החבר הכי טוב שלי יצא מהארון

שי ואני חברים ממש טובים. אתם יודעים, מין חברות קרובה כזאת כמו שיש לבנות, רק אמיתית. הכרנו בצבא ואכלנו יחד את אותו חרא במ.צ, עשינו פסיכומטרי יחד, תיכננו עסק יחד, אפילו היינו אמורים לטוס ביחד לחצי שנה של טיול באפריקה. הוא מסוג החברים שאפשר לספר איתם מור"קים בתיאום מושלם, כשלכל אחד יש את התפקיד שלו והוא יודע בדיוק מתי להיכנס ומתי לחזק בקולות רקע. במקרה שלנו זה היה למשל משחק האומץ "אני הולך לרצוח את ראש הממשלה", שבו צריך להגיד את המשפט הזה כמה שיותר חזק ליד שב"כניקים בטקס המרכזי בהר הרצל ולקוות לטוב; או המשחק "יהודי לא מרגש יהודי", שבו צריך להצחיק אחד את השני מול הצלמים בזמן פינוי בהתנתקות ולקוות לתמונה מזעזעת. אנשים תמיד התבלבלו בינינו. יש דמיון חיצוני קל, ושנינו גם מדברים דומה. זה עבד מצוין בפעם ההיא שאמא שלי התקשרה ושי ניהל איתה שיחה שלמה בלי שהיא תרגיש שזה לא אני. בקיצור, הבנתם את הנקודה.

אם הנקודה הזאת אכן מובנת לכם, אולי אתם יכולים גם להסביר לי איך זה ששי הסתיר ממני במשך שנים את הזהות האמיתית שלו? או למה הוא לא היה מסוגל להגיד לי את מה שכולם כבר ידעו לפני? או איך המניאק הגיע למסקנה שהדבר הנכון לעשות זה לברוח ולדאוג שכל הסביבה תטפח את השקר שלו, כאילו הייתי איזה אויב מסוכן ולא החבר הכי טוב שלו? הרי זה לא שהוא גויס במפתיע למוסד ונאלץ להיעלם עם שפם ודרכון מזויף ולנתק מגע עם כל מי שאוהב אותו: החבר הכי טוב שלי בסך הכל השלים יום אחד עם זה שהוא הומו.

גבירותי ורבותי: מתהפך

מבחינתי זה התחיל אחרי שהוא הגיע כמעט בעקבותי לתל אביב, ואז הבריז פעמיים מקפה־ברוך־הבא־לעיר. האיש פשוט נעלם, לא ענה לטלפון ולא להודעות. בתגובה החלטתי ליישם עליו את גישתי לחרדים: ליכלכתי עליו בכל פעם שהנושא עלה, ואפילו לא ניסיתי להבין למה הוא מתנהג ככה. נורא כעסתי. רבאק, אתה גר חמש דקות ברגל ממני ואתה לא עונה? יא שק חרא. אחר כך נקטתי בגישת ההתחממות הגלובלית: אם אתה לא יכול לפתור את זה, תתעלם מזה. ההתייחסות היחידה אליו היתה צירופו לרשימת התפוצה בעת שליחת הודעות טקסט סדרתיות, אולי הוא יענה. הוא לא ענה. בסוף עברתי לטכניקת רון ארד: התחלתי לדאוג לו ולהעלות השערות באשר לגורלו, אבל לא הייתי מוכן לדעת את האמת. בשלב הזה התחלתי להתקשר אליו אחת לשבוע, וגייסתי למשימה חברים משותפים שגם להם הוא לא ענה, או לפחות זה מה שהם שיקרו לי באותה תקופה. אפילו התקשרתי לאמא שלו, ששמחה לשמוע ממני ואמרה, "הכל בסדר איתו, הוא לומד ועובד. אני לא יודעת למה אתה לא שומע ממנו (כן, מתברר שגם אמהות משקרות). הוא ממש חרא".

"את לא מתביישת, ככה באים לטקס?"

בשלב הזה הרגשתי חסר אונים ועצבני, אבל טכניקת רון ארד הביאה איתה גם משחק כיפי של השערות מופרכות בנוגע למה שקרה לו: אולי הוא הצטרף לכת הסיינטולוגיה, כי הוא מסוגל לשכנע את עצמו בכל דבר וכי אני שונא אותו כרגע כמו את טום קרוז. אולי הוא השתגע, כי הוא לומד קולנוע ופילוסופיה וזה כבר קרה בעבר כשהוא החליט ללמוד קולנוע ופילוסופיה. התרחיש האופטימי היה סרטן, כי מישהו צריך לחטוף ולו זה מגיע על זה שהוא נעלם. בכל ההשערות האלה שיתפתי גם את יריב, חבר טוב של שנינו, שמצידו אמר שגם הוא מודאג.

ככה זה נמשך שמונה חודשים שבמהלכם הייתי חסר ודאות כמו התחזית של דני דויטש, והוא מנותק מהמציאות כמו העלילה של דני הוליווד. עד שבערב יום ראשון אחד קיבלתי ממנו הודעת טקסט: "באיחור של חצי שנה, זה הולך ככה - אני בעבודה, מסיים ב־1, אז אני מתקשר אליך ואז נפגש איתך. תישאר ער בגלל שזה אנחנו, יהיה בסדר" (הוא כותב כמו אידיוט במקור).

הגעתי לרוטשילד פינת שינקין באיחור של חמש דקות כדי להראות לו מי הבוס. רק שלא היה למי להראות: הייתי שם לבד. הסתכלתי מסביב והבחנתי במישהו שיושב על ספסל עם קפוצ'ון על הראש ושתי בירות בשקית. חציתי את הכביש, וכשניגשתי אליו הוא אמר במבטא רוסי כבד, "יש לך עשר שקל? אין לי מה לאכול". זה לא היה הוא. אמרתי שאין לי והוספתי שאומרים "עשרה שקלים", שידע. הוא הסתכל עלי במבט ספק מאוים ספק מאיים, אז חציתי את הכביש בחזרה והתיישבתי על משענת של ספסל. פתאום הופיע יריב והתיישב לידי. אולי שי רוצה לספר לשנינו יחד, חשבתי לעצמי.

"די נו, תעמוד ישר, הוא טוב בבעיטות עונשין" 

"אני מקווה שהוא חטף סרטן", פצחתי בשיחה. יריב הסתכל עלי כאילו אמרתי שאני מקווה שהוא חטף סרטן. "זה אחד הדברים היחידים שעליהם אני אהיה מסוגל לסלוח", הסברתי. אחרי כמה דקות הגיח שי מתוך הצללים. ממש כמו ההומלס עם הבירות, גם לראשו היה קפוצ'ון וגם הוא נראה רוסי. כמו בעסקת סמים, הוא נעצר עשרה מטרים מהספסל, סימן לנו לבוא איתו, ואז הסתובב והתחיל ללכת. הוא נעצר ליד ספסל חשוך מאוד והתיישב. אנחנו התיישבנו משני צידיו. הוא הוריד את הקפוצ'ון, התחיל לצחוק ואמר ש"זה היה נראה לי מצחיק לרגע". אפילו לא חייכתי. הכעס שהיה אצור בי חיכה לשמוע במה מדובר, כדי לברור את סדר הקללות ולדעת אם צריך לסנן כאלה שקשורות למחלות קשות. ואז הוא התחיל: "תנסה להבין שזה משהו שאתה לא יכול להבין".

לא הבנתי.

"אתה לא יכול למדוד את זה בכלים שיש לך".

"יא חפרן, דבר כבר!", קטעתי אותו בעדינות.

הוא דיבר. "זוכר שקבענו להיפגש ולא יכולת בסוף? אז היית אמור להיות הראשון שיודע שאני, מה שנקרא, יצאתי מהארון".

המילים האחרונות האלה גרמו לי לחשוש שיש מצב שהוא הומו.

אחי, איפה אתה אוהב את זה

שי הומו? זה לא פייר. זה היה אמור להיות ממש קל. סרטן? סולח. אידיוט? לא סולח. אבל הומו? לזה לא הייתי מוכן. עצם היותו הומו לא עניין אותי בכלל ולא שינה לי כלום באותו רגע; אני יודע, הייתם מצפים שכחבר טוב אני אבהל ואתחיל לחשוב שיש לו זנב מחובר מאחורה, אבל הוא כל כך הכעיס אותי שהייתי עסוק בעיקר - ובכן, בלכעוס. מילא תהיה הומו, אבל להסתיר את זה ממני? יא בן זונה, קראת לי הומו בכל הזדמנות במשך שנים, ולא יכולת לעשות את זה פעם אחת לעצמך?

כדי לוודא שאני אפגע, הוא דאג גם שאהיה האחרון לדעת. יריב, כך התברר, ידע מהסיפור כבר כמה חודשים ונפגש עם שי באופן סדיר. זאת אומרת שבכל פעם שדיברתי איתו על "מה קורה עם שי", הוא שיקר במצח נחושה שגם הוא מודאג. שי ניסה להסביר שהיה לו הכי קשה להגיד לי, כי אני נורא קרוב והוא פחד לאבד אותי או משהו כזה. רציתי לצעוק עליו "הצלחת!", לקום וללכת. אבל נשארתי. שאלתי אותו אם הוא באמת חשב שלא אקבל את זה. הוא ענה שידע שאקבל את זה, אבל בכל זאת פחד והוא לא יכול להסביר את זה. תשובה נשית טיפוסית, נטולת לוגיקה, ועכשיו זה כבר לא אמור להפתיע אותי, כי הוא הומו. אמרתי לו שאני לא מבין למה הוא לא אמר לי, ושלהיות הומו לא נראה לי תירוץ מספיק טוב לגרום לחברים לשקר לי ולהיעלם מחיי בצורה כזאת ברוטלית.

משמאל לימין: שקע, שקע ותקע

אחרי שהסברתי בעצבים למה אני שונא אותו, היה מין שקט מתוח כזה. כעבור חצי דקה שי אמר, "אני לא מאמין ששלושתינו יושבים פה, ואני ההומו". כן, ההומו הבן זונה מצחיק. אז בשביל להוציא את הזעם לקחתי אוויר וכיניתי אותו בקול רם בכל כינוי אפשרי. "יא אוכל בתחת, מרמה בדמקה, מפתיע ינשופים, מאכזב הורים, מזייף אורגזמה בזה שאתה יורק לחבר שלך על הגב, משפד גברים. אתה כזה אומ־אומו!". וואו, זה היה טוב.

אחרי אותו ערב הגיע תורי להיעלם לו: מצד אחד, לא הייתי מסוגל לראות את הפרצוף שלו. מצד שני יש את התחת שלו, שזה לא הרבה יותר טוב. הרגשתי נבגד, רציתי לעשות לו מה שעושים לבוגדים, ואני לא מתכוון לשירת "נמני צהוב". אבל מכיוון שהבוחש בשוקו הזה אכן קרוב לליבי, ניסיתי לדבר עם אנשים ולהבין אם בגלל התהליך שעבר הוא באמת ראוי לסליחה על מה שעשה. סבב ההתייעצויות כלל כמה חברים קרובים, חבר הומו אחד (כן, אני יודע), אמא שלי ואחותי. להלן, בהתאמה, התשובות שהם ענו: כן, כן, כן, כן וכן. עכשיו שנאתי אותו עוד יותר: מה אתם מרחמים עליו? כולה הומו! לא אימפוטנט, לא נכה, לא חולה: מזדיין בתחת. למה לא להתייחס אליו כאל שווה בין שווים?

חוץ מזה, אני אמור לסלוח לו? אני ממש מצטער, אבל אם אני הייתי הומו, הייתי מספר לו ראשון. נראה לי. זאת אומרת אולי. אני לא בטוח. אז אף פעם לא הייתי הומו, ממתי זה חיסרון? למה אני לא יכול, ממש כמו איתן תבריזי, לשפוט את מי שאני רוצה? פתאום קלטתי שאחרי הרבה מאוד זמן שאף אחד לא פגע בי, הבן זונה הצליח. ממש פגע בי. ואז חשבתי לעצמי - מה אני, הומו? אז הוא פגע בי, אז מה? אני אבכה לאמא? אלשין למורה? לא, בוא נסגור את זה כמו גברים. גברים פולנים.

אז סגרנו שאני סולח לו, והמחיר הקטן שהוא ייאלץ לשלם יהיה שאני אזכיר לו את זה עד סוף ימיו בכל הזדמנות או שיחת טלפון או בירה או פורום חברתי. אה, וגם הפסקתי לענות לטלפונים ממנו ב"מה קורה, שק חרא?", והתחלתי לענות ב"מה קורה, שק חרא הומו?" כדי להראות לו מה זה. נו, חברות כזאת כמו של נשים. רק אמיתית.

עניינים שבינו לבינו

יש יתרונות די מגניבים בחבר הומו. קודם כל, זה לוקח את הומור ההומואים לליגה אחרת לגמרי. ושיהיה ברור, ההומור מכוון אלי: לאחרונה הוא אמר לי למשל שאם היינו נכנסים ביחד לגיי־בר כשהוא מאופר ולובש חולצה ורודה עם פאייטים, עדיין היו חושבים שאני הפסיבי. ופעם הוא קלט שאני והחבר שלו יושבים רגל על רגל, ופלט "אבל אני הומו".

כן, לשי יש חבר. בחור דרום אמריקאי כזה, כמו בסרטים. הוא גם גר איתו, וזה מביא אותי לעוד יתרון: הדירה שלהם נהנית משילוב של דירת גברים ודירת נשים. הדרך הכי טובה לתאר את זה היא להסביר שהם סטלנים שמשחקים נינטנדו ויודעים לבשל. בכלל, בלי להשליך על זוגות גברים באשר הם, מערכת היחסים ביניהם לא נראית כמו של גבר ואישה. אני אמנם עוד לא מכיר אותה מספיק, אבל על פניו הם נראים כמו שני חברים טובים שגרים ביחד. שי אומר שאין את כל הקטע הנשי של הריבים המטומטמים והתקשורת הקלוקלת, וטוען גם שזה כמו השאיפה הקולנועית שהחברה תהיה קודם כל "החבר הכי טוב". אמאל'ה, אני אשכרה יכול להבין אותו. הוא הצליח בשתי שיחות לא ארוכות לגרום לי להבין שלהיות הומו זה לא רע. כלומר, חוץ מהקטע של הלקבל בתחת.

בינתיים אני מעדיף לא לקבל תיאורים גרפיים על פעילותו המינית, ומספיק לי לדעת שכיף לו עם זה. מרגיעה אותי המחשבה שהוא התנסה גם עם נשים, והוא לא סולד מזה. שי פשוט טוען שבדרך החדשה הרבה יותר כיף לו. שיהיה לו לבריאות. אם כי למען האמת, אני לא יכול להפסיק לחשוב על הבחורה האחרונה שהוא יצא איתה. תראי מה עשית! תראי כמה את גרועה! בגללך הוא נהיה הומו! מה מסובך בלהסתובב? לדעתי היא עוד לא יודעת לגבי שינוי הכיוון שלו. אז אם את קוראת במקרה את השורות האלה, תדמייני שאני מצביע עלייך וצוחק. אבל אל תיעלבי, כי הוא היה הומו עוד קודם. עוד כשהוא ישן איתי בחדר כל לילה.

"כוסאומו הבובה הזאת, שעה כבר אני מנפח אותה"

מכירים את זה שכשמישהו מגלה סוד גדול, זה מסביר כל מיני דברים מוזרים שהיו קודם? אז זה לא המצב. שי הסתיר את זה כל כך טוב שישנתי איתו בחדר ולא ידעתי כלום. נפגשתי איתו מדי יום במשך תקופה ארוכה, ולא היה אפילו רמז. הוא היה כל כך עמוק בארון שהוא יודע איפה הסוודרים שסבתא שלי קונה לי. סמנטית זה אומר שהוא לא ראה אותי בתור חבר שלו כל הזמן הזה, אלא בתור ידיד. הוא טוען שהוא הרבה יותר רגוע עכשיו, כשאין לו מה להסתיר. האם הוא השתנה? לא. חוץ מהטענה שלו שהוא יותר רגוע עכשיו, זה אותו שי. הוא אף פעם לא היה נשי וגם עכשיו לא. הוא תמיד ירד על הומואים, וגם עכשיו.

חוץ מזה, גיליתי באמצעותו כמה דברים על הומואים. למשל שנורא קל להם להשיג זיון. קל כמו שיכול להיות רק אם שני הצדדים מתייחסים לעניין כמו גברים. אני רק מנסה לחשוב איך היו נראים חיינו אם נשים היו ישירות ולעניין כמו גברים בכל הנוגע לסקס. זה היה הופך להיות משהו טוטאלי, כמו כדורגל. אין מסביב ואין משחק מקדים. אבל אז גם זה היה הופך להיות מודרני, ואז טקטי ומשעמם, וכמו כל דבר שגברים אחראים לו, סובב סביב כסף. אוקיי, אז בעצם זה לא היה כל כך שונה.

עוד דבר שגיליתי הוא שלהומואים באמת יש גיידאר, שיודע לזהות הומואים בכל מצבי הצבירה. שי אפילו מצפצף לפעמים כשיש בסביבה אחד כזה, רק בשביל להוכיח את תקינותו של הרדאר. יש גם ניסיונות ניבוי של הומואים לעתיד, אבל לרוב זה כולל בעיקר אותי ואת שאר חבריו הסטרייטים, שכאמור סופגים כל הזמן הומור הומואים.

אז עכשיו שי הומו, שזה כנראה עוד משהו כזה שעוברים ביחד. מעניין מי יחזור בתשובה ומי ישתגע ויחליט שהוא עובר לנגב. אבל היי, העיקר שנשארים חברים. הנה, עכשיו הוא התקשר ואמר שהוא שוקל להיות דייל כדי לחיות את הסטריאוטיפ. ולמרות שאני יודע שזה יעלה לי בסשן ארוך מאוד שבו הוא יסביר לי כמה אני הומו שאני כותב דברים כאלה, אני חייב להגיד שאני באמת אוהב אותו.