שיעור חובה באזרחות

מוצ"ש, שמונה וחצי. דקות אחרי ההבדלה אני רצה לסופר החביב על תושבי עירי, כמעט היחיד שפתוח 24/7. העגלה ואני שועטים אל לחם הבריאות, ושם שנינו נתקלים בשבעה בני תשחורת במצב מרוגש. שניים מהם עומדים כשוורים זועפים זה לנוכח זה ומקללים זה את זה בקול שדי בו להרעיד את אמות הסיפים ולהפוך חלב רזה ליוגורט-ביו. הנה הנוסח המדויק:

-יא חתיכת חרא מניאק בן זונה!

-קושלאמאשך יא הומו ערבי!

אני מרגישה שהכתפיים מתכווצות לי. הן רחבות, הכתפיים, אבל יש דברים שלא נועדו לשאת, כמו השיחה הזאת: היא נמשכת והולכת והיא מאיימת עלי ואני מתבוננת בדוברים ובעוזרים-כנגדם שניצבים בשני מחנות, ואני מגלה – קצת בתמהון – חולצות ביצפר. ולאו דווקא ביצפר מן הפחות טובים בעירנו.

שם המשפחה שלי מחייב, ומה לעשות שיש לי היסטוריה מוכחשת-מודחקת מול, מעל, מתחת ובתוך מערכת החינוך: אי לכך אני פונה אל הנצים בתחינה: "סליחה, אולי אתם מוכנים להוריד קצת את הווליום? זה מרחב ציבורי, אתם יודעים".

הפנייה נעשית בשקט ובנחת למרות שמאוד לא נעים. ברצותך משהו מאדם המצוי בעידנא דריתחא, יש לצנן את הרתיחה בעדינות: כל הקיץ רתחה עירי היפה מהלמות הלב של בני נוער תאבי הרפתקאות ונטולי מסגרות וכאלה שחיפשו אהבה וחיפשו עבודה ואולי אל מצאו את שתיהן. עכשיו, אני מקווה, מצננים אותם בספרים ובמחברות. אבל ייתכן שאני טועה.

מה מרחב ציבורי מה, לועג לי עלם זהוב שיער ותכול עיניים. תחזרי ל-48', בטח היה לך שמה יותר שקט.

50 שנותי עומדות דום בפני דורה של נתיבה בן יהודה. מה אני יודעת. אולי גם אז דיברו כך בצרכניה השכונתית. או שלא.

אני מנסה שוב.

- "תראו, זה מרחב ציבורי, באים לכאן כל מיני אנשים, יהודים וערבים".

- "ערבים מזדיינים", אומר לי בזעם ילד אחד מן העוזרים לנצים, "שיישרפו כולם אמן".

- "אמן", מחרה-מחזיקה אחריו חבורה גדולה.

- "כבוד האדם"? אני שואלת, כבר מובסת.

- "יאללה עופי", עונים לי. קשה לעגלה ולי לעוף. שתינו כבדות. ברכת "יא שמנה מניאקית מזדיינת" מלווה אותי כשאני מפנה לכל זה עורף וחוזרת הביתה. מרחוק אני שומעת עוד "מי-את-שתגידי-לנו", ו"יש-חופש-ביטוי, יא זונה". קניות אפשר לעשות באינטרנט. יותר יקר, אבל יותר שקט. בכלל, אולי אפשר לחיות באינטרנט?.

אם לא 48' ננסה 67'

בבית, הבנזוג עושה סדר פסח בארגז של ניירות ישנים ומוצא עיתון מצהיב. הוא אמריקני, והעיתון לא מוכר לו: זה "הארץ שלנו", גליון ראש השנה תשכ"ח. אני שומרת כי יש שם כתבה שלי. הראשונה, אתם יודעים, ואת הראשונה שומרים. הייתי בת עשר ואיחלתי לכולם שלום עולמי, פתרון לבעיית הרעב ובריאות טובה. שנינו צוחקים.

בעידננו מותר רק למלכות יופי לדבר כך. בעידן בו גדלנו שנינו, היתה ציפיה סבירה של הורים ומחנכים של בני כל המעמדות שילדים יחשבו כך ויכתבו כך, ואני לא מוצאת בציפיה הזאת דבר רע אחד. אינני זוכרת שאיש מבני דורי בגיל עשר או מאוחר יותר חשב שזכותו לדבר כך. אינני זוכרת שאיש מאיתנו, חבורה הטרוגנית לא פחות מזו של הסופר, חשב שזכותנו לעשות משהו כל כך מופרע במרחב הציבורי ועוד בחולצת ביצפר.

לא שהיינו חננות, חלילה. בזמן הנכון הפכנו את הפולקסווגן חיפושית של המורה למתמטיקה הנאצי, בכינו על פירוק הביטלס, גידלנו שער פרא וקשקשנו על הג'ינס, התנסינו בשאיפת טיפקס ודברים אחרים ועשינו כמיטב יכולתנו לאבד את בתולינו במושבים אחוריים של פיאט 127. אבל לקלל זקנות בנות 50 ככה בקול רם? לא, לא.

אז מה השתנה מגליון 1 של "הארץ שלנו" מספטמבר 67' לימינו? אה, לא הרבה. ילדים בישראל צופים בטלוויזיה כמו בארצות הברית, אותו מספר שעות ביום אם לא יותר: עד גיל 18 יראו לפחות מאה אלף ייצוגים של אלימות. הכל בקולי קולות. הכל בקללות. אלימות מוצגת בסדרות שלהם כדרך נכונה לפתור סכסוכים בין הטוב לרע. בביצפר אומרים שזה לא ככה, אבל המורים לא נותנים דוגמא אישית. וגם לא מלמדים מהו מרחב ציבורי ומהו מרחב אישי ומה עושים בשניהם ושיש גבולות סמויים אבל ברורים לגמרי בין זה לזה: שלא משתינים בצד הכביש, פעולה המתחבבת על נהגי ישראל יותר ויותר, שלא הורגים את השכן שלך בשביל מקום חניה, שלא שודדים זקנות בצהרי יום, שבאופן כללי מתנהגים בסדר, כי אנחנו לא חיים בג'ונגל.

הרהור כפירה: כן, אנחנו חיים בג'ונגל

אבל מה לעשות שג'ונגל הוא אכן המקום בו אנחנו והדור הבא מבלים יותר ויותר זמן. יש ג'ונגל-חנויות, הקרוי קניון. יש ג'ונגל-ערוצים. יש מרחב ציבורי אלים ומלא רעש מפרסומות וג'יפה מנצנצת ומפתה וקורצת. ויש, איך לא, מלחמות: בין לבין. דורשים בביצפר לשנן משהו על אודות "ישראל יהודית ודמקורטית – הייתכן?" או "סוג הלאומיות שבה לידי ביטוי באזרחות הישראלית הוא לאומיות אתנית". כך במקור, במקום "שבא". בצד הפתרון קורצת מודעה: זקוקים למורים לאזרחות.

כבר ב-78', קצת לפני ואחרי מבצע ליטני, הכנתי תלמידים לבגרות בנושא הכי משעמם בעולם עבורם, והכי מרתק עבורי. מיהו אידיוט? שאלתי בשיחת הפתיחה, רטורית לגמרי: אתה אידיוט אמרתי והצבעתי על התלמיד שהיה הראשון בסדרה של חניכים בשיעורים פרטיים. אבא'שלו היה עורך דין עשיר ולבן אסור היה להיכשל בכלום. מעולם לא העזו לכנותו כך. הוא כמעט קילל אותי, אבל כיוון שהיינו במרחב הציבורי של ספריה עירונית, שם ביקשתי לקיים את השיעור, הוא שתק.

שיעור קצר באטימולוגיה: אנגלית של ימי הביניים המאוחרים – אידיוט הוא האידיוט שאנחנו מכירים. טמבל, אהבל. לפני זה המילה שכנה בצרפתית, לשם הגיעה מלטינית, ומובנן היה זהה. אבל עוד לפני כן האידיוט היה אידיוט יווני. השורש הוא idios והמשמעות היא - פרטי. אדם פרטי, אדם שאינו מצוי בעסקי הציבור, שאינו נושא משרה ציבורית. ולמה זה חשוב? מפני שפעם, בעיר המדינה היוונית הדמוקרטית הראשונה, אזרחות נקנתה לא בקלות ולא הוקנתה לכל. להיות אזרח היתה פריבילגיה. לעשות למען עיר המדינה, גם כן זכות גדולה. מי שלא עשה, היה אידיוט.

אתה אידיוט, אמרתי לתלמיד הראשון שלי, אבל מוריך אידיוטים גדולים עוד יותר, ובמיוחד המורים לאזרחות.

לא כל המורים אידיוטים, אבל אלה שנגזר עליהם להכין תלמידים לבגרויות בשכר זעום ומעליב, אלה שמצויים שם בגלל השחיקה או למרות השחיקה, אלה שמשרד החינוך לא סופר אותם ממטר, אלה שמנסים וכושלים לנוכח פרצי האלימות של תלמידים והורים לתלמידים – כולם קורבנות של המערכת.

ומה רוצה המערכת? שנשב בשקט ונשתוק כאידיוטים שעה שאנחנו קוראים בספרים משמימים עד אין קץ ממה מורכבת המערכת, מפני שזה מה שמלמדים באזרחות: מכניקה אידיוטית, מטומטמת. מושגים שערטילאיותם וריחוקם מחייהם של חובשי ספספלי ביצפר הם כמו – כמו מה? כמו מרחק השחרור מצה"ל? כמו ריחוקה של הודו או ניו זילנד? למה לכל הרוחות צריך בן 16 לדעת דברים על הלאומיות האתנית של מאן דהו או על פירושן המסתבר של החלטות בג"ץ, שמורים שאינם משפטנים מדקלמים לו מתוך טקסט שאינו פסק דין בשיעור שאינו מלמד דבר?

בני נוער רבים מדי, באחוזים מבהילים, נכשלים בבחינת הבגרות באזרחות. רבים עוד יותר ימצאו את עצמם מעורבים בתגרות אלימות. בית הספר הוא המקום בו הם מבלים את רוב שעות הערות שלהם במשך השבוע. מעטים מדי הם בתי הספר שמלמדים אזרחות נכון, ומעטים עוד יותר אלה שמתחילים בכיתה א'.

יש אישום ויש תקווה

תכלה שנה וקללותיה וקללות בני הנוער שלה. רציתי מאוד לנאץ את שרת החינוך ולדבר איתה על מסרים כפולים וממשלה מושחתת וספרים שהם כסת"ח למערכת. אבל אלול עכשיו. יולי תמיר – אני מבקשת ממך סליחה על ההשתלחויות בשנה הקודמת. את לא אשמה לבדך. אשמות כל הממשלות וכל המלחמות וכל האלימות בשכונה המסוכסכת שלנו שהיא המזרח התיכון. ועם זאת, יש אבל גדול: בהידרדרות החינוך לאזרחות אשמים האחראים על החינוך, ומה לעשות שאת אחראית עכשיו? ושלא עמדת גם במשימה הזאת – לחולל שינוי די פשוט כאן – שינוי בתוכנית הלימודים?

בזמן שהקדשת להופעה בשעשועוני טריוויה ולהצטלמות לטלוויזיה, יכולת למשל לזמן אנשים שיסבירו לך איך מלמדים אזרחות החל מכיתה א'. האנשים הללו חיים בתוך המערכת שלך עצמך, אבל אולי את לא יודעת שאחת, נוגה גרי, אחראית על גינה שתרמו ילדי בית ספר יסודי אחד לבית חולים אחד. בדיוק שם מתחילה אזרחות: בגינה ליד הבית. זה המרחב הציבורי הראשון של ילדים, ויש בו המון מה לעשות.

יש במערכת שלך אנשים צעירים שנוטעים גינות במרחבים מוזנחים. יש בה ילדים שתודעת המרחב הציבורי זרה להם לגמרי. ויש כאלה שלומדים היטב מה טיבו, ולומדים לדאוג לו. הייתי שמחה אילו היית מבינה שחשוב יותר לדאוג לו מאשר ללמד על התחממות כדור הארץ ועל מיחזור, שני נושאים שבהם הצליח משרדך לנטוע בינה בלב תלמידים.

הייתי שמחה אם ילדי א' כולם היו הולכים להפגין מול העירייה שלהם בדרישה לתת להם יותר ברזיות, מגרשי משחקים בטיחותיים, מעברי חציה בולטים ורמזורים תקינים. וספרייה עירונית טובה. והמון המון דברים שזכותם, ממש זכותם, בהיותם אזרחים קטנים, לקבל מן המדינה שלהם. ובתמורה, שייתנו גינה. ושישמרו עליה. ושיבקרו אותה. וינקו, וישקו וכל מה שצריך לעשות, ושינזפו במלכלכים בתחושת צדק אמיתית של אזרחים מעורבים שהם לא אידיוטים.

בכיתה ב' אפשר כבר להתחיל לכתוב מכתבים לממשלה ולשאול למה יש מלחמות.

בכיתה ג' נלמד, תלמידים יקרים, מה בין ניקוי המקלט לבין אזרחות טובה.

כך אפשר להמשיך, צריך להמשיך – להפעיל את המערכת כל הזמן. לגרום לה לעמוד מתוחה ועצבנית בפני אזרחים מקשים ואזרחים מעורבים ולא רדומים עד שנופלת עליהם קטיושה ומוטרפים מחרדה אחר כך ומוטרפים מצרכנות לא נבונה בין לבין.

אפשר וצריך לעשות זאת. יש די הורים מעורבים שמוכנים לשאת בנטל הזמן הנדרש לניסוח תוכנית לימודים ארצית וכללית ומחייבת וזהה ללימודי אזרחות. יולי תמיר – נכון שזה לא הזמן הנכון. תמיד זה לא הזמן הנכון. האם את מוכנה עכשיו ובערב ראש השנה לחנך אזרחים?