שני ספרים שאין לנו מילה רעה לומר עליהם

אחת התכונות הכי משובבות נפש אצל ילדים, היא שהם נותנים לך על הראש בכל פעם שאתה מרגיש חכם מדי. מעין עונש מהאלים על יוהרה.

לא מזמן שמעתי סיפור מדוקטור חכם ודעתן, שבזמן ביקור בחנות, יצא לו לשאת נאום פילוסופי מרעיד עולמות. איך שהוא שהרגיש גאון! איך שכל מבקרי החנות הביטו בו בהערצה! את החיים שלהם הוא שינה שם. באחריות. על זרת אחת הוא סובב את מהות הקיום ועל הראש הקפיץ את שאלת החיים לאחר המוות.

זו היתה חוויה של גדלות ורוממות רוח. כל העבודה הקשה על הדוקטורט השתלמה לו שם, בחנות, בגדול. ואיך שהוא גמר, אוסף את מבטי ההערצה הנכנעים של הסובבים אותו, פצח הילד הקטן שלו בכזאת סצינה, שמיד התחלפה ההערצה בבוז גלוי לטמבל שלא יודע לחנך את הילד שלו כמו שצריך.

גם לי זה קרה פעם (פעם? אולי כל יום?). שמעתי בטלפון ריכול על חברה שיש לה קשיים עם הבת שלה. הדחף המשיחי להציל את העולם התעורר בי לפתע בגרגור. חמושה בכל הניסיון העשיר כאם לבת אחת החלטתי בגחמת פתע לארוז את הבת שלי, בתי הנוחה, הנעימה, המושלמת, וללכת להרביץ קצת תורה באמא ההיא. באמת שהתכוונתי לעשות את זה בנעימות. בלי להטיף, בלי לחנך, אבל ההרגשה היתה: אני יודעת איך עושים את זה, למה שלא אחלק עם העולם את המתנות שניתנו לי בנדיבות כה רבה?

היום, כשמתעוררת בי הרגשת נדיבות דוחה מסוג זה, אני כבר יודעת להתיז את ראשה. אז עדיין לא ידעתי. בספונטניות לקחתי את בתי והגעתי לביתה של האמא ההיא, והפלא ופלא, אף אחד לא היה בבית.

ואז, ואז הבת שלי, הנוחה, הנעימה, המושלמת, פרי חינוכי ונזר בריאתי, פצחה בסצינה שאני לא אשכח בחיים. היא רצתה להיכנס לבית. זה מה שהבטחתי לה. והיא בעטה וצרחה והשתוללה וירקה ולא הסכימה להיקשר בכיסא הבטיחות. אני זוכרת את עצמי, יושבת באוטו עם ילדה בת שלוש שהפכה לבבון מוכה כלבת, ומבעד לדמעות התסכול וחוסר האונים, הצלחתי לשמוע צחוק פנימי גדול על הלקח המצוין שאני לומדת ברגע זה. תפסיקי להיות כזאת חכמה, באמשלך.

אז הפעם, אחרי כמה פעמים שיצא לי להיות מטיפה ונחרצת מדי, למה שלא נעבור לשני ספרי ילדים מקסימים שאין לי שום מילה רעה עליהם?

לג'ירפה נתפס הצוואר

איזה מותק של סיפור ושל חרוזים. לג'ירפה נתפס הצוואר והעכברה מביאה לה מרק עלים. אבל כדי להגיע אל פיה בלי שתצטרך להתכופף, צריכים להגיע עוד הרבה מבקרים. רק כשהעכברה, השועל, הדובה והארמדיל מגיעים לבקר ועומדים זה על זה, מצליח המרק להגיע אל הג'ירפה.

החרוזים לא מתאמצים לרגע, מוסר ההשכל לא נותן לילד מכת פטיש חינוכית בראש. פשוט סיפור טוב. והכי אהבתי את הסוף: "הם ישבו מסביב לשולחן השבור / ספרו שוב ושוב את כל הספור. / כשהערב ירד והיה מאוחר / זללו קנוח מתוק נהדר- / עוגת קומות מלאה תותי בר". ותוספת קטנה של שתי שורות מקסימות בעמוד האחרון: "שמעה פילה מציפור שעפה / את מה שקרה בביתה של ג'ירפה.

כלומר, מה שקרה – כבודו במקומו מונח, אבל מה שחשוב הוא איך מספרים עליו, איך מעבירים אותו הלאה. גם הציורים מלאי כישרון וכבוד ואפילו מוסיפים סיפור משנה קטן על הציפור שעדה לסיפור (ואז מעבירה אותו לפילה).

קולין וארגז הנמנומים

קולין, חתלתול חסר בית, נכנס לארגז כדי להתנמנם בו. "כשלפתע, בול בול קשקוש קשקוש" (ואיך הילדים הרוסים על הקטע הזה. הכוונה היא ששמים בולים על הארגז וכותבים את הכתובת, אבל אין צורך להסביר לקטנים. פשוט: בול בול קשקוש קשקוש. איזה יופי).

ספרי ילדים קולין וארגז הנמנומים אגם הוצאה לאור (עטיפת הספר)

הארגז נשלח לבתים שונים, וכל פעם פותחים אותו אנשים שונים שמופתעים לגלות חתול שלא הזמינו בתוכו. בסוף קולין מגיע אל סבתא חביתית שנורא שמחה לקראתו ומפנקת אותו באושר עד עצם היום הזה. בשפה של גדולים אפשר לקרוא לזה ספר מסע. מסעות אודיסאוס המשופם. וכמה טוב להגיע הביתה אחרי כל התחנות שבדרך! איזה מסר מנחם ועדין. חוץ מהסיפור הנהדר, זה גם ספר מאוייר ומעוצב ביצירתיות שקשה למצוא כמוה. לא קראתי אותו באנגלית, אבל העברית המתורגמת של גילי בר-הלל סמו מענגת מאד. בול בול קשקוש קשקוש!

• לג'ירפה נתפס הצוואר. כתבה: חגית ביליה. אירה: שרון אלפרט. ספרית פועלים.

• קולין וארגז הנמנומים. לי הודג'קינסון. מאנגלית: גילי בר-הלל סמו. אגם הוצאה לאור.

רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.