא דומות לשום דבר אחר. לא לסרטי התלת־ממד המצחיקים של פעם, ואפילו לא לסרטי ה־IMAX 3D של היום. אם לסמוך על אחד מעדי הראייה - לז אלונסו, שמשחק בסרט וקיבל מקמרון אישור להציץ - אז "הטכנולוגיה שאנחנו מכירים היום היא בדרגה 1, ומה שג'יימס עושה הוא בדרגה 20".

כדי לקפוץ 19 דרגות טכנולוגיות צריך הרבה יותר מהארד־דיסק שמכיל סרט בשם Avatar. לפני כל דבר אחר צריך בתי קולנוע שערוכים לקראתו - וכרגע יש כל כך מעט כאלה, שיציאת הסרט נדחתה ממאי לדצמבר 2009 כדי לתת לבעלי האולמות זמן להתקין מקרנים ומסכים שמותאמים לטכנולוגיה החדשה (אגב, מבקר הקולנוע יאיר רוה מדווח בבלוג "סינמסקופ" שבישראל כבר יש מערכת אחת כזאת, באולם 7 של הסינמה סיטי). אבל בהנחה שהעולם יתכונן כראוי לרגע האמת, חג המולד הבא־הבא הולך להיות שמח.

אם קמרון אכן הצליח ליצור את טכנולוגיית התלת־ממד האולטימטיבית, הוא עומד לתת לאולמות הקולנוע - שהיתרון היחסי שלהם על פני מערכות ההום־סינמה הולך ונשחק - הצדקה קיומית מחודשת, וגם לצמצם משמעותית את מספר הפעמים שמושמע ברחבי העולם המשפט "עזוב, כבר נוריד באי־מיול". חוץ מזה, ויותר מזה, הבמאי של "טיטאניק" ו"שליחות קטלנית 2" עומד להגשים חלום שבא להוליווד כל לילה כבר יותר מ־50 שנה.

האלמנט השלישי

לפני שנלך להיסטוריה, בואו נדבר קצת אופטיקה. התלת־ממד הקולנועי - וזה נכון לגבי Avatar כמו שזה היה נכון באייטיז, עם "מלתעות 3D" שהדביק את הקהל לכיסאות באמצעות הטריק של להיות גרוע פחד - עושה מניפולציה פשוטה על הדרך שבה אנחנו רואים דברים. המציאות נראית לנו תלת־ממדית מפני שהמוח מקבל מהעיניים שתי תמונות של אותו אובייקט, משתי זוויות שונות, ומאחה אותן לכדי תמונה אחת; הפער בין זוויות הצילום הטבעיות האלה יוצר אפקט של עומק, שמתבטא בתפיסה תלת־ממדית. כדי ליצור אפקט דומה על המסך, או על תמונה דו־ממדית, יש צורך בטריקים שיגרמו למוח לחשוב שהוא צופה בשתי תמונות שונות - שצולמו בדיוק מהזוויות הנכונות - של אותו דבר. ואת הקונץ הזה אפשר לעשות בשתי שיטות עיקריות: Polarization ו־Anaglyph.

"תן להיכנס, אני צריך להחזיר את הזקן ליעקבי" (צילום: ויז'ואל ישראל / Corbis Outline)

Polarization, כלומר קיטוב, היא השיטה הוותיקה יותר. הפרנציפ כאן הוא הקרנה של שתי תמונות שצולמו מזוויות שונות האחת על גבי השנייה, אחת בקיטוב אנכי והשנייה בקיטוב אופקי (ר' איור). כיוון שעין חשופה קולטת את שתי התמונות יחד, משתמשים במשקפיים מיוחדים שבהם עדשה אחת חוסמת את האור האופקי ומעבירה רק את האנכי, והשנייה עושה בדיוק את ההפך. התוצאה היא שכל עין צופה בתמונה שונה, ומתקבל אפקט תלת־ממד משכנע. הטכניקה הזאת היתה פופולרית בשנות ה־50, שנחשבות לתור הזהב של סרטי התלת־ממד - וזה גם מה שפגם בה. בימים שהרדיו שידר את באדי הולי, היה אפשר להשיג את אפקט הקיטוב רק באמצעות הפעלה של שני מקרנים מסונכרנים. כל גליץ' קטן בסינכרוניזציה, והיו הרבה כאלה בהיעדר מחשב שישלוט במקרנים, גרם גם לאובדן אפקט העומק וגם ליצירת אפקט של כאב ראש אצל הצופים.

Anaglyph היא השיטה שיותר מוכרת לנו - זאת שמכריחה אותנו להרכיב את המשקפיים האלה עם העדשה הכחולה והעדשה האדומה, מה שאתם בטח עושים רצוף מאז שהבאנו את הדוגמניות התלת־ממדיות בגיליון בגדי הים של החודש שעבר. גם כאן יש שתי תמונות שיושבות אחת על השנייה, אבל מה שגורם לאפקט העומק הוא הפרדת צבעים - תמונה אחת מוקרנת בגוונים אדומים, והשנייה בגוונים כחולים (ר' עוד איור). בהתאמה, עין אחת רואה את התמונה עם הגוונים האדומים, השנייה את הגוונים הכחולים, והמוח משתכנע שמדובר בשתי תמונות שונות ורואה עומק איפה שאין. אלא שהשיטה הזאת רחוקה מלהיות מושלמת: התמונה נראית בדרך כלל אדומה או כחולה מדי, וברגע שהסנכרון לא מושלם - הופה, שוב חטפנו כאב ראש.

למקרה שלא הבהרנו את הנקודה עד עכשיו, להשיג אפקט תלת־ממד משכנע זה לא דבר פשוט. לכן עברו שנים מאז שמישהו חשב על זה ועד שממש היה אפשר ללכת לסרט ולראות את הטיל ההוא עף ישר אליך. כבר בשנות ה־20 של המאה הקודמת התחילו צלמים וממציאים לפתח מצלמות ומקרני תלת־ממד - חלקם אפילו בהצלחה מסוימת - אלא שהאולפנים ההוליוודיים, שבאותם ימים עוד לא חשבו אפילו על מעבר משחור־לבן לצבע, לא ממש האמינו בשטות החדשה הזאת. נקודת המפנה באה בתחילת שנות ה־50, כשהקולנוען ארץ' אובולר החל ליצור סרטים קצרים שהדגימו לראשונה אפקט תלת־ממד בצבע מלא. ב־1952 הוא השתדרג ויצר את סרט התלת־ממד הצבעוני הראשון באורך מלא, "בגוב האריות" (במקור זה Bwana Devil, וזה גם גרוע). כשהוליווד ראתה את זה, היא סופסוף קפצה על העגלה - ולא בגלל שהטכנולוגיה השתפרה משמעותית מאז הניסיונות שנעשו שני עשורים קודם לכן, אלא בגלל הטלוויזיה.

הקופסה שהשתלטה בשנות ה־50 על הסלון של אמריקה פגעה כמעט מיד בשורה התחתונה של אולמות ואולפני הקולנוע. בהוליווד הבינו שכדי להוציא את הצופים מהבית, צריך להציע להם משהו שהם פשוט לא יכולים לקבל בסלון. אז ניסו את הדרייב־אין, וניסו את אולמות הסינרמה הענקיים, וב־1953 ניסו גם תלת־ממד - עם "גברים באפלה" של קולומביה וסרט האימה "בית השעווה" של וורנר. האחרון, אגב, זכה ב־2005 לגירסה מחודשת, דו־ממדית ורב־מחורבנת. מאידך גיסא, ראו שם את פריס הילטון בלי חלק עליון.

הסרטים של 1953 יצרו עניין בטכנולוגיה החדשה, ובשנתיים הבאות נוצרו כ־20 סרטים תלת־ממדיים שזכו להצלחה מסוימת. אבל לא הצלחה מספיקה: טכנולוגיית הקיטוב הפרימיטיבית חייבה כאמור שימוש בשני מקרנים ובשני סלילי צלולויד שרצים במקביל, מה שהקפיץ את עלויות ההפצה, והסינכרון בין שני מקרנים בעידן הטרום־מחשב היה כל כך בעייתי שהתלת־ממד עבד קצת כמו הראש של וויל ביינום - רק לפעמים. כתוצאה מכל הנ"ל, הקולנוע התלת־ממדי דעך במחצית השנייה של שנות ה־50.

ב־1961 חזר לעניינים אותו אובולר מקודם עם "הבועה" ועם טכנולוגיה שאיפשרה לדחוס את שתי התמונות המקוטבות לפריים אחד. הסרט הצליח בקופות, המעבר לשימוש במקרן אחד חיסל את בעיות הסינכרוניזציה של הסיבוב הקודם, והצירוף 3D חזר לחיים.

השיא הגיע ב־1970, עם "הדיילות". הוא לא היה מה שקוראים אצלנו סוגה עילית - הסרט עסק בפרשיית רצח, בשימוש בסמים ובסקס בהשתתפות דיילות- אבל הקהל הלך עם זה. "הדיילות", שהופק ב־100 אלף דולר, הכניס בערך 27 מיליון במהלך השנתיים שהוקרן בבתי הקולנוע, והפך לסרט התלת־ממדי הרווחי ביותר בכל הזמנים. או לפחות בכל הזמנים שלפני Avatar.

יותר מסובך מלהטביע את דיקפריו

את מה שקרה לקולנוע התלת־ממדי בשנות ה־70 וה־80 אפשר לסכם ב־12 אותיות אנגליות: Anaglyph ו־IMAX. במהלך הסבנטיז ננטשה שיטת הקיטוב לטובת הפרדת הצבעים; זה לא שיפר את אפקט העומק - בכלל, אם תשאלו מומחים לעניין, ה־Polarization תמיד אכלה את ה־Anaglyph בלי מלח - אבל המשקפיים הצבעוניים היו זולים יותר לייצור מהמתחרים המקטבים, והשיקול הכלכלי ניצח. ובכל מקרה, זה לא שהיה הרבה מה לראות. סרטי התלת־ממד של שנות ה־70 ותחילת ה־80 היו הפקות נחותות כמו "אוצר ארבעת הכתרים" (דמיינו את "שודדי התיבה האבודה" בלי הריסון פורד, בלי נאצים ובלי תקציב) וכמובן "מלתעות 3D" (עזבו, אפילו אל תדמיינו).האולמות של התאגיד הקנדי IMAX - עם מסכים בגודל 22 על 16 מטר ומקרני 70 מ"מ, רוחב כפול מפריים קולנוע סטנדרטי - קיימים מאז תחילת שנות ה־70. בהתחלה הם התמקדו בלהראות סרטים ממש בגדול, אבל באמצע שנות ה־80 חשבו הקנדים על גימיק חדש לגמרי לבעלי הזיכרון הקצר: סרטי תלת־ממד.

"סתם עושה כאב ראש, הגיליון בגדי ים הזה" (צילום: אימג'בנק / GettyImages)

אולמות ה־IMAX 3D התמקדו בהתחלה בהקרנת סרטים קצרים במחיר מופקע, אבל עם הזמן הבינה הוליווד את הפוטנציאל והתחילה ליצור גירסאות IMAX 3D מיוחדות לסרטים עם מקדם ספקטקל גבוה (למשל "בייוולף", שהיה לא פחות מרשים ויזואלית משהיה מצחין מכל מבחינה אחרת) וגם סרטים ייעודיים לפורמט הזה, כמו U2 3D (בדיוק כמו שזה נשמע: בונו בתלת־ממד).

ה־ IMAX 3D הביא איתו גם שיפור טכנולוגי אמיתי, משהו שלא קרה לתלת־ממד מאז שנות ה־60. עקרונית מדובר בחזרה לשיטת הקיטוב; מעשית מדובר בגירסה מאוד הייטקית של אותו עיקרון אופטי. שני מקרנים ענקיים מחוברים בטכנולוגיה אלחוטית למשקפי LCD ייעודיים; העדשות מסוגלות להחשיך כל עין בנפרד על פי פקודה. המקרנים עובדים ב־96 פריימים לשנייה - 48 לכל עין - אבל בגלל שהסרטים עצמם עדיין מצולמים ב־24 פריימים, כל פריים מוקרן ארבע פעמים כדי לנסות ליצור תמונה חלקה (כשהדגש הוא על "לנסות", ועוד נחזור לזה). נכון לשנת 2008, זאת השיטה הכי מתקדמת להראות לנו סרט תלת־ממדי. אבל ג'יימס קמרון עובד כבר שמונה שנים על טכנולוגיה שתשנה את זה.

הרעיון הבסיסי צץ אצלו כבר ב־1995, כשצילם את Terminator 2: Battle Beyond Time, סרט תלת־ממד בן 12 דקות וחלק מאטרקציה שלמה על בסיס "שליחות קטלנית 2" שהוצגה באולפני יוניברסל . במהלך ההפקה הבין קמרון שני דברים: ראשית, שהגיע הזמן לייצר מצלמות 3D ייעודיות ודיגיטליות, שיפתרו את הבעיה העתיקה של תלת־ממד המצולם בפילם - הסינכרון. ושנית, שעכשיו הוא ממש עסוק בצילומי "טיטאניק", אבל ישר אחר כך הוא מתפנה לעשות מה־3D הזה משהו גדול.

בשנת 2000, בערך שלוש שנים אחרי ש"טיטאניק" הפך לסרט המכניס ביותר בכל הזמנים, קמרון התחיל להזיז עניינים. הוא מצא בקלות שותפים לחזון בדמות צלמים ועורכים, ולא בהרבה יותר קושי השיג גם את שיתוף הפעולה של חברה קטנה בשם סוני. מכל זה יצאה ה־Fusion Camera System, מצלמה דיגיטלית ברזולוציית K4 (זוכרים שדיברנו על 2K? אז זה כפול מזה) שמשיגה אפקט תלת־ממד בדרך חדשה לגמרי - יש בה שתי עדשות מובנות שפועלות בדיוק כמו עיניים אנושיות. אבל בדיוק: הן לא רק נעות פיזית בתוך המצלמה, אלא גם מחקות את ההתפקסות - נו, מלשון פוקוס - שעושה העין האנושית כשהיא עוקבת אחרי חפצים מתקרבים או מתרחקים. החבר'ה של קמרון קוראים לזה "אפקט התכנסות", ככה שאפילו שם מגניב יש לזה. ומה שהדהים את קמרון הוא שאת כל הסיפור הצליחה סוני לדחוס לתוך צעצוע במשקל של כ־10 קילו. לשם השוואה, המצלמה שבה משתמשים בסרטי IMAX 3D שוקלת בערך פי 15.

אחרי שצפה בתוצאות של צילומי הניסיון, קמרון הכריז שכל הסרטים העתידיים שלו יצולמו בתלת־ממד. בראיון שנערך איתו לאחרונה ב"וראייטי" הוא הסביר למה: "אנחנו רואים את העולם בתלת־ממד, ובסרטים הכל שטוח. זה מלאכותי וזה פשוט לא הגיוני". וואלה.

ב־2003 הפיק קמרון את הפרויקט הרשמי הראשון של ה־Fusion Camera System. זה היה הסרט הדוקומנטרי Ghosts of the abyss, שהחזיר אותו לטריטוריה מוכרת - מקום קבורתה של הטיטאניק. הסרט לא זכה לתפוצה רחבה מדי, אבל המטרה הושגה: הטכנולוגיה החדשה הוכיחה את עצמה על רטוב, תרתי משמע. ועכשיו הכל היה מוכן ל־Avatar. או ליתר דיוק, הכל חוץ מאולמות הקולנוע.

אומרים שהיה פה שטוח

קמרון לא מאמין במקרני ה־IMAX 3D, ויש לו שתי סיבות טובות. הראשונה מובנת מאליה - מדובר במקרני פילם, והבשורה על פי קמרון היא דיגיטלית. השנייה קשורה למה שמכונה בקולנועית אפקט ה־Judder, קפיצות קטנות ומעצבנות שמופיעות בסרטי IMAX 3D כשהמצלמה בתנועה מהירה. עכשיו, זוכרים שדיברנו על הרמאות האופטית של ה־IMAX, שמקרין כל פריים ארבע פעמים? אז זאת בדיוק הבעיה. לפי קמרון, צילום ב־24 פריימים לשנייה והקרנה בעאלק־96 פריימים זה פשוט לא מספיק בשביל סרטי התלת־ממד מהדור החדש.

מבחינת קמרון, הסטנדרט בסרטי תלת־ממד - ולא רק בהם, אלא בסרטים בכלל - צריך להיות לפחות 48 פריימים לשנייה. בהקרנה תלת־ממדית זה יפתור את בעיית ה־Judder; בהקרנה דו־ממדית זה ייצור תנועה חלקה בהרבה ותמונה חדה בהרבה ממה שאנחנו רגילים לראות. בכלל, ההצהרה הכי מעניינת שלו באותו ראיון ל"וראייטי" הלכה ככה: "אנשים שואלים כבר שנים את השאלה הלא נכונה. הם כל כך ממוקדים ברזולוציה, בלספור פיקסלים, שהם שכחו לגמרי ממספר הפריימים לשנייה. תמונה שמצולמת ב־48 פריים וברזולוציית 2K נראית חדה בדיוק כמו תמונת 24 פריים ברזולוציית 4K. אבל בהבדל קריטי אחד: השנייה תיראה רע כשהמצלמה בתנועה. הראשונה לא".

במילים הכי פשוטות, קמרון חולם לשנות את אחד הדברים היחידים שלא השתנו בקולנוע בערך מאז שיש קולנוע - צילום ב־24 פריים לשנייה - ועל הדרך גם לגרום לנו להפסיק להתלהב מנתוני רזולוציה. אבל אפילו הוא יודע ששינוי כזה לא יקרה רק בגלל שבמאי אחד עם סרט אחד אומר שככה טוב. אז Avatar צולם ב־24 פריים, כי "אני צריך לערוך את הקרבות האלה אחד־אחד. צילום ב־48 פריים? אולי ב־2 Avatar".

מה שכן יקרה כבר ב־1 Avatar - מה שגם דחה כאמור את תאריך היציאה שלו - זה טכנולוגיית הקרנה חדשה שנקראת Real D. מדובר במקרן דיגיטלי שיודע לדבר עם פיתוח הייטקי של טכנולוגיית ה־Polarization הוותיקה, שבו הקיטוב נעשה בצורה מעגלית במקום קווית; עין אחת רואה תמונות שמקוטבות בכיוון השעון, והשנייה את מה שמוקרן נגד כיוון השעון (צריך המון נוסחאות כדי להסביר איך בדיוק זה עובד, אז תסתפקו בלדעת שזה אכן עובד). בשיטה הזאת משתמשים במשקפי פלסטיק פשוטים ושקופים, אבל יש צורך במסך מיוחד שמכיל אלומיניום; המתכת משמשת להגברת הבהירות וההפרדה בין שתי התמונות. אליבא דקמרון, הטכנולוגיה הזאת מספקת תמונה מושלמת, ודורשת מבעלי האולמות - אלה שכבר מותקנים בהם מקרנים דיגיטליים - השקעה גדולה רק במסך.

קמרון צופה שעד דצמבר 2009 יהיו ברחבי העולם בערך 10,000 אולמות שיוכלו להקרין את Avatar בצורה מיטבית. אבל הוא בהחלט לא מתכוון לשים את כל הביצים בסל דיגיטלי אחד: הסרט יופץ גם בגירסה דו־ממדית, כי 10,000 האולמות הנ"ל יצטרכו להיות מפוצצים נון־סטופ כדי להחזיר את הסכום שהושקע בסרט - 220 מיליון דולר.

בפעם האחרונה שבמאי החליט לגרום לבעלי האולמות לפתוח את הכיס בשביל להקרין את הסרט שלו, זה עבד באופן חלקי מאוד: ג'ורג' לוקאס קיווה שלקראת "נקמת הסית'" יותקנו מקרנים דיגיטליים ברוב האולמות באמריקה. בפועל, רק אחוז קטן מבעלי האולמות הסכימו להיכנס להרפתקה כזאת בשביל סרט אחד. אבל בשורה התחתונה, הסרט האחרון בסדרת "מלחמת הכוכבים" פתח את השער להקרנה הדיגיטלית - וזה בדיוק מה ש־Avatar צפוי לעשות לדור החדש של התלת־ממד.

לשימוש בלייזר בלבד!! קמרון בלייזר

הוליווד, כבר אמרנו, מחפשת את היתרון שלה על פני המסך הקטן מאז שיש מסך קטן. ולפחות בטווח הנראה לעין, תלת־ממד יכול להיות התשובה המושלמת. גם בגלל שטכנולוגיות להקרנה תלת־ממדית ביתית באיכות גבוהה נמצאות במקרה הטוב בחיתוליהן (היצרנית היחידה שנכנסה לזה ברצינות היא סמסונג, שמייצרת דגם של מסך פלזמה שיודע לקודד תלת־ממד, רק שאין בשוק אף נגן שיודע לעשות אותו דבר), וגם מהסיבה העתיקה מכולן: כרטיס לסרט IMAX 3D עולה משמעותית יותר מכרטיס לסרט דו־ממדי, ואנשים בכל זאת מוכנים לשלם. בהנחה שאותו דבר יקרה עם תלת־ממד שנראה אפילו יותר טוב, תעשיית הסרטים תוכל פשוט להמשיך בדרך שבה היא הולכת בשנים האחרונות: למכור פחות כרטיסים מאשר בימים שקדמו להום־סינמה ולפיראטיות, אבל בהרבה יותר כסף.

אם הסרט הראשון של קמרון מאז "טיטאניק" יצליח כמו האחרון שלו, או משהו בשכונה הזאת, Avatar עשוי להיזכר בתור מהפכה בסדר גודל של "זמר הג'אז", הסרט המדבר הראשון. נסחפנו? לא אם שואלים את סיגורני וויבר, שהתפקיד שלה ב־Avatar שיכנע אותה איך ייראה הקולנוע אחריו: "זאת היתה ממש התגלות בשבילי לראות את צילומי התלת־ממד", היא סיפרה ל"בוסטון הראלד". "אני חושבת שילדים יתחילו בקרוב להגיד על סרטים מהדור הישן, 'אני לא רוצה לראות את זה. זה שטוח'. והצעד הזה קדימה הוא הדבר הכי טבעי לתעשייה שלנו".

קמרון אובסקורה

כמה דברים שכדאי לדעת על Avatar, על האיש שמאחוריו ועל האתגרים שלפניו. אחת שתיים שלוש

מכירים את הקטע של "מופק תחת מעטה סודיות"? אז זאת הגדרה די צנועה בשביל Avatar, שמופק כמו מבצע של ה־CIA. ובכל זאת, יש כמה דברים שאנחנו יודעים עליו. לפי המעט שהודלף החוצה, הסיפור מתרחש בעתיד המאוד רחוק, שבו האנושות משייטת באופן די חופשי בין גלקסיות. במסגרת השיוטים האלה מתגלה עולם שזוכה לכינוי "פנדורה" - פלנטה שמאכלסת גם מגוון עצום של יצורים וגם אוצרות טבע אקזוטיים. הגיבור הוא ג'ייק (סם וורתינגטון), חייל מארינס לשעבר שמשותק בשתי רגליו; הוא מגיע לפנדורה, ומגלה שהיא מזכירה קצת את התיבה שהעניקה לה את שמה.

לשימוש בלייזר בלבד!! קמרון בלייזר

אוקיי, אז למה שזה יהיה מגניב? בעיקר בגלל ההיסטוריה של קמרון עם מדע בדיוני. על האיכויות של "טיטאניק" אפשר להתווכח, אבל תראו את רזומה המד"ב שלו: "שליחות קטלנית" 1 ו־2 (כתיבה ובימוי), "המצולות" (כנ"ל) ו"שובו של הנוסע השמיני" (שוב כנ"ל). גם ב־Avatar הוא מתפקד ככותב/ במאי, ואין סיבה לחשוב שזה יצא לו פחות טוב. לא עם תסריט שהוא התחיל לכתוב כבר ב־1995, ועם סרט שהוא הקדיש לו את שמונה השנים האחרונות בחייו.

בכלל, זאת נקודה ששווה להתעכב עליה. אחרי שקמרון עשה את "טיטאניק", הוא היה יכול לקבל מימון לכל פרויקט - ובכל תקציב - שבא לו. אחרי הכל, האיש עשה גם את סרט ה־100 מיליון דולר הראשון ("שליחות קטלנית 2") וגם את הסרט הראשון שעלה בדיוק כפול מזה ("טיטאניק"). אבל הוא בחר להיעלם מהנוף ולהשקיע את כל הזמן הדרוש בפיתוח הטכנולוגיות שיאפשרו את הפקת Avatar. קשה להאמין שהוא היה נכנס לתענית בימוי של יותר מעשור בשביל משהו שבסוף יצא חרא.

אוקיי, ולמה שזה ייראה טוב כמו שקמרון אומר שזה נראה? בעיקר בגלל שהאיש הוא אשף טכנולוגי. זה גם עניין גנטי אצלו - הוא בן של מהנדס - וגם תחום שהוא תמיד עסק בו במקביל לבימוי. בצעירותו הוא בנה מיניאטורות לסרטים, ועם הבוכטה של "שליחות קטלנית" הוא הקים את חברת האפקטים דיג'יטל דומיין, מהמובילות בתחום ההייטקי הזה. בקיצור, אם יש מישהו בהוליווד שמסוגל ליזום מהפכה טכנולוגית בלי לשכוח שמוטב לו לעשות גם סרט סבבה, זה הוא.

קמרון נמצא היום בצומת דומה לזה שבו היה ג'ורג' לוקאס אחרי שהסתיים הסיבוב הקודם של "מלחמת הכוכבים" ו"אינדיאנה ג'ונס": כולם חיכו לסרט הבא שלו, והוא העדיף להסתער על פיתוחים בתחום הסאונד (תקן THX? זה של לוקאס) והאפקטים המיוחדים (בחברת ILM, שהיתה ועודנה האימפריה האמיתית של התחום הזה). ואולי זה רק אנחנו, אבל יש לנו הרגשה שבניגוד לסרט שלוקאס עשה כשהוא שב מהמדבר - "מלחמת הכוכבים: אימת הפאנטום" - החדש של קמרון לא יסריח כמו צ'ובקה אחרי הסצנה ההיא בגורס האשפה הענקי.