חדרו של הבן

השוט השני של "לאהוב אותך מאז" עצבן אותי. אחרי שראינו את קריסטין סקוט תומס יושבת לבד בתחנת רכבת, אנחנו עוברים למגרש החנייה בו אלזה זילברשטיין יוצאת ממכוניתה ורצה כדי להגיע לתחנת הרכבת. היא מאחרת לאסוף את אחותה, שכבר יושבת ומחכה לה. וכשהיא רצה במגרש החנייה, הצלם רץ איתה ומצלמתו מתנדנדת כמו גיגית בטייפון. אין דרך נדושה יותר, שלא לדבר על מכוערת, כדי לבטא דחיפות.

ברגע הזה הבנתי: פיליפ קלודל הוא כנראה סופר צרפתי מוערך מאוד (ספרו "הנפשות האפורות" תורגם לעברית בהוצאת כתר), אבל הוא במאי די חלש אם זה אוצר המילים הקולנועי שהוא נשען עליו. גם הדקות הבאות נמתחו להן: החידה סביב הגעת האחות, שאפשר היה לפתור במהירות, נמתחת כ־20 דקות. זילברשטיין מגלמת את אחותה הקטנה של תומס, המבוגרת ממנה בכעשרים שנה. היא מרצה אהודה לספרות, אבל את אחותה היא לא ראתה 15 שנה. למה? חמש דקות אחר כך מגלים: היא היתה בכלא 15 שנה.

כעת, עם שחרורה, שירותי הרווחה הציעו לה לבוא לגור עם אחותה. למה היתה בכלא? חמש דקות אחר כך נגלה: היא הרגה את בנה בן ה־6. כאן, בשעה טובה, מתחיל הסרט. מרגע שהדמויות חשופות לעינינו מתחילה האינטראקציה ביניהן. רגשות האשמה, תחושת הנטישה, הניסיון להתקשר, אבל במקביל גם המתח – האם היא מטורפת? האם אפשר לסמוך עליה? כאן, כשקלודל נוטש את השאלות הדרמטיות הגדולות ועובר לנימי הנפש האנושית בשיא מצוקתה, הסרט שלו קם לחיים.

בימים כאלה, כשהסרט נראה כאילו הוא נתלש מכותרות העיתונים היומיים

, קלודל מפגין אנושיות כבירה בכך שהוא מבין להביט בבן אדם ולחפש בו את הנקודות הטובות, לא משנה כמה עכור עברו ונוראים מעשיו. בימים של תקשורת מתלהמת וקולנוע סנסציוני, "לאהוב אותך מאז" מפגין לב ונשמה נדירים. עד סוף הסרט, שקשה להישאר בעיניים יבשות מולו, השתכנעתי: קלודל אולי לא מבין גדול בקולנוע, אבל הוא מבין המון בבני אדם.