חגיגת עצמאות ספורטיבית בוואקו קונגו

השעה חמש בבוקר. עוד לפני שהשמש מתחילה לעלות נשמעת קריאת התרנגול. בשעות האלו העיר כבר שוקקת חיים. הכל מתנהל פה מזריחה לשקיעה. לשמחתנו, הבית בו אנו מתגוררים נמצא בתוך העיר, וממוקם בשכנות למשפחות המאפשרות לנו הצצה נוספת אל חיי היום-יום בוואקו-קונגו.

לכתבות הקודמות בסדרה:

משלחת ישראלית באנגולה - בדרך לכפר החדש

שמים אפריקניים מעל המשלחת באנגולה

בחצר ביתנו מסתובבים גדיים ותרנגולות של השכנים. העיזים הקשורות לגדר הבית מתחילות לפעות בחוזקה בצהריים, כמה דקות לפני שהגשם מגיע, מזהירות אותנו וגם קוראות שנבוא לשחרר אותן רגע לפני המבול. מתחת לחלון נשמעות הנשים שמשוחחות אחת עם השנייה בקולי קולות. עוד לא התחיל היום והן כבר כובסות, מבשלות ומנקות. חלק גדול משגרת הפעילות מתנהל בחצר הבית ולא בין כתליו. האוכל מתבשל על מדורה קטנה בחצר, התינוק נרחץ בדלי מלא במים, וגרגירי תירס נכתשים והופכים לקמח ה"פובה" המהווה מרכיב מרכזי בתזונה המקומית.

מקלחת בחוץ בשמש, בדלי

בתוך הנוף הזה אנו מהווים גורם שונה ומסקרן, במיוחד עבור ילדי השכנים שמדי פעם תופסים תעוזה, מטפסים על הגדר הנמוכה המקיפה את חצרנו, עד למרפסת האבן הקטנה, ומציצים לתוך ביתנו ולחיינו. היו גם מספר נסיונות הסתננות פנימה, שהעלו בקרב הקבוצה את שאלת הגבולות. האם לאפשר לילדים להיכנס אל ביתנו, או להגביל את המפגש בינינו למקומות נייטרלים יותר, כמו בית התרבות, הכפר או הרחוב. דילמות כאלו עולות בלי הרף לדיון בינינו. האם ראוי לחברי המשלחת להמנע משתיית אלכוהול במקומות ציבוריים? מה לעשות כשילד ניגש ומבקש ממתק או פחית שתייה? איך צריך לנהוג כשילדה מגיעה לבית התרבות עם חום?

בכל דיון כזה עולים שלל שיקולים ועמדות סותרות. מצד אחד אנחנו רוצים להתחבר בגובה העיניים ומצד שני מייצגים משהו ועלינו לשמש דוגמה אישית. יש לנו רצון לתת לילדים דברים שהם לא יכולים להרשות לעצמם, אך מנגד עומדת השאלה האם אין בכך פטרונות ואיבוד הקשר האנושי בינינו לבינם לטובת קשר חומרי. אנחנו מנסים להיות זהירים בתוך הסיטואציה הרגישה הזו, במפגש שהוא הכי קרוב ואישי שאפשר, אך תמיד רוחשת ברקע ההיסטוריה הארוכה של "האדם הלבן" ב"יבשת השחורה" – היסטוריה מורכבת ועתירת משקעים.

הספורט כשפה בינלאומית

השבוע בדיוק, ב-11 לנובמבר, חגגה אנגולה 33 שנות עצמאות מהקולוניאליזם הפורטוגלי. אלה היו שנים של מלחמה ומאבק ושל מאמץ אדיר להשתקם מההרס ולבנות מדינה. דריסת הרגל של המערב

 באנגולה עדיין לא מבוטלת אך ישנה תקווה, כך נראה לנו, שבתהליך ארוך וקשה, שכבר מתהווה כאן ואנו עדים לו היום, קיים סיכוי לעצמאות אמיתית.

את יום העצמאות ציינו בכפרים בטורניר כדורגל שאורגן על-ידי אחת מהעובדות הישראליות, אסתי פיינגנבאום, ביחד עם המתאמים המקומיים, ואנו לקחנו חלק בהקמתו והפעלתו.

הטורניר נמשך שלושה ימים בהדרכת ערן, חבר המשלחת. יום הגמר התקיים בחג עצמו. המדים והדגלים של הקבוצות השונות הוסיפו צבעים ואור לחגיגה המקומית, המלווה במוזיקה שנוגנה לאורך כל היום על ידי הנוער המקומי - חלק בלתי נפרד ממארגני האירוע.

הטורניר איפשר לאנשים לבטא את שמחת העצמאות ולנו ניתנה ההזדמנות לקחת חלק בחגיגות ובחוויה כולה. בסוף התחרות חולקו תעודות וגביעים למשתתפים, ואנחנו התרגשנו מהיכולת של הספורט לשמש כשפה בינלאומית.

כדורגל, מי צריך מילים?

בינתיים, הפעילות שלנו מתחילה לתפוס תאוצה. בחודש וחצי שחלפו הספקנו לזהות צרכים קיימים שאנחנו יכולים לתת להם מענה וסיוע. מתוך התייעצות עם גלוריה ופאולו, תושבי המקום העוסקים בתחום החברתי, ועם ענת פרל, האחראית על התחום החברתי מטעם החברה, גיבשנו תוכנית עבודה מסודרת והחלטנו להתמקד במספר פרוייקטים מרכזיים.

הפרוייקט הראשון - סדנאות היגיינה לילדי הכפרים. בשבועות הראשונים בהם הסתובבנו בכפרים הבחנו בכך שהרבה דברים שנראים לנו כמובנים מאליהם, אינם חלק מובנה במציאות היום יומית באנגולה. שנים של חיים בצל המלחמה, הובילו להרגלי חיים שונים מהמוכר לנו. לא להניח אוכל על הרצפה, לשטוף ידיים אחרי השימוש בשירותים ואפילו עשיית הצרכים באסלה, אינם בהכרח רעיונות טריוויאלים כאן.

עכבר מת לארוחת צהריים

מידי פעם אנו מזכירים לעצמנו שתושבי הכפרים הם ברובם חיילים משוחררים, ונראה שלאחר שלושים שנים של מלחמת קיום, אנשים פה עדיין מרגישים במצב של השרדות. בעוד אנחנו מדברים עם אנשים על שטיפת ידיים לפני האוכל, הם עסוקים בשאלה האם בכלל יהיה להם אוכל לתת לילדיהם בערב. אחת הפעמים בהן מציאות זו טפחה על פנינו התרחשה כשבאחד מסיורינו בכפרים, מור הרפז נתקלה בילד עם צלחת אוכל בידו ובתוך הצלחת עכבר מת. מור, שחשבה שהעכבר הוא משחק של הילד ביקשה מאימו לזרוק את העכבר מכיוון שהוא עלול להביא למחלות. מה שהיא לא הבינה באותו רגע זה שהיא מבקשת מהילד לזרוק את ארוחת הצהריים שלו.

אך יחד עם הרגישות, והזהירות שעלינו להפגין, ישנה חשיבות רבה בהטמעת נושא ההיגינה והניקיון. הילדים בכפרי הפרויקט, בהם הבתים מודרנים באופן יחסי אכן מקבלים חינוך בבית הספר בנושאים האלה, אבל בלי תשומת הלב הנחוצה - אנו נוגעים גם בצחצוח שיניים, הרתחת מים, נעילת נעליים כשיוצאים מהבית ועוד. אנחנו מנסים לגעת בנושא בצורה בסיסית ככל האפשר ובדרך מהנה, על ידי הצגות והדגמות, משחקים והתנסויות. והשאיפה היא לעבור עם סדנאות אלו וגם סדנאות לבריאות ועזרה ראשונה בכפרים בפרוייקט, בתקוה להגיע לכמה שיותר ילדים. בכפרי הבוץ בהם חיים מרבית הכפריים המצב חמור בהרבה: אין אסלה, הרחצה מתבצעת בנהר, ואת העור משפשפים באבן ולא בסבון.

משיכת חבל מאומצת כחלק מיום ספורט בחגיגות העצמאות

נושא נוסף ומרכזי שאנו מתמקדים בו הוא שתיית אלכוהול. רוב האוכלוסייה בפרויקט, מורכבת כאמור מחיילים משוחררים ומשפחותיהם. אלה עדיין מתמודדים עם טראומות המלחמה האכזרית. כתוצאה מכך קיימת בעיית שתייה קשה מאוד בקרב רבים מהגברים וחלק מהנשים. שתי העובדות הסוציאליות במשלחת בנו מערך פעולות בנושא אלכוהול שאותו יעבירו ראשית למתאמים של הכפרים, בהמשך יערכו גם סדנאות לקבוצות של גברים ונערים.

אם שותים נשארים רעבים

התאמת הסדנא למקום נדרשת לא רק ברמת התוכן, אלא גם באופן ההעברה. במקום שימוש בתוכנת "פאוור פוינט" לבניית מצגת, משתמשים כאן באוסף בריסטולים עם ציורים. דרך העברת המסרים צריכה להיות כמה שיותר בהירה, פשוטה וציורית. בייחוד כשקיים גם מחסום השפה. כך לדוגמא מופיע בציור אדם שמח ומחייך ומסביבו מקרר מלא באוכל, גידולים בשדה, וילדים מחייכים בכדי להדגים כמה טוב למי שלא שותה אלכוהול. לעומתו, מי ששותה, נראה בציור יושב עצוב, המקרר ריק, השדה לא פורה וילדיו בוכים. אם רוצים שיהיו במצגת "היפר-קישורים", מוסיפים דפים מעל הבריסטול ובמהלך ההרצאה חושפים עוד ועוד ציורים.

ובכן, ברומא התנהג כרומאי ובאנגולה כאנגולני, ולכן למרות שיש לנו מחשבים וציוד להצגת מצגת ממחושבת, אנחנו מכינים מצגות מבריסטול. אלה יישארו פה גם כשנחזור הביתה עם הלפ-טופים, המשוכללים אך לא רלוונטים, שלנו.

את בעיית האלכוהול אנו מנסים לתקוף גם באמצעות עבודה עם קבוצת תאטרון נוער שכבר פועלת בכפרים. המטרה היא להפיק ביחד הצגה שתעסוק בנושא בעיית השתייה והאלימות במשפחה, ושתוצג בכל הכפרים. ההצגה הזו חשובה במיוחד כי היא לגמרי באחריות ובביצוע הנוער המקומי, ולכן זה משהו שבאמת יישאר אחרינו, ויוכל לתרום מאד להעלאת המודעות לנושאים הללו. במסגרת הנסיון לערב את בני הנוער כאן בעבודה שלנו, בבית תרבות בעיר, בימי ספורט שאנו עורכים יחד ובכלל, חשוב לנו מאד לפתח כאן מודעות ומנהיגות מקומית כדי שהפעילות תמשיך והילדים יוכלו ללמוד אותה וליהנות ממנה גם בהמשך.

צפינו בקטע שהנערים הכינו, יחד עם ילדים מן הכפר. השחקנים הצעירים תיארו משפחה המתמודדת עם אב אלכוהוליסט שמכה את אשתו וילדיו, ובסוף מבין את הנזק הרב שגרם לעצמו ולמשפחתו. הקטע הוצג באופן משעשע אך גם מרגש ונוגע ללב, ואנחנו תהינו כמה מהילדים שיושבים בקהל איתנו חיים את הסצנה הזו במציאות.