שיעור בקומבינות אף פעם לא מתבטל
אני מסביר לבני שהשכלה היא ערך עליון, אך בבית הספר מתעקשים להוכיח לו שאין שום מחוייבות ללימודים, רק לציניות ולפגיעה בכבוד הזולת
בשבוע שעבר נכנעתי ללחצים של מערכת החינוך ואמרתי לבני לא ללכת היום לבית הספר. יום קודם לכן, הוא התייצב ללימודים בכיתה ח' בבית ספרו שבצפון תל אביב, אולם, מלבדו הגיע רק עוד ילד אחד ועל כן לא התקיימו שיעורים. משום שהגיע לבית הספר היה עליו להמתין בחוסר מעש במשך שלוש שעות וחצי לסיום "יום הלימודים", כי אסור לתלמיד שנכנס לבית הספר לצאת מן השער לפני כן. ברור שנוכחותו של בני היתה בלתי רלוונטית מכיוון ששום תוכנית אלטרנטיבית לא תוכננה ובודאי לא יושמה.
אינני בא בטענות לשאר התלמידים וההורים שהשכילו להבין בעוד מועד שאין באמת כוונה להאריך את שנת הלימודים כדי להשלים את החומר שהפסידו במשך חודשיים של שביתה. הרי שוב ושוב המורים הודיעו לתלמידים שאין בכוונתם לבדוק נוכחות בתקופה זו ושלא יהיה כל ביטוי בתעודות ובציונים. כל תלמיד מסיק מכך, כמו כל מורה, שבנסיבות הללו אין כל סיבה ממשית לפקוד את בית הספר.
אולם מסר זה עבר לתלמידים בדרכים נוספות. לדוגמא, כמה ימים קודם לכן, ישבו בכיתתו של בני כ-20 תלמידים בשיעור ספרות המתוכנן לשעתיים. לאחר שעה יצאו להפסקה והמורה לא טרחה לחזור לכיתה. אף אחד לא הגיע כדי להודיע לתלמידים שהשיעור בוטל והם נותרו מיותמים. ולא די בכך, השעתיים הבאות של שיעור מדעים התבטלו כליל, שוב ללא הסבר. ועל כן נראה שמתוך ארבע שעות על פי תוכנית הלימודים, בקושי למדו שעה אחת. אם תלמיד למד משהו באותו היום, היה זה שהמערכת "לא סופרת", לא אותו ולא את ההשכלה שלו.
והרי הכתובת כבר מזמן הייתה על הקיר. ניקח לדוגמא שבוע מייצג מאמצע שנת הלימודים בבית הספר. (כהיסטוריון אני נוהג לתעד אירועים, אם כי יש להניח שהתיעוד שלי הפעם לוקה בחסר משום שבני התחיל להסתיר ממני מידע מתוך נסיון לגונן על בית הספר שלו.) ביום ראשון התבטל שיעור מורשת. לא ניתן כל הסבר לתלמידים לביטול ולא הגיע אף מורה מחליף. למחרת התבטל שיעור מדעים (יש לציין כי היה זה השבוע השלישי ברציפות שלא התקיים אף שיעור במדעים). גם הפעם לא ניתן כל הסבר ולא הגיע מורה מחליף. באותו יום בוטלו שעתיים של שיעור מורשת והגיע מורה מחליף לשעה אחת. שוב באותו יום בוטלו שעתיים של שיעור אנגלית. הפעם ניתן הסבר ש"לא הגיעו מספיק תלמידים כדי לקיים שיעור". ביום שלישי של אותו שבוע, שוב בוטל שיעור מדעים, ושוב לא הגיע מורה מחליף. ביום רביעי, בוטל שיעור אנגלית, ולא הגיע מחליף.
ברור שמה שהילדים למדו בשבוע הזה, כמו במשך כל שנת הלימודים, הוא שאין כל מחויבות ללימודים שלהם וכבוד כלפיהם עצמם.
בא לי לצרוח מרוב תסכול. בני הוא ילד סקרן שמגיע לבית הספר ברצון טוב על מנת ללמוד ולהתקדם. אך גם בצרחותיי ישנה כניעה למערכת החינוך. שהרי זאת השפה המדוברת בכלל בכיתה. הרי ברור שהמורים בעצמם מתוסכלים כי הם פועלים במדינה שמשפילה אותם ומזלזלת בערכם, והם צועקים על התלמידים מתוך ניסיון נואש להציל כביכול את סמכותם. במקום לצרוח, אני נאבק בשיני כדי לנסות לתקן את הנזק. אני מסביר לבני שהשכלה היא ערך עליון, שהיא דורשת מחויבות והתמדה, שתקשורת בין מורה לתלמיד היא חיונית להצלחה, ושאין מקום לוויתור.
אבל אני שוחה נגד זרם החינוך הממלכתי. בית הספר של בני – ולא רק הוא, על פי עדויות של ילדי חברים שלומדים בבתי ספר אחרים בצפון העיר – משריש תרבות של ציניות, "קומבינות", העדר משמעת וסמכות, ופגיעה בכבוד הזולת. לדאבוני, שיעורים אלו אף פעם לא מתבטלים.
ד"ר מיכאל זכים, מרצה להיסטוריה באוניברסטית תל אביב
מיכאל זכים
מומלצים
