הכל בראש
אדם נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיו. בליל יום כיפור הוא חושב על היום הגדול והנורא שלפניו ולכן נדמה כמלאך, אף שהוא עדיין שבע מהסעודה המפסקת. חז"ל מלמדים אותנו שמי שחושב על החורבן ומחובר לירושלים, למקדש ולגאולה - זוכה לחוש את טעם הישועה, גם אם הבית עדיין חרֵב. מזכ"ל בני עקיבא, הרב בני נכטיילר, במדרש לט' באב
הגמרא במסכת תענית מבטיחה ש"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". מסביר ה'שפת אמת': "בוודאי אין לומר שזוכה לראות בבניין בית המקדש בחייו, שהרי רבים גדולים וצדיקים שהתאבלו על חורבן הבית ולא האריכו ימים לראות בבניין בית המקדש. וגם אין לומר שהכוונה שיזכה לתחיית המתים, כי אז הלא כל ישראל יזכו לעולם הבא כמו שנאמר 'ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ'". במקום זאת הוא מבאר ש"הכוונה שזוכה ורואה – עוד בעת האבל כבר הוא מרגיש הארת השמחה, ועל ידי הרגשת הקדושה יכול לראות מיד בזמן האבל שלו הישועה של משיח".
דוגמא לדברי ה'שפת אמת' שמעתי ממורי ורבי הרב יהושע ויצמן. ביום הכיפורים אנו אומרים את הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם, ולא בלחש, כפי שעושים כל השנה, משום שבזכות הצום אנו דומים למלאכים, שזוהי תפילתם. ושאל הרב ויצמן, מדוע עושים כן גם בתפילת ערבית בליל יום כיפור כשכולנו עדיין שבעים מהסעודה המפסקת ולא בדיוק דומים למלאכים, ואילו במוצאי היום, לאחר צום, תפילה וכפרה - דווקא אז חוזרים אנו לומר בלחש?
התשובה היא ש"הכל בראש". אדם נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיו. בערב יום כיפור הוא חושב על היום הגדול והנורא שלפניו ולכן נדמה כמלאך. במוצאי יום כיפור האדם חושב על הקפה ועוגה שלאחר הצום ולכן כבר איננו מלאך. זוהי כוונת חז"ל ב"כל המתאבל על ירושלים". כשהוא חושב על החורבן הוא מחובר לירושלים, למקדש, לגאולה. ואם אלו מחשבותיו - הוא כבר זוכה לראות בשמחתה, לחוש ולהרגיש את טעם הישועה.
תשעה באב ותקופת האבלות הקודמת לו מחברים אותנו לצורכי עם ישראל ולרצון שלנו לראות את הישועה. יש כאן חידוש גדול, לפיו דווקא מי שלכאורה קשה לו יותר ועצוב לו יותר מהעיסוק בחורבן ובדברים הקשים שעוברים על עם ישראל - דווקא הוא זה שזוכה לראות בשמחתה, בניגוד שזה שמעדיף להתעניין בדברים השוליים והנחמדים כדי לא להיות "כבד". זו זכות להיות מחובר לדברים הגדולים.
המהר"ל בספרו "נצח ישראל" מבאר אחרת את דברי חז"ל ומסביר ש"המתאבל על ירושלים הרי הוא חסר בשביל ירושלים, ובשביל שמתאבל זוכה ורואה בנחמתה". כלומר, כדי לזכות בשלמות צריך להרגיש שאתה חסר. תשעה באב מחזיר לנו את ההרגשה שאנחנו חסרים וממילא מוביל אותנו לרצון לשלמות ולתיקון. מתוך כך אנו מבינים את הצורך הדחוף באחדות העם, באהבת חינם, בשאיפה לקדושה ובחינוך לערכים.
ביום חמישי האחרון עמדתי במפקד סיום יחד עם מדריכי שבט הרא"ה של בני עקיבא, שסיימו את מסע ההכנה למחנה הנודד בו השבט עולה לירושלים. המפקד נערך בטיילת ארמון הנציב, אל מול הר הבית, שם הרגשנו יחדיו את דברי חז"ל: מחד אבלים על חורבן הבית בתשעת הימים, ומאידך זוכים לראות בשמחתה ומרגישים את הזכות הגדולה לחנך ולהצמיח תנועה של עם השואפת לתיקון למען עמך ונחלתך. בימים אלה יש להדגיש ולומר שמי שכואב, אכפתי, מאמין, פועל ועושה - זוכה!
יהי רצון שנזכה בזכות תפילותינו ומעשינו לבניין בית המקדש במהרה בימינו.
הרב בני נכטיילר הוא מזכ"ל "בני עקיבא"
