מבלבלים את המוח
מה קורה לאדם שעבר לו מוט דרך הראש והוא לא מת, כמה רחוק היו מוכנים ללכת כדי לרפא מחלות נפש והאם קטועי גפיים יכולים להרגיש את האיברים שאיבדו? מסע בתולדות המדע
פיניאס גייג' בן העשרים וחמש היה אדם שגרתי, ככל הבריות. השנה הייתה 1848, וגייג' היה מנהל עבודה בפרויקט הקמת מסילת ברזל חדשה ליד העיירה האמריקנית קוונדיש.
במהלך העבודה על מסילת הרכבת, נתקל הצוות של גייג' בסלע עיקש שחסם את הדרך. בהתאם לנוהל העבודה המקובל, קדחו הפועלים חור עמוק בסלע כדי להכניס לתוכו חומר נפץ. גייג' היה אמור לשפוך את אבקת השריפה אל החור, להוסיף את הנפץ שיצית את הבעירה, ואז לאטום את החור בחול ולהדק אותו בעזרת מוט ברזל ארוך.
גייג' עשה זאת - אבל שגה שגיאה חמורה: הוא שכח למלא את החור בחול. הוא החדיר את מוט הברזל לחור והפעיל לחץ ישיר על הנפץ. התוצאה הייתה התלקחות פתאומית של אבק השריפה בתור הסלע, ומוט הברזל נורה מתוכו כאילו היה פגז מתוך תותח.
גייג' לא הספיק להתחמק. מוט הברזל ננעץ בפניו, מתחת לעצם הלחי השמאלית, חדר אל המוח ואז שבר את הגולגולת בדרכו החוצה. המוט, שאורכו כמטר וחצי, חלף דרך מוחו של גייג' - ואז ננעץ בקרקע, עשרים וחמישה מטרים משם. ב- 99.9 אחוזים מהמקרים, פציעה כזו היא גזר דין מוות מיידי, כתוצאה מדימום מאסיבי. אבל פיניאס גייג' לא מת. הוא אפילו לא איבד את הכרתו. הוא היה המום מעט, ונתן לחבריו לעבודה להוליך אותו (על רגליו, שימו לב!) אל הכרכרה שלקחה אותו אל העיירה.
רופא מקומי, ד"ר אדוארד וויליאמס, הוזעק אל הפצוע. הוא מצא את גייג' יושב על המדרגות בפתח בית מלון מקומי, ראשו בין ידיו, יורק דם מפיו. "מה קרה?" שאל הרופא את גייג'. גייג' הרים את כובעו מעל ראשו, חושף את החור שנפער בקצה ראשו, והשיב- "יש כאן עבודה בשבילך, דוקטור."
ד"ר וויליאמס עשה כמיטב יכולתו, ניקה את הפצע והחזיר חלק מהעצמות למקומן, וכעבור זמן קצר הצטרף אליו רופא אחר, ד"ר ג'ון הארלו. הארלו היה הרופא הבכיר מבין השניים, ולקח את ג'ייג תחת חסותו. כנגד כל הסיכויים, נראה היה שפיניאס גייג' נמצא בדרכו להחלמה מלאה - אבל האם הייתה זו אכן החלמה מלאה?
פגיעה באונות המצחיות
מוט הברזל ששיפד את גייג' חלף דרך איזור במוחו המכונה "האונות המצחיות" (Frontal Lobes). האונות המצחיות הן החלק במוחנו שנמצא בקדמת הגולגולת, ממש מאחורי העיניים והמצח. הן עוסקות בין היתר בהבחנה בין פעולות מזיקות למועילות, במניעת התנהגות אימפולסיבית ולא חברתית, ובהערכת ההשלכות העתידיות של מעשינו בהווה.
האונות המצחיות ממשיכות להתפתח גם אחרי גיל ההתבגרות, אל תוך שנות העשרים לחיינו, וסביר להניח שלהתנהגות הפרועה והאימפולסיבית של בני הטיפש עשרה יש קשר לחוסר הבשלות של האונות המצחיות שלהם. לא שזה עוזר להורים להתמודד איתם: מישהו כבר אמר פעם שרק אמהות לילדים בגיל ההתבגרות מבינות באמת מדוע ישנן חיות בטבע שאוכלות את צאצאיהן.
עוד ב"הידען": כוכב לכת ננסי חדש
פיניאס ג'ייג' השתנה
הרופא האחראי על גייג', ד"ר הארלו, היה הראשון שהבחין בשינוי בהתנהגותו. הוא כתב שגייג' מתנהג בצורה ילדותית מאוד, ושקשה לשלוט עליו. כשהחלים גייג' וחזר לביתו, גילו גם בני משפחתו ומכריו עד כמה עמוקה הייתה השפעת הפציעה. מאדם מאוזן, שקול ואחראי, הפך גייג' לחסר מנוחה, נתון למצבי רוח משתנים וחסר התחשבות בחבריו. הוא לא היה מסוגל לתכנן קדימה, ולדבוק בתוכניות מוגדרות מראש. הוא אף החל לקלל בגסות, דבר שמעולם לא העז לעשות קודם לכן. חבריו סיכמו את העניין במשפט עצוב אחד- "הוא כבר לא פיניאס גייג'".
אין הרבה מידע אודות קורותיו של גייג' לאחר שהחלים מפציעתו. חברת הרכבות שהעסיקה אותו סירבה לקבל אותו בחזרה לעבודה בשל השינוי באופיו. גייג' נאלץ למצוא תעסוקה חלופית כנהג כרכרה, נדד לדרום אמריקה למספר שנים, ולבסוף הלך לעולמו כשתיים עשרה שנה מאוחר יותר, ב-1861.
הניתוח הברברי מכולם
סיפורו של פיניאס גייג' הפך לאחד המקרים הרפואיים המפורסמים ביותר בתולדות חקר המוח. אך עם זאת, הנס שקרא לגייג' לא תרם תרומה משמעותית להבנת אופן פעולתו של המוח. אף רופא לא בחן את התנהגותו בחינה מעמיקה, ובעיקר הייתה חסרה השוואה מדויקת בין אופיו לפני הפציעה ואחריה, שכן עד רגע הפציעה גייג' היה אנונימי לחלוטין. הנוירוביולוגים המשיכו לגשש באפילה בניסיונותיהם לפענח את תפקידן של האונות המצחיות. הם קיבלו את ההזדמנות האמיתית הראשונה לבחון את כל מגוון ההשפעות הקשות של נזק לאונות המצחיות רק כשישים שנה מאוחר יותר, עם המצאתו של הניתוח "הסרת אונה" (Lobotomia), ההליך הרפואי שזכה לתיאור הלא מחמיא: "אחת הטעויות הברבריות ביותר בתולדות הרפואה המודרנית".
בשנת 1890 החליט רופא שוויצרי בבית חולים לחולי נפש לנסות טיפול מהפכני במטופלים שלו. הוא ניתח שישה מטופלים והסיר חלקים מהאונות המצחיות שלהם. אחד מהמנותחים נפטר במקום, אחר התאבד כעבור עשרה ימים, אבל אצל ארבעת האחרים חלו שינויים מהותיים באופי. הניסוי הראשוני הזה עודד חוקרים אחרים לבחון את האפשרויות הגלומות בהענקת טיפול כזה לפציינטים בעלי נכות מנטלית קשה: משוגעים, מפגרים המפגינים התנהגות אלימה, סוטי מין קיצוניים וכדומה. התקווה הייתה שהשינוי באופי, שנגרם כתוצאה מהנזק לאונות המצחיות ישפיע עליהם לחיוב, שהרי הרבה יותר רע כבר לא יכול להיות.
ד"ר אנטוניו מוניז שכלל את ההליך הרפואי באופן ניכר, אבל הרופא ששמו ניקשר לעולמים עם ניתוח ה"לובוטומי" היה האמריקני ד"ר וולטר פרימן. פרימן החל לבצע ניתוחי לובוטומי כשהתחום היה עוד בחיתוליו, בשנות ה- 30. הוא לא היה מרוצה משיטות הניתוח המקובלות, שרק מנתחים מומחים יכלו לבצע אותן בבתי חולים בעלי ציוד רפואי מתקדם. פרימן ביקש להביא את הלובוטומי אל המקום שזקוק לו ביותר- אל בית החולים לחולי נפש. שם נמצאו האנשים שהטיפול הזה עשוי היה להועיל להם, אבל לא היו רופאים מומחים או ציוד רפואי יקר. ד"ר פרימן קיווה למצוא דרך לבצע לובוטומי ב"תנאי שדה", אפשר לומר.
הפתרון שלו לבעיה הזו היה מדהים בפשטותו. כל המנתחים האחרים ניסו להגיע אל האונות המצחיות בדרך הקצרה ביותר- דהיינו, דרך המצח. פרימן החליט להגיע אל המטרה מכיוון אחר לגמרי - מהעיניים. התיאור הבא יישמע לרובכם מצמרר למדי, אבל מבחינה כירורגית הוא היה הברקה של ממש. הוא נטל מחט ארוכה וחדה, החדיר אותה מעל העין ודרך העצמות הדקות ואז חדר אל תוך האונות המצחיות מלמטה. כשהמחט הייתה במקום הנכון, כל מה שנותר לפרימן לעשות הוא לנענע אותה מצד לצד, בסגנון מגב על שמשה של אוטו, ולחתוך את הרקמות.
ההשפעה של הלובוטומי הייתה דרמטית ביותר. בחלק מן המקרים השינוי היה לטובה, וההתנהגויות הקיצוניות נעלמו כלא היו. בחלק אחר של המקרים ללובוטומי הייתה השפעה הרסנית מאין כמוה. מנותחים רבים הפכו למפגרים, חסרי יכולת דיבור, לוטשים עיניים באוויר ללא מחשבה. קליפות ריקות.
כמה דקות - זה כל הזמן שהיה דרוש כדי לבצע את הניתוח. פרימן היה מאוהב ממש בהליך הרפואי שהמציא. הוא גם היה יותר מרופא - הוא היה "שואו מן". הוא ביקש מהעוזרים שלו למדוד כמה מהר הוא מסוגל להיכנס, לחתוך ולצאת מהמוח. הוא החדיר שתי מחטים לתוך שתי העיניים בו זמנית או אצל שני חולים בבת אחת, וביצע מרתונים של ניתוחים המוניים - עד עשרים וחמישה ניתוחים ביום.
הרופאים שביצעו את ניתוחי הלובוטומי, עשרות אלפי ניתוחים בתוך תקופה של כשלושים שנה, לא עשו את מה שעשו מתוך רוע לב. ההפך הוא הנכון: בתקופה שבה לא הייתה שום תרופה ושום מזור למחלות נפש קשות ואכזריות, הלובוטומי היה הדרך היחידה להקל על סבלו של החולה ושל הסובבים אותו. במצב שבו האלטרנטיבה ללובוטומי הייתה לנעול את חולה הנפש בתוך תא מרופד, כפות בכותונת משוגעים למשך כל ימי חייו, היו מי שראו את ההיגיון שבביצועו. אף על פי כן, המחלוקת סביב הלובוטומי לא שככה לרגע בתוך ארצות הברית ומחוצה לה. בברית המועצות אסרו הגופים הרפואיים על ביצוע הניתוח, בטענה שהוא בלתי אנושי והופך אדם לוקה בנפשו לאידיוט.
במחצית השנייה של המאה העשרים חלה ירידה הדרגתית במספר ניתוחי הלובוטומי, עם הופעתם של טיפולים תרופתיים יעילים. הרופאים הפסיקו להמליץ על הניתוח, למעט במקרים קיצוניים ביותר. לבסוף הוצא הלובוטומי אל מחוץ לחוק במדינות רבות בעולם כולו. ד"ר וולטר פרימן נאלץ אף הוא להפסיק לנתח בעקבות מותה של מטופלת על שולחן הניתוחים שלו.
עוד ב"הידען": מערכת למעקב אחר חיוניות רקמות
איברי רפאים
לאונות המצחיות יש עוד תפקיד חשוב במוח, מעבר לקביעת האישיות. בירכתי האונות המצחיות ישנו אזור בשם "הקליפה המוטורית", והיא מקום משכנו של "האיש הקטן". האיש הקטן, או בלטינית הומונוקולוס, הוא השם שניתן לרצועה צרה של תאי מוח המקושרים לאיברי הגוף השונים: הם שולטים עליהם ומקבלים מהם את נתוני החושים. העניין של הנוירולוגים בקליפה המוטורית התעורר בעקבות תופעה משונה ומטרידה, שאיש לא הצליח למצוא לה הסבר מתקבל על הדעת: "איברי הפאנטום".
בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית, חיילים רבים סבלו פציעות שחייבו את הרופאים לכרות את האיברים הפגועים. עשרות אלפי חיילים שחזרו לבתיהם בשוך הקרבות קטועי יד או רגל, החלו להתלונן שהם מרגישים את איבריהם הקטועים. אני רוצה להדגיש - הם לא דמיינו, או התגעגעו או פנטזו. הם ממש חשו את הידיים שאינן או את הרגליים שאבדו, באותו האופן שבו אני ואתם מרגישים את קיומם של הידיים והרגליים שלנו.
הסיפורים שסיפרו החולים נחשבו למצוצים מן האצבע ולא היו נבדקים ברצינות, אלמלא המספר הרב כל כך של אנשים שדיווחו על אותן התופעות בדיוק. אישה אחת סיפרה שכשהיא ניגשת לדלת, זרוע הפאנטום שלה מנסה ללחוץ על הידית. שחקן טניס מקצועי לשעבר תיאר כיצד במכת הפתיחה, יד הפאנטום שלו מנסה לזרוק את הכדור באוויר, או לבלום אותו אם נפל על הרצפה. המון חולים חשו כאבים אמיתיים לגמרי באיברי הרפאים שלהם.
התובנה האמיתית הראשונה לגבי תופעת איברי פאנטום הופיעה רק לפני כ- 15 שנים, כתוצאה ממחקר שערך ד"ר ו.ס. ראמאצ'אנדראן. את הסיפורים על איברי הפאנטום שהבאתי בפרק זה לקחתי מספרו המעולה והמומלץ "תעתועי מוח", שכתב יחד עם סנדרה בלייקסלי.
ראמאצ'אנדראן גילה שאצל מי שעברו כריתה של איבר בגוף, האזור בקליפה המוטורית שהיה אחראי על אותו איבר הלך והתנוון. אבל המוח אינו איבר סטטי: הוא לומד ומסתגל, ואת המקום הפנוי ממהרים לתפוס האזורים בקליפה המוטורית שגובלים באזור המנוון. כך, למשל, אזור הייצוג של הפנים מתפשט לתוך האזור שהיה אחראי בעבר על היד שאיננה ואזור הייצוג של איברי המין כובש לעצמו חלקים מתוך איזור הרגל.
באופן זה, כשקטוע רגל חש בגירוי מיני, לדוגמה, המוח מבין בטעות שישנם מסרים שמגיעים מהרגל - או ליתר דיוק, מהאזור בקליפה המוטורית ששאר המוח רגיל לזהות בתור אזור הרגל. כשקטוע יד מזיז את שרירי הפנים, התנועה הזו מתפרשת בטעות כתזוזה של היד, והמוח מנסה לשלוט עליה כמיטב יכולתו.
הרעיונות הללו סיפקו תשובות הגיוניות גם למקרים בהם איברי פאנטום הופיעו בכל שאר הגוף, ולא רק בגפיים. נשים שעברו כריתת שד דיווחו על שדי רפאים. חולה אחד התעקש שהוא מרגיש שהתוספתן שלו ממשיך לכאוב ולהציק, גם אחרי שהוסר בניתוח.
השתלטות אזור הייצוג של איברי המין על איזור הרגל מספקת כמובן דוגמאות משעשעות ומסעירות. פציינט בר מזל אחד דיווח על רגל רפאים שמתעוררת לחיים דווקא בעת קיום יחסי מין. הוא חש ברגל הפאנטום שלו גירוי מיני זהה לזה של איבר המין שלו – וטען שכתוצאה מכך הוא חווה אורגזמות חזקות מעל ומעבר לכל מה שידע לפני הפציעה. מסתבר ששווה לפעמים לאבד רגל.
המאמר לקוח מתוך התוכנית 'עושים היסטוריה!', פודקאסט דו שבועי על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה
מומלצים
