שולמן ינגן

של מדליה וקרן רטנבך עם רשת "HBO" האמריקאית, מביא את סיפורן של שתי נערות צעירות - רחלי לוי, שנרצחה בפיגוע בסופרמרקט בקרית יובל בירושלים בשנת 2002 ואייאת אל אחרס, המחבלת המתאבדת באותו פיגוע.

הסרט שופך אור על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, על הבדלי התרבויות, על תפיסת המוות ועל הכאב המשותף של האמהות שנשארו מאחור.

ייתכן ששמו של שולמן לא מצלצל לכם מוכר, אלא אם אתם שוחים באופן טבעי בבריכת ההצגות והסרטים הדוקומנטריים. כמלחין, שולמן מעיד על עצמו כי תמיד חיבר צלילים למצבים בפרויקטים מחתרתיים יותר ומוכרים פחות.

מאחוריו רקורד מרשים בתחום. בתיאטרון הוא חיבר מוזיקה להצגות כמו "המובטל מלמעלה", "הענק וגנו", "אנה חנה ויוהנה", "טיפול בטנגו", "חיי נישואין", "אהבות קטנות טירופים קטנים" ועוד רבות.

שולמן. פגישת עבודה ביום משמח הובילה לאירוע משמח (צילום: איה שולמן)

כשהחלה העבודה על "למות בירושלים", העריכה נערכה בישראל, אבל המוזיקה של שולמן לא נלקחה. ברגע שנחתם החוזה עם "HBO", ומדליה עברה לערוך את הסרט בניו-יורק, לקחו את כל חומריו מחדש ושולמן החל בעבודה קבועה מול עורך הסרט ג'ף בארטס, עורך הוידאו הראשי של הרשת וגם מרצה באוניברסיטת קולומביה. "בארטס אמר לי תכתוב. פשוט תכתוב מוזיקה ותשלח לי איזו דקה וחצי", נזכר שולמן.

"זה היה קרדיט גדול עבורי. מרוב התלהבות הלחנתי ותזמרתי עוד ושלחתי לו קטע של שש דקות והוא ערך אותו במקומות הנכונים. אחר כך עבדנו הרבה במין קשר אלחוטי, הוא היה מדבר איתי בטלפון ומבקש משהו ואז הייתי שולח במייל. זו הייתה חוויה מדהימה לעבוד עם מישהו כמוהו".

הרגשת שלסרט יש פוטנציאל גדול, כשהחלה העבודה עם "HBO"?

"בחיים לא הייתי מאמין שזה יגיע למשהו כמו האמי, אבל ברשת מאוד התלהבו מהסרט כבר מההתחלה והמוזיקה שעשיתי מאוד התאימה. היא הייתה מאוד בומבסטית, מאוד גדולה. בדרך כלל בישראל לא נותנים את האפשרות ליצור מוזיקה שכזו לסרטים. תמיד אומרים: 'תקטין' או 'תשתיק'. היה לי מזל ונתנו בסרט גם מקום גדול למוזיקה. זה הלך מאוד חלק ומהר".

ואיך ניגשת לראשונה לכתוב את המוזיקה לנושאים טעונים כמו שיש בסרט?

"הסרט הוא מאוד לא תמים וככה התייחסתי למוזיקה. הרגש בסרט מאוד ברור וכך גם המוזיקה, רגשית ופשוטה, למרות שהיא בומבסטית ומתוזמרת. העצב שלה הוא פשוט, לא מתחכם ולא מתקשר לכל מיני סגנונות. גם האווירה שהייתי צריך להעביר היתה פשוטה מאוד, בין אם זו התחושה של האימה, העצב או התחושה של בית הכלא".

ומנקודת מבט אישית, אהבת את הסרט?

"הוא מאוד חזק. הייתי בתהליך היצירה שלו, אז קצת קשה לי לראות אותו מהצד. לא מזמן צפיתי בגרסה הישראלית שלו אחרי הרבה זמן שלא צפיתי בו, והוא היה מאוד חזק עבורי. אני יכול להבין את הדעות החלוקות שיש כלפיו, למרות שהוא לא עורר איזשהו דיון בארץ".

בחו"ל מעריכים כישרון

בשנתיים האחרונות לא זרמו הרבה הצעות עבודה בתיאטרון ובקולנוע לכיוונו של שולמן. "זו הייתה שנה די קטסטרופלית", הוא מודה. "אני עובד היום בחנות מוזיקה ואת הטלפון מהילה על המועמדות לפרס קיבלתי שם. הייתי בשוק, הלם. ידעתי שהם שלחו את המועמדות שלי, אבל לא האמנתי שאגיע למקומות כאלה. גם הילה לא האמינה על עצמה, והיא יוצרת צעירה שהגיעה למקומות מאוד מכובדים בעקבות הסרט. אני כן יודע שהסרט עורר הרבה עניין בחו"ל. הייתי בשנה שעברה בהקרנה שלו בניו-יורק,שם גם פגשתי את האנשים מ-"HBO", והם מאוד העריכו אותו, אבל עדיין לא האמנתי שהוא יגיע למקומות האלה".

שולמן מספר שהעבודה מול גוף בינלאומי שונה בהרבה ממה שהתרגל אליו בישראל. "זה לא באופי שלי להתמרמר על הדברים האלה", הוא אומר, "אבל אני חושב שבארץ זה קשה. למשל בתיאטרון, זו תעשייה גדולה עם הרבה פרסים, והרבה הצגות שעשיתי להן את המוזיקה קיבלו ביקורות נהדרות וכך גם המוזיקה שלי. אבל אף אחד לא עשה צעד והגיש אותה לפרס כלשהו. מספר הטלפונים שעשיתי בישראל והתשובות שקיבלתי, יכולות למוטט יוצר. מה שמדהים בעבודה מול גורמים מחו"ל זה שהם מעריכים כישרון משל עצמו. בכלל לא היה איכפת להם מאיפה באתי. ברגע שזה עבד, הם הלכו איתי עד הסוף וזה היה מאוד מפתיע".

ותסע לטקס?

"כן, ודאי".

שכרת טוקסידו?

"נראה לי שאצטרך, לא? אף פעם לא עשיתי שום דבר כזה. זו באמת חוויה של פעם בחיים".