לראות ולשרוף

13 סרטים באורך מלא עשו האחים כהן, ולטעמי הם נחלקים לשלוש קבוצות: המופתיים ("צומת מילר", "ברטון פינק", "פארגו"), הסבבאים ("ביג לובובסקי", "בייבי אריזונה", "אחי, איפה אתה", "רציחות פשוטות") והמעצבנים. עכשיו, למעט "הקפיצה הגדולה" מ-94', הקבוצה האחרונה מורכבת רק מסרטים - ומכל הסרטים - שהם עשו בשבע השנים האחרונות. מאז וכולל "האיש שלא היה שם", הם פשוט מלטפים את הפרווה שלי בכיוון הלא נכון. אבל הסרט ה-13, "לקרוא ולשרוף", הוא הראשון שעיצבן אותי מהסיבה המעצבנת מכולן: זחיחות.

בניגוד ל"ארץ קשוחה", שעבר מהקבוצה המופתית למעצבנת רק בגלגל האחרון, "לקרוא ולשרוף" מתחיל לעצבן כבר בראשון - בדיוק כמו שתי הקומדיות האחרונות של הכהנים, "אכזריות בלתי נסבלת" ו"לחסל את הליידי". אבל "לקרוא ולשרוף" נולד מחטא היוהרה, וזה הופך אותו להרבה יותר - נו, מעצבן.

התקציר לא מסגיר בעיות זולת פיתול יתר: יש כאן שלושה קווי עלילה נפרדים וקשורים, די הרבה בשביל כולה 96 דקות של קומדיה. קו 1 עוסק באיש CIA (ג'ון מלקוביץ') שמתפוטר, מחליט לכתוב את זיכרונותיו ונאלץ להתמודד עם פרידה בלתי נמנעת מאשתו (טילדה סווינטון); הגיבורה של קו 2 היא אישה שמחפשת מימון לסדרה של ניתוחים פלסטיים (פרנסס מקדורמנד), ונעזרת על הדרך בברנש לא מבריק במיוחד (בראד פיט) שעובד יחד איתה במכון כושר; ובקו השלישי מנסה איש משרד האוצר (ג'ורג' קלוני) לזיין את כל העולם ולהישאר נשוי, מה שמביא למיטה שלו גם את גברת-איש-CIA וגם את אישה-בעקבות-מתיחת-פנים. אני מניח שדי בזה כדי להבהיר שמדובר בקומדיה של טעויות, אז עכשיו אנסה להבהיר למה הדגש הוא על הטעויות.

"עאלק 'מי מתעסק, זה מיקו', גדול!"

בהיעדר עלילה מצחיקה - המקסימום שאפשר להגיד על כל אחד מהקווים הנ"ל הוא "הזוי", ואני לא מתכוון לזה כמחמאה - הכהנים ניסו להרוויח את ההצחקות שלהם מהליהוק. את קלוני הם הפשיטו מגבריותו והפכו אותו לאפס מתרפס; את פיט הם הפשיטו מסקסיותו ועשו ממנו ספק סיסי וספק הומו; את מלקוביץ' הם הפשיטו מפאסונו ונתנו לו לקלל כמו מלח אנגלי בן המאה ה-18. למדיניות הזאת יש שתי בעיות: הראשונה היא שזה עובד פעם-פעמיים ואז מפסיק להצחיק, והשנייה היא שמבלי דעת, האחים אומרים לקהל "תראו מה שחקנים מהשורה הראשונה מוכנים לעשות בסרט שלנו". וזאת זחיחות בהגדרה.

מלבד העובדה שיוצריו יוצאים מדושני עונג ודורשי מכות, ל"לקרוא ולשרוף" יש עוד בעיה חמורה: בעלילה, בדיאלוגים ואפילו בעבודת המצלמה, הוא כל הזמן מתחכם איתך. התחכמות יתר יוצרת ניכור, אלמנט שכבר הרס סרטים שלמים של האחים - ר' "הקפיצה" ו"אכזריות" - וכשניכור פוגש זחיחות בכולה קומדיה של 96 דקות, סימן שמישהו פה איבד לגמרי את הצפון ואת הפרופורציות.

לסיום, מסר פסימי. אתם יודעים למה האחים עשו כמה סרטים נהדרים אחרי "הקפיצה הגדולה" ולפני רצף המעצבנים הנוכחי? כי הוא התרסק בקופות ולימד אותם מידה של צניעות, זה למה. שבע השנים האחרונות לא לימדו אותם כלום חוץ מזה שיש קהל לכל נוד שלהם - ונכון לכתיבת השורות האלה, "לקרוא ולשרוף" הוא הסרט הכי קופתי באמריקה. מה זה אומר לדעתכם על הסיכויים של הסרט הבא שלהם, "איש רציני", לא לעצבן?

לקרוא ולשרוף, ברשת בתי קולנוע לב מה-9 באוקטובר

הל יס

רוצו ל"הלבוי 2" - ולא נורא תזיעו, כי כבר סתיו

עד בערך שנייה לפני סגירת הגיליון, "הלבוי 2" היה בסכנת הצטרפות לרשימת הסרטים היותר מגניבים שלא הופצו כאן בבתי הקולנוע. אבל השבח לאל, מישהו קיבל שכל והסיט אותו בחזרה ממסלול ה"ישר לדי.וי.די".

שלא תהיה טעות: הסרט הזה לא מצטיין בכתיבה מבריקה או בעומקים יתרים. בדיוק כמו קודמו, הוא נשען רק על העובדה שהלבוי (רון פרלמן), השד בעל הסיגר הגדול ולב הזהב, הוא דמות נורא מגניבה - ועל זה שהבמאי גיירמו דל טורו ("המבוך של פאן") נמצא בליגה של ג'ורג' לוקאס וג'ים הנסון בכל הנוגע ליכולת המצאה של יצורים מוזרים/ קסומים. אז תסלחו לי אם אסתפק בלסכם את העלילה ב-25 מילים או פחות - הלבוי והסייד-קיקים הקבועים שלו מסתבכים הפעם עם מין צבא מיסטי של רובוטים מן השאול, שאף אחד לא שמע מהם כבר כמה מאות שנים - ואת השורה התחתונה ב"בוא'נה, מגניב".

"הלבוי 2" יצא באמריקה שבוע לפני "האביר האפל", שלא השאיר לו שום סיכוי בתחרות על לב הקהל. לכן הוא הכניס בסופ"ש הראשון שלו 34 מיליון דולר, ואחריו רק עוד 41. אבל אל תיתנו לטור ההכנסות להטעות אתכם: בטור ההוצאות, דל טורו ברא כאן עולם יפהפה בתקציב זעיר של 85 מיליון דולר. המלצתי העומדת היא לראות מה האיש עשה כאן, ולחשוב מה זה אומר על איך ייראו שני הסרטים הבאים שלו - קרי שני פרקי "ההוביט". וזה, רבותי, וואחד קרי.

הלבוי 2, בבתי הקולנוע מה-16 באוקטובר

ייפי-קה-שיהיה

המארז המושלם של סדרת "מת לחיות" הוא חובה בכל בית. אולי עוד יוציאו פה פעם אחד כזה

החדשות הטובות הן שלראשונה בישראל אפשר להשיג מארז של "מת לחיות" - הסדרה שהמציאה מחדש את סרטי האקשן, ושנשארה האורים והתומים של הז'אנר לפחות עד שבא ג'ייסון בורן. והחדשות הרעות? ובכן, זה לא מה שסבא שלכם היה מכנה א-גרויסע מארז.

הכיתוב מבטיח Definitive Editions, אבל בתוך הקרטון אין ארבע מהדורות-שני-דיסקים - שניים לכל סרט בסדרה - אלא ארבע מהדורות שניטל מהן דיסק התוספות המיוחדות. לא צריך להיות גאון גדול כדי לגלות את זה; על כל ארבעת הדיסקים מצוין Disc 1. מה הקטע? ובכן, מדובר בגירסה מקומית, רזה וזולה של המארזים הקיימים בחו"ל (חלקם מכילים את שמונת הדיסקים המתבקשים, באחרים יש דיסק תוספות רק לסרט החדש, "מת לחיות 4.0"). התוצאה אמנם עולה פחות מכל גירסה שאפשר להזמין באמאזון - אבל היא גם לא מה שהאספנים המקומיים חיכו לו.

מארז "מת לחיות" התעכב במשך שנים בגלל פשיטת הרגל של "סינרג'י", החברה שהפיקה את השלישי בסדרה; קריסתה בסוף שנות ה-90 הכניסה את "מת לחיות 3" ללימבו זכויות שנפתר רק בשנה שעברה, כשהיציאה של 4.0 תימרצה את הנוגעים בדבר לצאת מזה. אם תשאלו אותי, התלאות האלה הן סיבה מספיק טובה ללכת על מארז "אולטימטיבי" - שני דיסקים כפול ארבע - גם בישראל. אחד כזה עולה באמאזון 155 דולר; תראו את המחיר העברי של גירסת הדיאט, ותחליטו אם אני צודק.

מילה אחרונה: איכות התמונה של שני הסרטים הראשונים היא לא משהו, ושל השלישי בכלל מזכירה Divx. חברים, צריך להתחיל לחשוב ברצינות בכיוון של בלו-ריי.

מת לחיות: קואדרולוגיה, מכירה (בחנויות: 149.90 שקל. באתר היבואנית, www.nmcunited.co.il: יוצא 134.90 שקל)