דני רובס

"העבודה של אמן היא ללמד מישהו שגר ליד הים ליהנות מחדש מרחש הגלים". זה משפט שקראתי באיזה ספר והוקסמתי. זה בדיוק התפקיד של מוזיקה כמו שאני רואה אותו.

כשהיה רק ערוץ אחד בטלוויזיה, כל מי שהופיע בו ישר נהיה מפורסם. זה רק כי לא היתה אופציה לזפזפ: יש המון אנשים שמכירים אותי ואת השירים שלי רק בגלל שלא היה להם לאן להימלט.

שמחתי שהיתה סביבי התעניינות, אבל התקופה ההיא דווקא לא זכורה לי לטובה. לא אהבתי את זה שאנשים רצים אחרי בשביל חתימות. זה נראה לי מטופש.

הערצה מרוקנת אותך ממי שאתה וממלאת אותך בישות אחרת.

אגו זה כמו הליום. אתה מתחיל להתנפח ולעלות גבוה, אבל אין לזה שום קשר למציאות וזה לא מחזיק מעמד. בסוף תמיד תגיע מכה כואבת בתחת מהנחיתה. יש אנשים שכל כך אוהבים את התחושת גז מזגנים הזאת, שהם מוכנים לקבל את המכה רק בשביל לחוות את האושר הזה.

לשמחתי, אני מנהל חיים שפויים עם רגליים על הקרקע. אז אולי לעולם לא אופיע מול 70 אלף איש בפארק הירקון. לא נורא.

זאת קלישאה איומה, אבל לא בחרתי לעסוק במוזיקה: היא בחרה אותי. כשהייתי בן חצי שנה ישבתי בדירה שלנו ברחובות, ובבניין שממול עבדו קבלני שיפוצים עם פטישים. אמא שלי מספרת שהיא מצאה אותי יושב עם ענף וסיר וחוזר על דפיקות הפטישים ששמעתי. בגיל שנה וחצי התחלתי לשיר ומגיל 12 אני מנגן בגיטרה.

גברים יכולים להיות רגישים. אני יודע שזה לא ממש אופנתי, אבל הרגישות מאפשרת לראות את החיים דרך עדשה רכה יותר. למזלי, המוזיקה שלי מתפקדת כמו שסתום של סיר לחץ, ומספקת לי את המקום המושלם לפרוק בו את כל הרגשנות שלי.

כדורגל, לדוגמה, נורא מרגש אותי. האושר העילאי ששחקן מגיע אליו כשהוא מבקיע זה משהו שלעולם לא אגיע אליו. הוא יורד על הברכיים, מודה לאלוהים ובוכה; מתי רואים גברים עושים דברים כאלה? מעבר לזה, כדורגל זה גם הזדמנות לגיטימית לגברים לחבק אחד את השני.

כמו שאנשים רגשנים חוששים מאנשים כוחניים, ככה זה עובד גם בכיוון ההפוך. יש אנשים שרואים את הרגשנות שלי כאיום, ולכן מגבשים עלי דעה שלילית. אני מעדיף שתהיה עלי דעה שלילית מאשר לעבור את החיים בלי להשפיע על אף אחד.

חריצות היא תכונה חשובה מאוד. במקרה שלי, באתי ממשפחה מאוד ענייה וחווינו אסונות כבדים. אם הייתי מפסיק לפעול ולעבוד הייתי שוקע אל המיטה בדיכאון קליני.

מוזיקה מלווה אנשים בכל תחנות החיים שלהם. בכל תקופה שעברתי תמיד היה ברקע איזה שיר או אמן שליווה אותי. לשמוע שיר שאהבת בעבר מחזיר אותך לאותו זמן ולאותם רגשות, ויש מעט מאוד דברים שיכולים לגעת ככה באנשים.

להופעה יש כוח תרפויטי. גם אם קשה לך לעמוד מול קהל, הבמה נותנת לך הגנה. אתה מואר, אבל המוזיקה מספקת לך מחסה. אפשר להתחבא מאחוריה.

בשביל לתת הופעה טובה אתה צריך להיות מאוד מרוכז, אמיתי ונטול אגו. אחרת האנשים בקהל חווים את מה שאתה מרגיש במקום לייצר לעצמם חוויה פרטית משלהם.

זה לא משנה למה התכוון המשורר. כשהשיר שלי "איך הוא שר" יצא לרדיו, אביהו מדינה שידר אותו שלוש פעמים ברצף בתוכנית שלו "ציפורי לילה" בגל"צ. בסוף הפעם השלישית הוא פתח את המיקרופון ואמר: "תראו איך זמרים אשכנזים כותבים שירים יפים על זוהר ארגוב". המשפט הזה הכיל כל כך הרבה דברים לא נכונים: אני לא אשכנזי, לא כתבתי את השיר הזה על זוהר ארגוב, ואפילו ה"תראו, תראו" לא היה נכון כי זה היה בכלל ברדיו. אנשים אהבו לקשר את השיר הזה לזוהר ובהתחלה עוד התמרדתי וניסיתי להסביר את השיר, אבל מתישהו הבנתי שזה נורא מטומטם. כל אחד יכול להבין מה שהוא רוצה.

אני לא לוקח ללב ביקורות שליליות. איך אני יכול לקחת באופן אישי מישהו שיש לו טעם שונה משלי?

במשך רוב העשור האחרון לא הופעתי בתקשורת ולא הקלטתי אלבום חדש, אבל תמיד המשכתי להופיע. המוזיקה שלי היתה כמו נעל בית ישנה וטובה, עד שלפני כשנתיים התחילו לשאול אותי למה אני לא מוציא משהו חדש.

ופתאום שוב מתעניינים בי. זה כמו לפתוח תחנת דלק באמצע שום מקום, ופתאום סוללים לידך כביש מהיר. כולם מגיעים אליך, אבל לא בגלל שהדלק שלך יותר טוב, אלא פשוט העולם סידר את עצמו ככה שהוא מגיע אליך. למזלי הטוב זה קרה לי כבר כמה פעמים בחיים.