"הורה עייף יותר הוא הורה מחורבן יותר"
הורים, יש לכם מושג מה עובר על אדם שמצוי במצב של עייפות תמידית? הפסיכולוג גיל ונטורה יודע שיש לכם, אבל בכל זאת מסביר: "הוא עצבני יותר, שיקול הדעת שלו נפגם ויכולתו לדחות סיפוקים ולעכב תגובה מתדרדרת". שינה היא לא מותרות
יום אחד, אני חושב שזה היה יום חמישי, הגיע העתיד. הוא דפק אצלי בדלת עם אחותו, הגברת קידמה טכנולוגית. "תשמעו", מלמלתי. "בכיף הייתי מכניס אתכם, אבל האמת שהבית קצת הפוך", קידמה יישרה את חלוק המעבדה הלבן שלה: "עזוב שטויות, בשביל זה הגענו. שב, מר ונטורה, תירגע, ותן לנו לטפל בכל".
ישבתי. צבא של רובוטים קטנים יצא מתוך בטנה. שניים החלו שואבים בחמת זעם את הסלון. אחד, כנראה יפני, השתלט על הכלים, שלושה אחרים קצצו ירקות, טיגנו ביצים ובישלו פסטה. שאר הזוטרים עסקו בחיסול מטלות הסדר והתחזוקה שהזנחנו מאז המילניום. התברר לי שבעיית החשמל במחסן אכן ניתנת לתיקון על ידי שליפה פשוטה של בית המנורה והזרזיף המעצבן בכיור אינו בעצם גזירת גורל שהוטלה בי אישית על ידי קללה קדומה.
"אנחנו כאן כדי להישאר"
הרעש משך את תשומת ליבה של הזוגית, שעמלה באותה שעה על שכלול הצמה של הנסיכה. "גילוש, מה זה כל הדפיקות שם?". "אדון עתיד והגברת קידמה", עניתי בהיסוס. "אני חושב שהם מהביטוח הלאומי".
האדון עתיד היה אדיב עד כדי בריטיות. "מר ונטורה, יקח לנו עוד כמה שעות כאן. למה שלא תתפוס תנומה קלה? נראה שאתה זקוק לזה". "מה זה זקוק", עניתי בבכיינות עכואית. "אני סוחב פיגור בשעות שינה מאז מאי 2003", קידמה הציעה בעצמה את המיטה. "תעירו אותי כשאתם זזים, כפרות", הוספתי נרגש. "וואחד חיבוק מגיע לכם".
קידמה ועתיד הביטו זה בזה. עתיד דיבר ראשון: "יש פה אי הבנה, מר ונטורה. אנחנו לא עוזבים, אנחנו כאן כדי להישאר", דפקתי פרצוף המום של הנה-זכיתי-בכל-הקופה-ככה-סתם". מה-מה-מה אני אעשה עכשיו עם כל הזמן שמתפנה לי?" "תנוח ותשחק עם הילדים שלך", ענתה קידמה בחיוך של סיליקון, ואחיה סיים: "תדאג לעתיד, ונטורה, לעתיד".
עכשיו אנחנו צריכים לעבוד יותר
פנטזיית הדבש המתוק שתוארה לעיל היתה נחלתם של רבים, אי שם בשנות החמישים של המאה הקודמת. באמת האמנו שבעתיד הקרוב עודף זמן פנוי יהיה הבעיה הבולטת של צאצאי הקוף. סגדנו לטכנולוגיה והתלהבנו מטלוויזיות צבעוניות.
נאיביות ארורה. טכנולוגיה חדשה יצרה מגיפה של צרכים חדשים, ואנחנו עמלים שעות נוספות ומטורפות לממן אותם. ארגז הלחם הישן אחסן בתשעים אחוז מהמקרים לחם אחיד וגביעי לבן גדשו את המקרר. מחירים קטנים ושפויים. היום, אנחנו מציגים לראווה רביעיית מעדני תות סכיזופרני עם נגיעות קלות של קציפת אבטיח, וברובריקת הלחם מככבת חלת בצל נבוטת גרגירים מחיטה מלאה בפוזה, כשכל האייטמים הנ"ל פוערים נמק בתקציב המשפחה.
אז עכשיו אנחנו צריכים לעבוד יותר. עכשיו אנחנו עייפים יותר. עייפות, אנשים, עייפות. יש הורים שהיא הפכה עבורם לטבע שני, שיש להם זיכרון קלוש בלבד של המושג "רעננות". אט אט המהפכה הטכנולוגית סוגרת עלינו, הורים מגורשים ממיטתם ונשלחים בבושת פנים אל העבודה, אל הסלולרי, אל הפקקים ואל המחשב האישי – כי זה כל כך נוח, בינינו, שאפשר להחזיר מייל מהבית. ועוד מייל. ועוד מייל.
אבל המשוואה העתיקה לא השתנתה – הורה עייף יותר הוא הורה מחורבן יותר. בכלל, נשבר לי החיתול מלראות גדודי מומחים פושטים על המדיה ומתקנים הורים, מצביעים על פדיחותיהם, ומבקרים אותם תדיר. הגדיל לעשות פרומו חצוף בערוץ מצוץ שהתלהם: "כיצד נפסיק לטעות- ונתחיל לחנך". אין בושה?
פיזיולוגיה פשוטה
הקשיבו הקשיבו רבותי – המדינה הזאת מוצפת בהורים טובים מאוד שיכלו להיות הורים נפלאים אילולא היו קורסים תחת עומס בלתי הגיוני. אני מהמר בחודשית שלי שתשעים אחוז מההורים יכולים לפרט לכם בדייקנות של רואה חשבון מה הם צריכים לשנות בנוהלי גידול הילדים שלהם על מנת להתקרב כמה צעדים לכיוון הרמוניה משפחתית. השאלה הבוערת היא האם יש להם את האפשרות הפיזית לעשות זאת.
אתם יודעים מה קורה לאדם כאשר הוא עייף? קבלו תיקון: יש לכם מושג מה עובר על אדם שמצוי במצב של עייפות תמידית? וודאי שיש לכם מושג! הוא עצבני יותר, שיקול הדעת שלו נפגם, יכולתו לדחות סיפוקים ולעכב תגובה מתדרדרת, והוא גולש מטה מטה בסולם האבולוציה. הוא הופך לטיפ-טיפה חייתי יותר.
אין פה התלהמות, יקירי. יש כאן פיזיולוגיה פשוטה. מבלי להיכנס לדקויות על מבנה ותפקוד המוח, ניתן לומר בפשטנות שעייפות דופקת את השוטר האינטליגנטי מכולם – קליפת המוח (הקורטקס). מבנה מוחי פתלתל זה, שמציין את מותר האדם על פני חסידי מוזיקת טראנס, הוא זה שמווסת את תגובותינו, ודואג לרסן או להתיר כל מיני דחפים קדמוניים שמתרוצצים בחלקים קצת יותר פרימיטיביים של הקופסה.
חשבו למשל מה קורה לכם כאשר השלמתם לגימה של חמישה "שוטים" מכובדים של וויסקי, וודקה, ג'ין, או אפילו ארק ממזרי: אתם משוחררים יותר, מעורפלים יותר, חרמנים יותר, ומהירי חימה יותר. הפרופסור הספוגי שהיה אמור לדכא את האימפולסיביות שלכם נמצא תחת הרעלה קלה, והבמה פנויה ליצריות חייתית ואנאלפביתית משהו.
עייפות עשויה לפעול עלינו באופנים דומים. לא בכדי הגו חכמים את הביטוי "הלום שינה", ללמדנו שבעת ההשכמה נדרש לנו זמן מה לאסוף את משאבי האיי-קיו שלנו ולחזור לתפקוד עירני ותבוני.
אז מה יש לנו כאן? רבבות אימהות ואבות שהופכים לנרקומנים בעל כורחם, נאלצים לתפקד בעשרות אחוזים מתחת לתפוקת ההורות האופטימלית שלהם, ומוצאים את עצמם צועקים על הילדים סנטימטר אחד יותר מכפי שצריך, שוכחים תחת מבול של נתונים את הגלידה והסרט שהובטחו לפני יומיים, נוזפים בקטנים בחוסר סבלנות – וחמש דקות עד חצי שעה אחרי זה מרגישים אשמים. כל כך אשמים עד שהם מתפתים למנטרות הטמטום האלקטרוני מז'אנר "כיצד נפסיק לטעות, ונתחיל לחנך", ומרכינים ראשם לנזיפה.
לא צריך להיות גאון הדור כדי לגזור פה המלצה יישומית אחת פשוטה: שינה טובה אינה מותרות. גם פעילות ספורטיבית לא צריכה להיות נחלתם של מעטים. בשבילכם, בשביל הילדים, תהיו טובים לעצמכם, תחזקו את המכונית המשפחתית הזו, ותזכרו שאתם נועדתם להיות הנהגים המושלמים ביותר שלה.
לילה טוב. חלומות נעימים. ממני.
- גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
