מה בעצם גרם לחיים שלי לאבד צורה לחלוטין?
קראתי את "חוק המשיכה", וכמובן גם את "הסוד". האם העובדה שאימצתי את השיטה החדשה-ישנה הביאה אותי לפסוע תמימה ומחויכת בשביל שהוא בעצם חשוך? מישהו מוכן להסביר לי בבקשה איך יכול להיות שהתאמצתי כל כך למשוך אליי את כל מאוויי במשך תקופה ארוכה, ועדיין הלכתי לאיבוד?
קראתי את הספרים "חוק המשיכה" ו"כוחו של הרגע הזה". מובן שקראתי גם את "הסוד" ואפילו ראיתי את הסרט. מוקסמת מביצת הזהב שנפלה בחלקי ומעצם היותי חשופה לסוד הגדול שנעלם מעיני רוב בני האדם במשך אלפי שנים, האמנתי בכל ליבי שאני בדרך לשינוי.
התעמקתי בדרך, עקבתי באופטימיות אחר הצדדים החיוביים של היקום. גיליתי מה עושה לי טוב, הרחקתי את הרע. כללתי בבועת התדר שלי את כל החלומות והמסתי את כל הפחדים.
ביקשתי למצוא את מקומי בעולם ולהיות חלק מהאנשים שמגשימים את שאיפותיהם באופן קבוע על ידי כך שהם מושכים אליהם רק את מה שהם באמת רוצים ולעולם לעולם לא משתמשים במילים: "לא", "אל" ו"אסור". העולם שלי כלל ידיעה ברורה שכל מה שקורה מכוון למקום בו אני משתוקקת להיות.
חלפה שנה, ואני עדיין אופטימית. בלי עבודה, שכר דירה מטורף, שכר לימודים לתואר שני במקצוע שאף אחד לא ממש נותן לי בו הזדמנות, לבד כמו כלבה ו ... אופטימית. כי התרגלתי. הבית שלי הפוך, לא עשיתי כביסה כבר חודש ואני אוכלת מקופסאות כבר די הרבה זמן. וכן ... אני עדיין מאוד אופטימית.
אילו היו שואלים אותי לפני שנה היכן אני רואה עצמי בגיל 28, זו בטח לא התמונה שהייתי מדמיינת. האמנתי באמת ובתמים שבשנה החולפת אמצא עבודה במקצוע שבחרתי, שהגבר שאני אוהבת יחזור אליי ושאעשה מספיק כסף לטיול גדול ומטורף שמתחיל בניו יורק, עובר בתאילנד, ממשיך בדרום אמריקה וחוזר לניו יורק למסע קניות מטורף.
אני לא יכולה לומר שחיי לא השתנו מן הקצה אל הקצה. השאלה היא מאיזה כיוון אני מסתכלת.
כל החיוביות הזו שהתרגלתי אליה גורמת לי לבחון את מצבי בעיניים פחות שיפוטיות ועם המון תקווה להתחלה חדשה. אחחח ... התחלה חדשה. אני מתפללת לכזו כבר שנה, ואילו החיים מאלצים אותי לכבוש ים של דמעות במקום לכבוש את הפסגה הבאה.
הוא אפילו לא קיבל אותי כחברה בפייסבוק
מעבר לשקים מלאים בתדרים חיוביים שפיזרתי ליקום, התחלתי תואר שני שאולי יסייע לי להתקבל לעבודת חלומותיי, ניסיתי בכל דרך לגרום לבחור להבין שיש לי עוד מה להגיד לו אבל הוא אפילו לא קיבל אותי כחברה בפייסבוק, ולא, ממש לא פגעתי בו בעבר. בחלוף השנה הבנתי שפשוט בלבלתי בין אינטואיציה לבין משאלת לב. הוא פשוט לא רוצה אותי, וזה ממש, אבל ממש, כואב. אז שלא יגידו לי שרק שלחתי חיצי זהב לחלל. אני ממש ניסיתי לקחת את מה שאני רוצה, ואני מדגישה - לא רק לבקש. לקחת.
אז מה בעצם גרם לחיים שלי לאבד צורה לחלוטין? האם העובדה שאימצתי את השיטה החדשה-ישנה הביאה אותי לפסוע תמימה ומחויכת בשביל שהוא בעצם חשוך? מישהו מוכן להסביר לי בבקשה איך יכול להיות שהתאמצתי כל כך למשוך אליי את כל מאוויי במשך תקופה ארוכה, ועדיין הלכתי לאיבוד? יכול להיות שרציתי יותר מדי? אולי באמת הכל עניין של מזל, ולא משנה כמה אהיה אופטימית וכמה אתאמץ למצוא את עצמי במקום בו אני ראויה להיות - זה פשוט לא נועד לקרות.
כרגע, התוצאה היא פשוטה: אני בחורה מאוד חיובית, יודעת בדיוק מה אני רוצה, ויחד עם זאת לא מוצאת את עצמי.
אם מישהו מוצא אותי באיזו פינה או באיזה צומת, בבקשה, כוון אותי לנקודת ההתחלה. אני כבר אמשיך משם.
האימייל של ליאת
