סגל הברזל

הדינוזאור

פוטבול:ברט פארב

כל ילד אמריקאי חולם להיות קוורטרבק במקצוענים, כזה שאומה שלמה תישא אליו עיניים נוצצות ב"מאנדיי נייט פוטבול". המעטים שזוכים להגשים את החלום עושים לו הערכה מחודשת איפשהו באזור הפעם הראשונה שהם אוכלים תאקל. אחרי הכל, נדרשת עמידות גבוהה כדי לשרוד דריסה מכוונת של קציץ בשר במשקל מינימום של 300 פאונד. קוורטרבקים הם מטרה נעה, גם אחרי שמאמנים הקיפו אותם בחומת מגן אנושית והליגה חוקקה תקנות מחמירות כדי למנוע פגיעה מיותרת בהם. הם נפצעים, נשחקים, מתפוררים, נגמרים.

ברט פארב עשה את הבכורה שלו בגרין ביי, אצולת הליגה לדורותיה, במחזור הרביעי של עונת 1992. הוא נכנס במחצית, כמחליף. במשחק הבא כבר פתח. וגם ב־252 המשחקים שבאו אחריו. אין רצף כזה בתולדות ה־NFL. בעונות מזהירות ובעונות מסריחות, בחמסין ובשלג, פארב תמיד היה שם. הוא שיחק עם אגודל שבור. ועם כתף סדוקה. ועם זעזוע מוח. פעם, יום לפני מאנדיי נייט פוטבול באוקלנד, הוא קיבל טלפון. מהעבר השני סיפרו לו שאבא שלו מת. למחרת פארב עלה למגרש, דפק ארבעה טאץ'־דאונים ונסע לקבור את הזקן שלו. לפני כמה חודשים, בגיל 38, אחרי עונה מופלאה שבה הוביל את הפאקרז למרחק נגיעה מעוד סופרבול, הודיע על פרישה. הוא הותיר אחריו מיליוני יתומים.

אורי משגב

הפיטבול

כדורגל: ג'נארו גאטוסו

בתחילת 1978, כשג'נארו איוון גאטוסו הגיח לאוויר העולם שמעל העיירה הקטנה קורליאנו באיטליה, אף אחד לא חשב שיבוא יום והוא יפחיד את מיטב כדורגלני אירופה. למעשה, עם הרקע הסוציו־אקונומי שממנו הגיע - לחלק מהתושבים בחלק הזה של המדינה יש פחות שיניים משנות לימוד - היה סביר יותר שהוא ישתלב איפשהו בנמל המקומי, ולא בהרכב הראשון של אלופת העולם.

"לך תזדיין, אני שמרתי מאהל עד הצהריים"

אבל גאטוסו כבר הוכיח מזמן שהמון מוטיבציה, בתוספת הבעת האני־הולך־לאכול־לך־את־הרגל־ולירוק־עליך־את־הפקקים הקבועה שלו, מספיקות בשביל להיות הקשר ההגנתי הכי קשוח שיש. כהוכחה הוא מחזיק בתואר "הספורטאי היחיד בעולם שעושה טראש־טוק עם העיניים בלבד", נחשב כבר מזמן לגלדיאטור האיטלקי האחרון, ובעזרת רוח הלחימה שלו מצליח להדליק את הסאן סירו בכל פעם מחדש. וזה לא שמחוץ למגרש הוא נהיה דובון אכפת לי, כן?

דוגמה קטנה? בבקשה. לאחרונה החליטו כמה חבר'ה מתוכנית מתיחות איטלקית להסתלבט עליו קצת. הם חיכו שהוא יחנה את הב.מ.וו שלו בחניון השחקנים של מילאן, וכמה דקות אחר כך שיחררו לו בקבינה רוטוויילר ענק שאכל לו את המושבים ולעס לו את הדשבורד. כשגאטוסו חזר לאוטו וגילה את הזוועה הוא לא בדיוק העריך את הפוטנציאל הקומי של המתיחה, והסכים להירגע רק אחרי שהשומר המסכן של החניון קיבל ממנו כמה בעיטות וולה מדויקות, ומשהו כמו 38 אלף קללות שלא צריך להבין איטלקית בשביל להיגעל מהן. אין מה להגיד, הבנאדם פרינס צ'ארמינג.

איציק שאשו

הסוס

איגרוף : פלויד מייוותר

רוב מומחי האיגרוף מסכימים שמבחינת כישורים, "פריטי בוי" פלויד מייוותר הוא אחד מחמשת המתאגרפים הטובים ביותר בכל משקל אי פעם. אלוף בסדר גודל של עלי, שוגר ריי ומרציאנו. אם אתם לא מכירים אותו, תראו את הקרבות שלו מול אוסקר דה לה הויה או קרלוס בלדומיר ותראו איך מתאגרף זז בחן של אייקידוקא ובנחישות של מחבל. אבל כרגע לפחות, כישורים לא מעניינים אותנו אלא ביצים - ובענף שבו הביצים הן בערך 50 אחוז מהחביתה, כאן אפילו עוד יותר קשה לנצח אותו.

נכון שמייוותר שוקל רק 73 קילו, אבל יש לו קהונס שיתאימו לג'ורג' פורמן. קבלות? הנה: האיש זכה בשש אליפויות עולם באיגרוף בחמש קטגוריות משקל (קל עד חצי־בינוני) בכל המפעלים הגדולים, וניצח בכל 39 הקרבות המקצועניים שלו. 25 מהם בנוקאאוט.

בעידן הנוכחי של הספורט המסוכן הזה, כשהמתאגרפים באים לנצח ולצאת חיים, מייוותר עדיין בא לתת שואו. וזה לא שהוא ניצח את יורם מרציאנו, כן? זב ג'ודה הגדול חטף ממנו מכות, וכאמור גם אוסקר דה לה הויה וקרלוס בלדומיר וריקי האטון, בריטי אגרסיבי עם 43 ניצחונות ואפס הפסדים שבסוף יולי 2007 היה פשוט האחרון שנשאר בעולם עם איזשהו סיכוי לעצור אותו.

את הקרב ההוא פתח האטון כמו בולדוג ונראה שולט בקצב, רודף אחרי הפריטי בוי אל כל פינה בזירה. זה מצידו עמד במתקפה הראשונית; למעשה הוא נתן לאגרופים של אחד הלוחמים החזקים במשקל שלו פשוט להחליק מעליו במיומנות, ומהסיבוב השני עד העשירי התחיל לצלוף בו במכות החזר מדויקות. מכה אחת כזאת - וו קצרה בסיבוב העשירי - שלחה את האטון לתוך עמוד הפינה, והסירה את האיום האחרון מהפנים של פלויד היפה.

רם גלבוע

הפרד

סנוקר: ג'ון היגינס

הנה רשימה של שחקני סנוקר מוכשרים יותר מג'ון היגינס, ויש בטח עוד איזה 60־70 שאני שוכח: רוני אוסליבן, סטיב דייויס, סטיבן הנדרי, ג'ימי וייט, מארק סלבי, דינג ג'ונגווי ומארק ויליאמס. אלא שהיגינס, שחקן אפור יותר מעכבר מעבדה, ניגב עם כל החבורה הזאת את הרצפה בדרך למקום שבו הוא היה מדורג לפני אליפות העולם הנוכחית: מספר אחת בעולם. בהשאלה מעולם שמוכר לכם יותר, נגיד טניס, זה כאילו שאנדי רודיק יעמוד היום בראש טבלת הטניסאים.

"אוקיי, משחק אחרון, הם לוקחים פה 37 שקל לשעה"

לא מספיק טוב לכם? אז בגמר הגראנד פרי של 2005 הוא החטיף לאוסליבן 494 נקודות בלי מענה, שיא שאיש לא חזר עליו מאז. עוד? הוא במקום השלישי בין שחקני הסנוקר בעולם שקבעו את שיא ההטבעות - 147 - כשלפניו רק סטיבן הנדרי ורוני אוסליבן. חוץ מזה הוא גם זכה פעמיים באליפות העולם: פעם אחת ב־1998, ועוד פעם בשנה שעברה.

ברור, ברור, אין ויכוח: אני בטוח שאפילו הילדים של ג'ון היגינס מעט מסויגים מדמות האב שלהם. הוא נראה כמו פקיד שומה, השחקן היחיד שפחות כריזמטי ממנו הוא קן דוהרטי, ומבחינת כישרון טהור, כאמור, אין לו מה לחפש בעשירייה הראשונה. אבל זה בדיוק מה שהופך את התלמיד הכי חרוץ בכיתה לשחקן האחרון שהמקצוענים רוצים לפגוש בשולחן הירוק: אופי. זה והכינוי שלו, Wizard of Wishaw. לעזאזל, אפילו פה הוא יוצא חנון.

ליאור נעמן

הגריזלי

ראגבי: סבסטיאן שאבאל

לפני חצי שנה בערך התקיימה בצרפת אליפות העולם בראגבי. החבר'ה ביורוספורט לקחו הפסקה משידורי הבדמינטון־חופים הקבועים שלהם לטובת שידור המשחקים, ואני, בהמלצתו של נדב יעקבי, התמקמתי מול הטלוויזיה והתחלתי להתמכר - לאט, אבל מאוד. עכשיו, נכון שבעיקרון כל אחד מהשחקנים שרצו על הטושיבה 29 אינץ' שלי היה יכול להשתתף בכתבה הזאת, אבל על כולם האפילה מפלצת אחת. מפלצת גדולה, עצבנית ומזוקנת שעונה לשם סבסטיאן שאבאל.

"רגע, יא סתומה, הורדת הנדברקס?"

הר האדם הזה, 191 סנטימטר לגובה ו־120 קילו לצדדים, שיחק בתפקיד ה־Lock של הנבחרת המארחת. זה אומר שיום עבודה אצלו כולל פחות ריצה עם הכדור המוזר ההוא, ויותר קדיחת חורים בשחקני היריב. ואת זה הוא עושה הכי טוב בעולם, או לפחות הכי כואב.

התקשורת העולמית כבר הדביקה לשאבאל כינויים כמו "איש המערות", "הקניבל" ו"אטילה", ודי בצדק: האיש כל כך מסור למשימות ניגוח וריסוק, שהרזומה שלו כולל בין השאר מקרה שבו הוא הסתער בטעות על הקוון במקום על השחקן שמולו, לצד עשרות תקריות שהסתיימו בשחקן יריב שירד מהמגרש עם זעזוע מוח במקרה הטוב, או קצת פחות שיניים במקרה הרע.

יודעים מה, אל תיקחו את המילה שלי בעיניים עצומות. פשוט תקישו Sébastien Chabal במנוע החיפוש של יו־טיוב, ותראו בעצמכם. רק שימו עליכם קודם איזה קסדה או משהו.

איציק שאשו

הדרקון

MMA: ג'ורג' סיינט פייר

אין הרבה ספורטאים לא קשוחים בעולם ה־MMA. זה די ברור. אם תיאור העבודה שלך כולל כניסה לכלוב סגור עם עוד בן אדם שיכול - ושכדאי לו - להרביץ לך איך שבא לו, יש להניח שאתה בחור קשוח. לכן תמצאו שם טאף־גייז כמו פיודור הרובוט, רנדי קוטור הוותיק או אנדרסון סילבה שמתקרב לשלמות, וגם לא מעט אלופים מקומיים. אבל ג'ורג' סיינט פייר? כזה יש רק אחד. הוא לא רק מרביץ לך, הוא מעלים אותך.

"ופתאום בחודש רביעי נהיו לה כאלה פטמות"

הלוחם הזה, צרפתי־קנדי בן 26, לא רק שלא בורח לשום מקום, אלא הגיע אל כל השמות הגדולים בקטגוריית המשקל שלו ופשוט השמיד אותם. למשל, כשבי.ג'יי פן - מי שנחשב בעיני רבים לאמן הלחימה המוכשר ביותר בעולם בכל קטגוריה - הכניס לו בטעות אצבע לעין בסיבוב ראשון צמוד, סיינט פייר פשוט התעלם מהדימום הזוועתי, שלט על בי.ג'יי במשך שני הסיבובים הנותרים, והתחמק מניסיון הכנעה לא שפוי ברגעים האחרונים של הקרב.

רק שני הפסדים היו לו בדרך. אחד מהם היה ב־2004, למאט יוז, אלוף המשקל הבינוני־קל והאליל של סיינט פייר. מהרגע הראשון בכלוב ועד שחטף בריח־יד היה ברור שהוא נותן ליוז יותר מדי כבוד. כשהם נפגשו בפעם האחרונה בסוף 2007, סיינט פייר כבר היה הרבה פחות המום. הקנדי העלים את המתאבק האול־אמריקן בעמידה, בקרקע ואפילו בהיאבקות. הפעם יוז היה זה שנכנע בגלל בריח־יד, והעולם ראה את ההווה חולף והעתיד של ה־MMA מגיע.

בגלל שהענף הזה די טרי בקנדה, עד השנה סיינט פייר קבע לעצמו את תוכנית האימונים ונלחם ללא מאמן ייעודי. יש לו רקע בקראטה קיוקושין־קאי, ונוסף לזה הוא התאמן בג'יו ג'יטסו ברזילאי (כרגע חגורה חומה), בהיאבקות עם הנבחרת האולימפית הקנדית (הם אפילו שקלו ברצינות לשלוח אותו לבייג'ין), וגם באיגרוף ובאיגרוף תאילנדי עם מאמנים מובילים ומול מתאגרפים מקצועניים. בשיטה המופרטת הזאת הוא ניצח לוחמים שהתאמנו במכוני ה־MMA האמריקאיים הגדולים, כמו אלה של פאט מילטיץ' ורנדי קוטור.

אבל עוד לא דיברנו על ההפסד השני, בדיוק לפני שנה. זה היה מול מאט "האימה" סרה, לוחם ג'יו־ג'יטסו ברזילאי שהפתיע ולקח ממנו את התואר דווקא בעמידה, בלי פחד ועם אגרופים אכזריים. לפני חודשיים הם נפגשו פעם נוספת, וסיינט פייר נקם את ההפסד ההוא בקרב שהוכיח את ההתבגרות שלו יותר מכל.

הקרב נערך ב־19 באפריל, במונטריאול - עיר מגוריו של סיינט פייר - מול 21,500 צופים. לפני כן הספיק סרה למסור את הדעה המחמיאה שלו לגבי צרפתים־קנדים; הפרשנים מצידם דיברו על הלחץ של סיינט פייר לקראת המפגש עם האיש שחיסל אותו, מול אלפי קנדים שרואים בו את מגן הכבוד הלאומי. וסרה, כאמור, כבר הוכיח שהוא מסוגל לפגוע בסיינט פייר בעמידה - וכלוחם ג'יו־ג'יטסו ברור שהוא גם שולט בקרקע ומסוגל להכניע. "מבחינה סגנונית", אמר סרה להנהוני ראשם של הפרשנים, "אני הלוחם הכי לא מתאים לפרנצ'י הזה בכל ה־UFC".

אבל אז בא הפרנצ'י והראה שאין לו מעצורים כמו סגנון. הוא שם את סרה על הגב והוריד עליו יותר פצצות מ־B-52. כשסרה הצליח לקום, סיינט פייר פירק אותו גם על הרגליים ואפילו שיחרר בעיטה סיבובית. עד שנמאס לו, והוא החזיר בקלילות את הקרב לרצפה והתחיל לשלוח ברכייה אחרי ברכייה לצלעות של "האימה". אז היה ברור גם לשופט שסיינט פייר ניצח אפילו את הפחדים של עצמו.

רם גלבוע

החתול

כדורסל: מאנו ג'ינובילי

בטח ציפיתם למצוא כאן את רון ארטסט או ראשיד וואלאס. אז ציפיתם. אבל למה להסתפק בנקניקים זולים אם אפשר ללכת על נתח בשר ארגנטינאי משובח במיוחד, מנ־מניאק שמתעקש לתת לאמריקאים בראש בכל הזדמנות? יפה. אז הנה מאנו ג'ינובילי.

"שאקיל, יא מגעיל, אמרנו בלי פלוצים"

למי שלא מכיר, מדובר באיש שהתחיל את תהליך החישול שלו בליגה הארגנטינאית חובבת הפיצוצים, והמשיך בליגה האיטלקית, שהיתה בשעתה הכי פיזית באירופה. הוא לא גבוה או חזק במיוחד, ולא מנופף באגרופים לכל עבר כמו ארטסט או טוחן עבירות טכניות כמו וואלאס. אבל בסגנון המשחק של ג'ינובילי יש מין קשיחות פנימית שהופכת אותו לשחקן בלי אלוהים. וזה מינוס שהוא חתיכת פלוס כשאתה גארד חובב מגע באן.בי.איי.

מפלצות ושרירנים למיניהם ממתינים לו דרך קבע בצבע, אבל ג'ינובילי לעולם לא נרתע מלחדור לסל. איזה נרתע: בדרך כלל הוא מסיים את המהלך עם סל ועבירה על אפם, ראשם וחמתם של כל אותם קשוחים בשקל. אלה והרבה אחרים כבר ניסו לעצור אותו בכל מיני דרכים - שמו לו רגל, פוצצו לו עין, וניקבו לו את הריאות בשלל מרפקים מחודדים - אבל כלום לא עזר להם, לאמריקאים. באולימפיאדות ובאליפויות העולם הוא האכיל אותם מרור וקש, ובאן.בי.איי הוא ממשיך לספור אליפויות ועל הדרך גם לדפוק להם דאנקים על המוח, ביי הוק אור ביי קרוק. חתיכת באסטרדו, במובן הכי טוב של המילה.

ערן סלע

האריה

טניס: דויד נלבדיאן

הלטינים האלה עם השיער המלא והארוך, איך לא חם להם? תכלס, זאת סיבה לא רעה בכלל כדי להגדיר את הטניסאי הארגנטינאי דויד נלבנדיאן כספורטאי קשוח, אבל כדי להעמיד אותו בצמרת העולמית של העניין - מקום שהוא משתייך אליו, ובכבוד רב - צריך קצת יותר מזה.

"זוג!"

כרגע הוא מדורג שביעי בעולם. היחיד, כנראה, שיש לו מאזן כמעט שקול נגד כל אחד מארבעת הראשונים בדירוג העולמי (פדרר, נדאל, דג'וקוביץ', דווידנקו). האיש לא שמע על רגשי נחיתות, והבעיה העיקרית שלו היא דווקא הפוכה: לפעמים, כשהוא משחק נגד אזובי קיר, הוא מזדהה עם היריב וגולש במהירות לרמה שלו. אבל תנו לו פייבוריט והוא קורע לו את הצורה, או לפחות מורט לו שערה אחרי שערה במשך שעות עד שיסכים להיכנע. בסוף היריב כל כך מותש, שאין לו אפילו כוח לחייך.

נלבדיאן, שחוץ משיער ארוך סוחב גם שם של יהודי ארמני, הוא גבר חזק פיזית שמתעלה ברגעים חשובים ויכול על כל אחד. מסוג הספורטאים שאשכרה מצליחים לשדר מסר חד־משמעי ליריב. אין היום שחקן שצמרת הטניס העולמית חוששת לפגוש יותר מאשר את הארגנטינאי הזה - ויום אחד, כשהוא יחליט לקחת את עצמו ברצינות הכי גמורה ולהיות גם טניסאי גדול כמו שהוא קשוח, הוא עוד יפער כמה פיות וידאג שלא ייסגרו.

ערן סלע

השועל

פוקר: דייב אוליוט

יש רשימה ארוכה למדי של שחקני פוקר שלא הייתם רוצים לשבת בשולחן מולם, מגאס האנסן עם ההבעה של "תכף עולה לי הסעיף" ועד פיל הלמוט עם הפה המלוכלך. אבל רוב הנוכחים ברשימה כזאת יקוו מצידם לא לשבת מול "דג השטן", דייב אוליוט. זה נכון בכל סוג של פוקר, ובמיוחד בווריאנט האהוב עליו, אומהה־היי־פוט־לימיט. במקרה כזה, מסכימים המומחים, עדיף לתת לו את כל הכסף כבר בהתחלה וללכת לשתות משהו.

"שיט, שבץ"

דוויל־פיש לא רק נראה עבריין, הוא עבריין משוקם (אם במילה "שיקום" כוונתכם לקריירה שנייה מוצלחת של מהמר ושחקן פוקר) שלמרות החזות הערסו־בריטית המגונדרת שלו, טרם נמצא מישהו שהעז לקרוא לו "מטרוסקסואל" ולצאת מזה עם כל השיניים בפה. יש לו שבעה ילדים חוקיים, ים מעריצות שאוהבות לחשוף בפניו בהפתעה את החזה בחוף הים - מנהג תרבותי ארוך שנים שקשה להסביר אותו, אבל אפשר לקנא בו - ואטיטיוד של מישהו שמשוכע שאת הנוסחה לוויאגרה מצאו כשניתחו את שאריות השתן שלו. לא לגמרי בלתי סביר, בינינו.

החזות המצועצעת שלו - משקפי שמש כתומים, ג'ל בשיער, טבעות אגרופן ומבט קשוח - היא לא הסיבה היחידה שבגללה לא מומלץ לשבת מולו: אוליוט יודע לקרוא בעיניים שלך את הקלפים שלך עוד לפני שהמוח שלך הספיק לעבד את המידע. במקרה ידוע במיוחד הוא קלט מתמודד עם סטרייט־פלאש, ובלי שום סנטימנטים השליך רביעייה על השולחן. תנו לי לומר את זה בבירור: הוא לא המקצוען היחיד שמסוגל לקלוט את הסטרייט־פלאש של היריב ולזרוק רביעייה, אבל הוא היחיד שיכול לעשות את זה בנונשלאנט, בלי להתלבט ולהתחבט שעה כמו כוסית לפני ארון הבגדים שלה.

אוליוט מרשה לעצמו לאבד שליטה כשהוא בטורניר לחוץ במיוחד, לקום מהכיסא ולתרגל בצעקות כמה ימניות מהירות לאוויר, ואף פעם אי אפשר לדעת אם לחשוש לעורם של המשתתפים האחרים או למות מצחוק מהמבטא היורקשיירי הכבד שלו. ונכון שיש שחקנים טובים יותר, ושחקנים עם דם קר יותר. אבל אין אף בן זונה אחר על השולחנות הירוקים שמרגישים מולו כזה חוסר ביטחון - לא אתם, אלא שחקנים מהליגה של פרגוסון, נגראנו ולאק - וזה ממש, אבל ממש לא משנה איזה קלפים חילקו להם.

גדי שמשון

הסלמנדרה*

נהיגה: אלכס זנארדי

אלכס זנארדי, נהג מירוצים יליד בולוניה, הוא בן זונה קשוח אמיתי. נתחיל בזה שבניגוד לרוב נהגי המירוץ המצליחים, שעלו על קארטינג ונלחמו עד המוות על כל מילימטר אספלט כבר בגיל ארבע, זנארדי הגיע לפורמולה 1 רק בגיל 25, מאוחר מאוד ביחס למקובל היום. ולא שאז הוא מיד הבריק, כן? להפך, עברו כמה שנים של אי הצלחה בכל קנה מידה, כולל תאונה קשה באימונים לגראנד פרי הבלגי, עד שהאיטלקי הזה חתך לארה"ב ונפל למקבילה האמריקאית של ה־F1.

"שימו לב, עכשיו אני אוציא אותו מהאף"

וטוב עשה, כי הקטגוריה הזאת כאילו נתפרה בשבילו. כבר בשנה הראשונה הוא נבחר לרוקי המצטיין, והאליפות הראשונה הגיעה ב־97'. ב־98' הוא לקח אליפות שנייה. תוך כדי כך, במסלול לגונה סקה, הוא רשם על שמו מהלך מירוץ מהמדהימים בהיסטוריה, עם אחת העקיפות הכי אמיצות שראה עולם המירוצים אי פעם (חפשו ביו־טיוב CART Laguna 1996 Last Lap ותתקנו אותי אם אני טועה).

ביקור חטוף נוסף ומאוד מתסכל בפורמולה 1, וזנארדי מצא עצמו שוב במכונית מירוץ אמריקאית, הפעם על מסלול בגרמניה. הוא הוביל במירוץ, ויצא מהר מדי מעצירת תדלוק אחרונה לקראת ניצחון. אלא שהוא החליק וסיבסב את המכונית, מה שגרם לה לעמוד בדרך של מכונית אחרת, שזזה באותו זמן במשהו כמו 330 קמ"ש. חרטום המכונית של זנארדי נחתך כמו חמאה - יחד עם שתי הרגליים שלו.

שלוש שנים מאוחר יותר הוא זינק למירוץ נוסף בקריירה, עם שתי תותבות ותפעול בלם ומצערת בעזרת הידיים. ב־2004 הוא חזר לעונת מירוצים מלאה, מאחורי ההגה של ב.מ.וו סדרה 3. אחרי שנה הוא כבר ניצח במירוץ מכוניות סלון.

הלל פוסק

* נו, כי היא מצמיחה מחדש איברים שנקטעו לה וזה