דייטינג: אנחנו משחקים במחבואים ובתופסת
משחקי הילדות שלנו לא נעלמו באמת. אנחנו עדיין משחקים עם סביבתנו, אבל פשוט קוראים לזה אחרת. כולנו אוהבים להצהיר שהתבגרנו, שעייפנו ממשחקים ושאנחנו רוצים להכיר אדם שמעוניין בזוגיות. אבל גם היום אף אחד לא רוצה להיות התופס
אהבתי "מרקו-פולו" כשהייתי קטנה, אותו משחק תופסת קיצי שאפשר לשחק בבריכה: התופס עוצם עיניו וקורא "מרקו", יתר הילדים צועקים "פולו", והוא צריך לעקוב אחר קולותיהם ולתפוס אותם. אני עד כדי כך מקנאה בחופש הזה, שלא אכפת לי אפילו להיות התופסת, התפקיד ששנאתי כילדה. לא אהבתי להיות התופסת או העומדת במחבואים. כולם בורחים ממך, ואתה רודף או מחפש ומקווה שתתפוס מישהו, רק כדי שבמשחק הבא תוכל להצטרף לכולם ולא להיות זה שמתחבאים מפניו.
ככל שאני חושבת על זה, משחקי הילדות שלנו לא נעלמו באמת. אנחנו עדיין משחקים מחבואים ותופסת עם סביבתנו, אבל פשוט קוראים לזה בשם אחר – דייטינג. כולנו אוהבים להצהיר שהתבגרנו, שעייפנו ממשחקים ושאנחנו רוצים להכיר אדם כן ואמיתי שמעוניין בזוגיות. האם באמת נטשנו את המשחק? רובנו לא נטשנו אותו באמת.
זה לא בהכרח אומר שאנחנו ילדותיים, או לא מספיק בוגרים לקשר. אולי אנחנו פשוט אוהבים להיות מחוזרים. הבחורה שלא מחזירה לך טלפונים, גם אם פסלה אותך על הסף, עדיין רוצה לדעת שיש מישהו שחושק בה. אולי היא מספרת לחברות שלה שהיא לא מבינה מה אתה רוצה ממנה ואיזה נודניק אתה, אבל אם לא תתקשר פעם-פעמיים אחרי הדייט היא תתבאס. אתה בטח חושב שהיא סתם ילדה קטנה, אבל גם אתה הילכת לך לא פעם בנעליה. פעם בשבוע אתה עושה עיניים למלצרית בקפה השכונתי. אתה יודע שהיא מתה שתזמין אותה לצאת אבל היא מתביישת. אתה תמיד שם עם חברים, והיא לא יכולה לתפוס אותך לרגע אחד לבד כדי לשאול אותך מה אתה באמת רוצה ממנה. אתה שואל אותה על הלימודים, מציג אותך בפני חבריך לאספרסו כאשה המושלמת, וכל מה שיוצא לה מזה הוא חמישה שקלים טיפ.
זה כיף ומצחיק, כל זמן שאתה לא התופס
וזה הרי בעצם כל העניין בתופסת – זה כיף ומצחיק, כל זמן שאתה לא התופס. כיף להיות זה שרודפים אחריו, המחוזר, אבל קצת פחות כיף להיות המחזר בסיטואציה בה המחוזר לא באמת רוצה להיתפס.
כשאתה ילד לא כיף להיות התופס או העומד. אתה מפרפר לך ברחבי החצר בעוד שרוב הילדים האחרים נחים, שכן הם יודעים שאתה לא יכול לרדוף אחרי כולם בת אחת. אולי אנחנו לא אוהבים לשחק בעמדת התופס כי זה כרוך במאמץ שלעיתים יסתבר כמיותר, שכן לא יבואו בעקבותיו התוצאות הרצויות. כלומר, כשאתה יודע שהחיזור יישא פרי, שיש מי שיעריך את העובדה שהבאת פרחים, שילמת על הקפה או בישלת ארוחת ערב - זה כיף. אבל כשזה הופך לריטואל של דייט אחרי דייט, זה נהיה מעייף. פתאום אתה מתחיל לחשב כמה עולות כל כוסות הקפה האלה. זר הפרחים המושקע הופך לזר מפיצוציה, אחר כך רק ורד יחיד עטוף בצלופן, אחר כך היביסקוס שנזכרת לקטוף בכניסה לבית, עד שבסוף אתה מגיע בידיים ריקות.
הארוחות נעשות פשוטות יותר. כבר לא בא לך להשקיע ברוסטביף או להשוויץ בפסטה המעולה שאתה מכין. אתה מוצא את עצמך אומר לבחורות שהן מוזמנות להגיע אליך הביתה ואתה כבר תכין להן איזה קפה. אם הבחורה מגיעה אליך ולא שוכבת איתך אתה חושב שהיא משחקת משחקים, ושהמאמץ שלכאורה שהשקעת בה היה מיותר. רדפת אחרי הילדה הלא נכונה. לעומת זאת, אם היא כן שוכבת איתך היא נתפסה, כלומר הפסידה - שכן איזו בחורה רצינית תסכים להזדיין בפגישה הראשונה? איזו בחורה תסכים לצאת עם בחור כמוך שאפילו לא מוכן לצאת מהבית ולהשקיע בדייט?
האם הוא יתקרב? האם הוא ימצא אותך?
לא כיף להיות התופס או העומד, אבל כיף להיות בצד השני. העומד עוצם עיניו וסופר עד 100, ובינתיים כולם מתחבאים. את מוצאת לעצמך פינה קטנה וחשוכה. את עדיין שומעת את העומד סופר: "95, 96..." והאדרנלין ממלא אותך. האם הוא יתקרב? האם ימצא אותך? את מתכווצת ככל שניתן ושומעת איך הוא מוצא ילד אחר ילד. את יודעת שהדרך לנצח במשחק היא לרוץ לעץ כשהוא לא מסתכל ולצעוק: "1,2,3", אבל את נהנית. העומד הופך כל אבן בחצר ולא מצליח לאתר את מקום מחבואך. ופתאום נשמע צלצול. ההפסקה הסתיימה, כולם חוזרים לכיתות. יכול להיות ששכחו אותך?
לא יכול להיות! מה כבר עשית? בסך הכל סיננת שיחה או שתיים והברזת מדייט אחד. למה הוא כל כך רגיש? הוא לא מבין שלפעמים לא בא לך לענות? שבאותה פעם שביטלת את הדייט בהתראה של חצי שעה באמת היית עייפה? כל כך קל להתגבר עלייך? אז את מחליטה להחליף תפקידים. בפעם הבאה *את* תהיי התופסת ותראי לכולם שזה לא כל כך קשה, זה רק עניין של נחישות. את רודפת אחרי 20 ילדים. את מתבייתת על אחד מהם ומשקיעה את כל האנרגיות במרדף, אבל הוא רץ כל כך מהר. אז את עוברת לבא בתור. הוא לא מהיר כמו הראשון, אבל את כבר די עייפה. את כל כוחותייך השקעת במרדף הראשון. את מותשת, מזיעה, ואם זה היה תלוי בך היית צווחת עכשיו: "פוס. המשחק נגמר", אבל את יודעת שתופס שלא מצליח לתפוס אף אחד חורץ את גורלו במו ידיו, גם בהפסקה הבאה הוא יצטרך לרדוף.
אז את בוחרת בפתרון הקל: את בוחרת לרדוף אחר הילד החלש, זה ששריריו טרם הדביקו את קצב צמיחת עצמותיו והוא חסר קואורדינציה לחלוטין, או השמן והאיטי שאותו את יכולה להשיג בקלות. את משקיעה את כוחותייך האחרונים ונוגעת בילד החלש.
האם המשחק נגמר? לא, הוא ממשיך, אבל את כבר לא התופסת. את שוב המחוזרת. אולי תישארי עם הבחור שתפסת, אולי תחליטי שהוכחת את הנקודה ושזה לא קשה להתחיל ולחזר אחר המין השני ותפרדי ממנו. זה לא חשוב. לפחות לא לך.
אף פעם לא אהבתי להיות התופסת או העומדת, אבל הילדים המשחקים בבריכה מזכירים לי שמרקו פולו, האיש, לא המשחק, היה חוקר ארצות. הוא היה מהראשונים שהגיעו לסין, להודו ולטיבט. המסעות שערך היו מפרכים, המרדף אחר תגליות חדשות בוודאי גבה מחיר לא קל, אבל כולנו זוכרים אותו עד היום. כי בסופו של דבר, לא זה שמתחבא בפינה הוא הנחרת לנו בזיכרון, כי אם הרודף, המבקש לגלות מקומות ואנשים חדשים.
