המורה המיתולוגי של שלמה ארצי ומני פאר
את מני פאר הוא אהב במיוחד, לשלמה ארצי הוא לא עשה פרוטקציה ועם המזרחן, פרופסור חגי ארליך, שיחק כדורגל בחצר עירוני ד.' לקראת השקת פרויקט "המורה של המדינה", תלמידיו של המחנך שלמה נצר פגשו במורה שסימן עבורם את הדרך. מיהם המורים שראויים בעיניכם לזכות בתואר ובהכרה ציבורית?
אל תבנית המחנך המיתולוגי, זה שעיצב את דמותנו בשחר ילדותנו ובמידה רבה אחראי לאופן שבו אנחנו חושבים ומתנהלים בחיינו הבוגרים, נכנס בקלות שלמה נצר. על נצר, ,83 מחנך שרומם דורות של תלמידים וזוכה מהם לגלי הערצה גם שנים לאחר שבגרו והמירו את התלבושת האחידה בחליפות יוקרה, אומרים תלמידיו לשעבר ש"אין דבר כזה."
"מעבר לזה שהוא יהודי גדול," מספר התלמיד מני פאר, "שנצר (הכינוי של נצר, ד.ס(. לימד אותנו לחשוב. הוא היה נכנס לשיעור עם עיתון, קורא את הכותרת ומכריח אותנו לדבר עליה, במקום לעשות את שיעורי התנ"ך שהוא אמור היה להעביר. אני זוכר פעם שבה הוא הקריא לנו את הכותרת מעיתון 'הארץ' שהייתה: 'רק ב17- כפרים ערביים יש חשמל,' ושאל מה לא בסדר בזה. אחרי שהיה דיון סוער בין התלמידים שבו אף אחד לא עלה על התשובה הנכונה, לדעתו, הוא אמר שהטעות הייתה במילה 'רק' ושצריך היה לכתוב 'כבר ב17- כפרים ערביים יש חשמל.' האיש הזה בא מפולניה, עבר את אושוויץ, אבל לא דיבר על זה. הוא הפך לישראלי הטוב שבמקום לדבר איתנו על השואה, דיבר על היחס הראוי לכפרים ערביים. תנ"ך לא למדנו באותו היום."
מימין לשמאל: חגי ארליך, שלמה נצר, מני פאר ומירי ובר (צילום: יובל חן)
כדורגל במקום תה בחדר מורים
בחצר ביתו של שלמה נצר באחד הערבים האחרונים, כינסנו מפגש של כמה מהתלמידים האהובים עליו, כדי לנסות ולבדוק מה הופך אותו למורה אהוב כל-כך. מעניין היה לשמוע שלדעתו סוד הקסם הוא בכלל בתלמידים. "לימדתי תלמידים בצפון תל-אביב," מספר נצר. "הם באו מבתים טובים ובדרך-כלל היו מאוד סקרנים. אני בסך-הכל עודדתי את הסקרנות שלהם. פעם, כשאחד המחזורים הסתיים, הם עשו רשימה של 200 ספרים שהזכרתי להם בשיעורים וכתבו לי שאולי הם לא קראו את כולם, אבל לפחות הם יודעים שהספרים האלה קיימים - וגם זה משהו."
נדמה שכאשר הם מדברים על נצר איזשהו ניצוץ נדלק בעיניהם, הם כמהים לספר על החוויות שעברו יחד, חוויות שגלשו גם מעבר ל45- הדקות של השיעור. מירי ובר, מכשירה מורים בסמינר הקיבוצים, נזכרת בשיעורי החברה והתרבות. "השיעורים שלו עסקו בטלוויזיה בישראל, כן או לא, בשילומים מגרמניה ובהפרדת הדת מהמדינה, נושא שרלוונטי גם היום, רק שהיום אף מחנך לא מדבר עליהם בשיעורי חינוך בבית הספר."
"הוא חיפש לחבור אלינו," נזכר הפרופסור חגי ארליך, מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל-אביב. "בהפסקה, פתאום היינו מוצאים אותו בחצר. כשהיינו משחקים כדורגל הוא היה עומד ומסתכל עלינו ומחלק עצות, במקום להיות עם שאר חבריו בחדר המורים. יכול להיות שהוא גם הרגיש נוח יותר במחיצתנו. אחרי הכל, בימים ההם, בשנות ה,'50- חדר המורים של הגימנסיה היה מלא במי שכיהנו בעבר כפרופסורים באוניברסיטאות. האנשים הדגולים הללו היו מתוסכלים ממציאות חייהם ומהעובדה שבשנות ה'50- נאלצו להיות מורים בגימנסיה. נצר לא הרגיש כך. הוא היה קצת יותר צעיר מבני הדור הזה, ולאחר שנמלט ממלתעות השואה, רצה מאוד להתחבר אלינו, לנוער התל-אביבי, עם חולצות התכלת ושמחת החיים."
"החיבור הזה, לצעירים, כנראה הוא שהשאיר את נצר צעיר ובריא. הרי נצר היה חוקר היסטוריה ותרבות שיכול היה לעשות הרבה כסף באקדמיה, אבל בחר להגיע כל יום לכיתה וללמד בכל שנה מהתחלה על יוליוס קיסר ועל שמואל הנביא," מפרשן פאר.
חכם יותר מהרומאים
"פעם פגשתי את מני ליד הכספומט לא רחוק מהבית שלי," משתחל נצר לדבריו של תלמידו לשעבר, "והוא גרר אותי לפגוש את שני הילדים שלו, כדי להוכיח שסיפר להם משהו שלמד באחד השיעורים שלי. מני תמיד משוויץ שהיה התלמיד האהוב עליי. אני לא מכחיש, אבל יש לי תלמידים בכל האוניברסיטאות ובתי החולים בארץ, גידלתי דורות."
"כילד, עדיין לא הבנתי איזה איש גדול הוא היה," מוסיף פאר ומיד ניגש לשחזר את סיפור הכספומט. "יום אחד באמצע שיעור היסטוריה שלמה שאל אותנו למה הרומאים, שהיו כל-כך גדולים וחכמים, כבשו את כל העולם והנהיגו ביוב ומסים ושלטון מסודר, נהגו בעת חירום למנות שני מושלים לעיר רומא. הרי מדובר, אמר נצר, בהחלטה הכי מטופשת בעולם, שהרי בעת מלחמה צריך שליט יחיד שיקבל החלטות, והנה דווקא הרומאים החכמים מינו שני שליטים. כולנו, כל הילדים בכיתה, התחלנו לנסות לנחש, להתחקות אחר דרך החשיבה של הרומאים, לצטט תאריכים ושמות, וכלום."
- ומה הייתה הסיבה?
נצר: "בסוף אמרתי להם שהרומאים מינו שני מושלים בזמנים קשים רק מפני שהם לא חשבו מספיק לעומק, זה הכל. הם לא הכירו את הפתרון הדמוקרטי שדגל במינוי של שלושה אנשים, כדי שאפשר יהיה להצביע ולהגיע להחלטת רוב. בהמשך, עמים אחרים כבר למדו מהטעויות שלהם."
פאר: "הרבה פעמים אנחנו לא מבינים שהתשובה הנכונה נמצאת מול העיניים שלנו. שנצר גרם לנו להבין שבמקום לחשוב, אנחנו מדקלמים תשובות ונופלים לתוך תבניות."
מורה גדול, מאמין נצר, הוא זה שמכוון את התלמיד, שמעודד אותו לדבר ולהתווכח, אבל גם מאיץ בהם לשנן ולחזור על העובדות כדי שילמדו מטעויות של אחרים. "הייתי חבר בשומר הצעיר," מספר פרופסור ארליך. "בקן של התנועה עסקנו בהיסטוריה ובפוליטיקה ושם גם היינו מתווכחים ורוקמים חזון מהפכני. כשהייתי מגיע מהמפגשים הללו בתנועה לשיעורים של נצר ומדקלם סיסמאות, הוא מיד היה מוריד אותי לקרקע ושואל אם את העובדות אני כבר יודע. אני זוכר עשרות ויכוחים איתו, ובכולם הוא ניצח רק מפני שהיה בא מוכן, עם העובדות. ועם זה קשה להתווכח."
"בנובמבר '66 נכשלתי במבחן בתנ"ך, הגעתי נסערת לחדרך, הצהרתי שאני עוזבת את הלימודים וצועקת את אותן סיסמאות מוכרות, 'מי בכלל צריך את תעודת הבגרות. זה סתם נייר לתלות על הקיר,"' מספרת ובר לנצר. "נעצת בי עיניים חכמות ושקטות ואמרת: 'אל תזלזלי בניירות, לי לא היו ניירות שהייתי זקוק להם.' המשפט האישי הזה מלווה אותי עד היום, וסייע לי להתבגר ולהבין את המשמעות שמעבר לסיסמאות הריקות".
הלב השבור של שלמה ארצי
"את השיעורים קיימתי תמיד בצורה של דואט," מספר נצר. "לתלמידים היה טריק קבוע, הם ידעו שאם הם יעלו נושא לוויכוח, אנחנו יכולים לדבר עליו עד סוף השיעור ולא להגיע בכלל לחומר שהתכוונתי ללמד, למרות שכל ערב לפני השיעור הייתי יושב ומכין את המערכים."
מי שזכה לחיבור מיוחד עם נצר הוא הזמר שלמה ארצי. אביו של ארצי, חבר הכנסת וסגן ראש עיריית תל-אביב, יצחק ארצי, היה אחד מחבריו הטובים ביותר של המורה המיתולוגי. "אני ואבא של שלמה הכרנו עוד בגולה," מספר נצר. "היינו שנינו באותה תנועת נוער, היינו חברים טובים מאוד, אבל זה לא עזר לשלמה ולא היה לו יחס מועדף בכיתה, איזה יחס כבר יכולתי לתת לו? לשאול אותו יותר שאלות? לתת לו ציונים גבוהים יותר"?.
באמצע הפגישה מתקשר ארצי לטלפון בביתו של נצר. "מצטער שלא יכולתי לבוא," הוא אומר, "אני מקליט אלבום חדש באולפן מחוץ לעיר ולמרות שמאוד רציתי היו עיכובים ולא אספיק." "אולי תבוא בכל זאת,"? מבקש נצר, "אני רוצה לראות כמה הזדקנת." "אתה יכול לראות בטלוויזיה," מנסה ארצי ונצר מיד עובר לטון המורה התקיף וקובע "בטלוויזיה שמים לך הרבה איפור, אי אפשר לדעת. אני רושם לך נקודת חובה בפנקס." כאילו ימי בית הספר לא נגמרו מעולם.
"שלמה ארצי היה תלמיד מאוד טוב," נזכר נצר. "הוא שומר לי מקום בלב עד היום, תמיד מחבק אותי כשהוא רואה אותי במקומות שונים. הוא זוכר לי שבתקופות של משברים הייתי איתו ונתתי לו כתף תומכת וזה השפיע. אל תשכח שבכיתה י' משברים יכולים להיות בעיקר בגלל בנות, וקרה לא פעם שהוא הפסיד לימודים בגלל עניינים שבלב. אני השתדלתי לעמוד לצידו ברגעים ההם, להיות בן אדם."
"הוא לימד אותי לאהוב היסטוריה," נזכר ארצי, "השיעורים שלו היו מרתקים, הוא מסוג המורים הישרים. לכל המורים היה חלק בעיצוב דמותי אבל הוא היה בין אלו שלימדו אותי סקרנות ותשוקה למשהו. בשבילי הוא היה פרופסור להיסטוריה, מספר סיפורים וגם פרטיזן כי היה בו משהו מאוד לא מתפשר, מישהו עם עקרונות."
- יש משהו שאתה זוכר במיוחד?
"לא הייתי תלמיד מצטיין בתיכון וכל הזמן הייתי על סף העפה, אבל שני דברים שמרו עליי בכל זאת בבית הספר - העובדה שהייתי שחקן צעיר ונצר שדאג לי שאני לא אעוף. על זה אני מודה לו עד היום. אני באמת אוהב אותו."
ממחנה ההשמדה לעירוני ד'
בתום שעה ארוכה של סיפורי נוסטלגיה, נדמה שנרקם כאן בחצר בעיקר געגוע לתקופה שלא תחזור יותר. תקופה שבה המורה היה דמות שעיני התלמידים נישאות אליה, סוג של אב גדול אליו הגיעו כדי לפרוק את צרותיהם האישיות. "עירוני ד' היה אחד מבתי הספר היחידים שבהם לא קמו כשהמורה נכנס," משחזר פאר. "קראו שם למורה בשם הפרטי, יכולת לדבר עם המורה ולהגיד לו שאתה לא בא מחר והכל נסגר ביניכם. הכבוד בסוף היה לאדם עצמו ולא למעמדו," הוא מסכם. "נצר גם לא צעק עלינו אף פעם. הוא היה אדם שקט. אני גם לא זוכר אותו מעניש, הוא רק היה אומר בייאוש: 'טוב, אתה לא יודע' וממשיך הלאה.
"כשאני חושב היום על כך שהאדם הזה לימד אותנו כמה שנים אחרי שהוא היה שלד מהלך במחנות הריכוז, אני נפעם," מודה פאר. "נצר בא עם מספר על היד וחיבר אותנו לעולם ההוא," משלים ארליך. "כל המורים שהיו לנו אז היו ותיקים בארץ, אז לא דיברו על השואה באופן גלוי ואלה שבאו ממשפחות שואה לא ידעו שום דבר על מה שקרה שם. נצר לא הסתיר, הוא סיפר ודיבר ונפתח אלינו וזה מה שגרם לנו להיפתח אליו בחזרה." "הוא סיפר לנו שאחרי שהוא יצא מצעדת המוות הוא מצא ארון עם ספרים," מוסיף ארליך. "הוא שקע בקריאה וכשהחברים שלו רצו וסיפרו לו שמצאו אוכל הוא אמר להם שכרגע הוא קורא. אתה מבין? אחרי צעדת המוות הוא העדיף להזין את השכל ולא את הגוף."
"היה לי קשר נפשי ואנושי עם כל התלמידים שלי," מסכם נצר בחיוך נוסטלגי. "זכיתי מהם לכבוד מלא, כשנכנסתי לכיתה הרגשתי טוב. אמרתי לתלמידים שהם נמצאים בבית ספר כיוון שהם באו ללמוד ואני באתי ללמד, והם קיבלו את זה טוב. לאורך כל 18 המחזורים שלימדתי אני לא זוכר תלמידים שהפריעו, לא היו שום בעיות משמעת ולא שלחתי אף אחד להירשם במזכירות."
- ואיך תסביר את השחיקה במעמד המורה?
"אני לא חושב שיש פה שחיקה במעמד, אלא פשוט עצירה בעלייה. מעמד המורה אכן לא גבוה כפי שהיה פעם, אבל זה בגלל השינוי הכללי במעמדות בחברה הישראלית. יש מקצועות שהעוסקים בהם התקדמו ויש כאלה שנשארו במקום. פעם אמרו הרי שהשמיים הם הגבול, והיום אפילו היקום הוא לא הגבול בשבילנו. יש לי תלמידים לשעבר שחוקרים היום ננו-טכנולוגיה, שזה משהו שלא יכולנו אפילו לחלום. הבעיה היא שהיום התלמידים לא באים ללמוד, יש להם מטרות אחרות ויש לי הרגשה שמערכת החינוך צריכה להשתנות ולהיות יותר רלוונטית. תבין, תוכנית ההיסטוריה בבתי הספר היא עדיין כמעט אותה תוכנית שכתבתי כשהייתי המפקח על לימודי ההיסטוריה, וכבר בשנת '96 יצאתי לפנסיה מההוראה. העצה שלי למורים היא ללמד רק מה שאוהבים, כי את זה הם יעבירו הכי טוב."
- אתה חושב שהיית שורד במערכת החינוך של היום?
"אני גאוותן, אז אני אומר שכן, כי יש לי מה להציע. אבל היום קשה לדעת מה נדרש ממורה. אומרים לי שהתלמידים היום קשים יותר ושהמשמעת פחותה, אבל אני מקווה שהייתי עושה את שלי טוב ושזה היה מספיק. אני עדיין משוכנע שלמורים ולתלמידים יש מטרה משותפת".
- יש מורה שאתם אוהבים במיוחד? זו ההזדמנות להעניק לו אהבה בחזרה! להצעת המועמד/ת שלכם לתחרות "המורה של המדינה" לחצו כאן
