סיפורים שקראתי לאמא

בשבועות האחרונים אני קוראת כאן, עם צביטה בלב, את רשימות הספרים האהובים שאמהות, אבות ומבוגרים חביבים קראו לילדים שלהם ושל אחרים. כיוון שלא נולדתי פה, אני עדיין זוכרת היטב איך מרגישים כשאין מלים, כשאי אפשר לומר מה שרוצים לומר וכשאף אחד לא מבין אותך, כי רק בבית שלך מדברים גרמנית ורומנית וצרפתית ואידיש ואוקראינית ורוסית ועוד כל מיני דברים, אבל הגננת מצווה עליך לא לומר אף מילה בשפה משונה.

מרים ילן שטקליס והסבון

כך אירע שכאשר התחלתי לקרוא, קראתי לאמא שלי. היא היתה עוצרת אותי במלים הקשות שלא נלמדו באולפן. עד היום, ב"הסבון בכה מאד" של מרים ילן-שטקליס מברשת השיניים בזכרון הפרטי שלי "מת-י-פ-חת", מילה שהזעתי עד שגמרתי לקרוא אותה ולהסביר לאמא שמתייפחת זה בוכה. משום מה, היא התאהבה בשטקליס וארבעת הכרכים הגדולים של שיריה וסיפוריה התרפטו בבית במהירות. אבל אני זוכרת גם שאמא הרימה גבה למשמע "נומה, ישן נא, בני הבכור/אל תחת, אביך גיבור" – לא רק בגלל העברית, אלא בגלל התוכן. ממנה למדתי לחשוד בשירי ערש לאומיים, במיוחד כאלה שכאשר מדקלמים אותם הם נשמעים כמעט כמו מארש. עם "הסבון בכה מאד" לא היו בעיות, כי אמי האמינה בחשיבותם הדידקטית של חרוזים לילדים, אבל הכי היא אהבה את "ג'ינג'י" של שטקליס. בעיקר בגלל שורת המחץ שבה דני מגלה בתוך הים שלו זוג רגליים – "ועל הרגליים דוד".

אריך קסטנר והתרבות המקומית

נדמה לי שאחרי שטקליס לא נעשו עוד נסיונות מטעם הבית לחבר אותי לתרבות המקומית. המשכתי לקרוא לאמא בעברית, אבל רק דברים שהיא עצמה הכירה מילדותה. מאמצע כיתה א' עד סוף כיתה ג' קראתי בקול רם, מדי ערב קצת, את כל כתבי אריך קסטנר, והיא הקפידה שלא להרבות בהערות ציניות על גחמות תרגום. רוזה מרציפן היא רוזה מרציפן גם בגרמנית, ושתינו אהבנו את "האיש הקטן" יותר מכל ספר אחר של קסטנר. כשהייתי בכיתה ד' הואילו לתרגם גם את "האיש הקטן והעלמה הקטנה", ורווינו נחת מזה שמקסי פון פיכלשטיינר סוף סוף התאהב והסתדר בחיים.

דוקטור דוליטל ומילים חדשות

פעם היא חזרה מתל אביב סמוקת לחיים ובאמתחתה צרור ספרים שהדיפו ניחוח צהוב וישן. היא מצאה את חנות הספרים משומשים היחידה בתל אביב של אותם ימים, חנות שאין לה שם אבל היא עדיין פועלת במין גומחה שבין רחוב אלנבי לבין שום מקום, ונברה בערימות והעלתה משם המון דוקטור דוליטלים בהוצאת "אמנות", והמון ז'ול וורנים, בכל מיני תרגומים, רובם בהוצאת "מזרחי". אלה היו שעותיו היפות של המילון, כי התרגומים היו מיושנים גם לשנות ה-60, ואני לא צלחתי את "המערופיה של רופא החיות". הידעתם כי כך קראו פעם ל"חוג לקוחות"? והידעתם עד כמה נעים לילדים ללמוד מלים חדשות מתוך ספר, ושלא הכל צריך להיות מובן להם? אפיפית וצלחית, וופלה ומיגרנה בהתאמה, הגיעו אלי מאריך קסטנר. ואת העיר מדמנה אשר-על-טיט-היוון, שבתרגום אחר היא מדמנה בגיא השלוליות, חיפשתי במפה של אנגליה עד שהבנתי שגם מקומה הנכון הוא בין דפי המילון.

ז'ול וורן וגבולות העולם

ז'ול וורן החזיק מעמד כגיבור התרבות של ילדותי ונעורי המוקדמים, מפני שאמא סיפרה לי שמעולם לא יצא מגבולות פריז, והנה, בכוח הדמיון הגיע לאן שהגיע. היא טעתה וצדקה כאחת: לפחות מסע אחד של ז'ול וורן לאיטליה מתועד בביוגרפיה שלו, אבל הדמיון באמת היה שלו לבדו. במדפים שבהם אני שומרת את אוצרות הילדות שלי גרים לפחות עשרה מספרי ז'ול ורן, ומי שלא קרא פעם את "האי הצף" מוזמן לחפש אותו בכל פעם שנמאס לו מן הביצה המקומית. באי הזה מתקיימת חברה אידילית ויש בו עיתוני בוקר עשויים דפי שוקולד דקיקים. אם החדשות לא טובות מספיק, תמיד אפשר לטבול את העיתון בקפה או לה וליהנות ממנעמי החיים.

רבלה והענקים המצחיקים

פעם אחרת היא חזרה הביתה עם גרגנטוא ופנטגרואל של רבלה, מעובד לאותיות מנוקדות, בהוצאת דן חסכן. התאהבתי בענקים המצחיקים מצרפת ושמרתי להם אמונים גם כאשר בגרתי וגיליתי שאת ההרפתקאות הכי מצחיקות לא כללו בספר הילדים. גרגנטוא ופנטגרואל לא תורגמו לעברית של מבוגרים עד היום, וזה חור ענק בספריית הקלאסיקה המתורגמת לעברית. צריך שמישהו יממן לסופר יהושע קנז, שהתחיל פעם במלאכה, שלוש או ארבע שנות עבודה כדי שיהיה גם לנו אחד הספרים הכי מצחיקים בתולדות הסיפורת המערבית, ועד שזה יקרה, אם תמצאו במשומשים את המהדורה לילדים, אנא, קחו אותה הביתה.

אביגדור המאירי וחכמת הבהמות

אחרי שלימדו אותי לשיר את "מעל פסגת הר הצופים" וכבר ידעתי שאביגדור המאירי הוא סופר חשוב, רק שאי אפשר למצוא ספרים שלו, מצאתי בטיול למשומשים עם אמא את ""חכמת הבהמות" שלו. אמא הרחיבה את אוצר המלים העבריות שלה, ואני, בהיותי אשה משונה, יכולה לצחוק כשאני קוראת בספר עד היום, למרות שעברו שלושים וכמה שנים מאז הצחיק אותי לראשונה. הנה מה שהיה להמאירי לומר על האווז: "האווז היא ברייה בעלת רגש פיוטי ולב הוזה למרחקי הווית אינסוף, כמו שכתוב בשירים, יען בעוד שעופות אחרים מצפצפים, צורחים, מקרקרים או פשוט צועקים, האווז מביע את רגשותיו בגעגועים. מגעגע הוא כל ימי חייו … עד שנמס בגעגועיו והיה לשומן אווז. …את האווזים אפשר לראות בכפרים יחד בעדר, שבראשו עומדת רועה או רעיה. רעיה זו היא תמיד יפה ותמיד מתאהב בה איזה בן מלך ונושא אותה לאשה ואחר כך הם חיים בשלום ושלווה בתוך הספר היפה בבית מסחר הספרים ומחירם חמישה גרושים".