הכינו את הגלביות

כשראיתי את "האורח" לפני כמה חודשים, היה לי ברור שאין סרט שיפיצו את הסרט הזה בארץ. כלומר, תחשבו על נתוני הפתיחה: הכוכב הראשי הוא ריצ'רד ג'נקינס, אולי המקרה המובהק ביותר של שחקן שכולם מכירים ואף אחד לא זוכר מאיפה; הצלע הנשית היא היאם עבאס, אמנם ישראלית, אבל לא בדיוק מה שישראלים מתכוונים אליו כשהם אומרים "משלנו"; וגם אם לא סופרים את האלמוני ואת הערבייה, עדיין מדובר בהפקת אינדי פצפונת שאפילו לא מופצת על ידי איזה חברה הוליוודית גדולה שזיהתה את הפוטנציאל שלה, אלא על ידי גוף בשם K5 International (היסטוריית הפצה בינלאומית: חמישה סרטים. כולל).

במדינה שבה רק בשנה־וקצת האחרונות נגנזו "ההתנקשות בג'סי ג'יימס" (עם בראד פיט, כן?) ו"עד קצה העולם" (של שון פן, כן?) בגלל מה שנתפס כחוסר עניין לציבור, הכתובת על הקיר של "האורח" היתה "ישר לדי.וי.די". ובכל זאת, הנה הוא בא.

לכל ההקדמה הזאת יש שתי סיבות. הראשונה היא שהמפיצים המקומיים אוכלים המון חרא ממבקרי הקולנוע המקומיים, ואני בתוכם, אז הנה אני מאזן קצת את המצב: סחה, "סרטי שפירא". הסיבה השנייה היא שברגיל לא תתפסו אותי כותב על מלודרמות קטנות ורגישות שאפשר לתפוס בקולנוע דיזנגוף, ורציתי להבהיר למה הפעם כן: כי זה סרט מופלא שמצא את דרכו לבתי הקולנוע בארץ באורח מופלא לא פחות. זה למה.

את "האורח" צריך לראות עם מינימום של מידע מוקדם. מה שאני מוכן לנדב זה שג'נקינס מגלם פרופסור בודד ומותש, שיום אחד מגלה שזוג צעיר ובהחלט לא משלנו (דנאי ג'קסאי גווירה והאז סליימן המצוין) התנחל בדירה שבבעלותו. זאת נקודת המוצא שממנה מגיע התסריטאי־במאי תומס מקארתי ("אנשי התחנה") למקומות שחלקם מתבקשים (למשל מצבם של מהגרים באמריקה בכלל, ומהגרים ערבים בפרט), חלקם לא צפויים (למשל כוחה שובר־הקרח של המוזיקה האפריקנית), וכולם - היי, הנה צירוף מילים שלא חשבתי שאכתוב כאן אי פעם - נוגעים ללב.

זה בסך הכל הסרט השני של מקארתי, שאם תחפשו את פרצופו באינטרנט תגלו שהוא מוכר לכם כשחקן ההוא מ"הסמויה" ומ"סוריאנה". ואין לי מושג מאיפה הוא מביא את הדברים האלה, אבל בדיוק כמו ב"אנשי התחנה", הוא שוב מצליח לרגש את האמ־אמא שלי עם סיפור שבודק מה קורה לגבר בודד־כרונית שמוצא סיבה לצאת מהקליפה. שם זה היה גמד שנתקל בנשמות תאומות בדמות אלמנה ומוכר נקניקיות, פה זה אינטלקטואל אמריקאי שמוצא שפה משותפת עם ערבי ואפריקנית, ובשני המקרים עושה מזה מקארתי את מה שלטעמי הוא החסד הכי מופלא שיכול לקרות בקולנוע: גורם לך לתחושה, וגם משמר אותה למשך איזה שעתיים, שבכל זאת יש לרוח האנושית מעט תקווה.

• האורח, מהערב (25.12) בבתי הקולנוע

ניג'סמן

בשבע מילים, "הנקוק" הוא סרט על גיבור־על מעצבן. בשלוש, הוא סרט מעצבן

הכוכב: וויל סמית. התקציב: גדול. הפוטנציאל: ענק. התוצאה: מבאסת. זה רק אני, או ש"הנקוק" ו"אני האגדה" היו צריכים לחתום על הסכם סרטים תאומים?

האמת היא שאני עושה פה עוול קטן, כי "הנקוק" מבאס הרבה פחות מקודמו. "אני האגדה" התחיל כל כך טוב ונגמר כל כך חרא שזה היה ממש מדכא; ואילו "הנקוק", סיפור על גיבור־על שמייצר כמויות יצוא של אנטגוניזם ונזק סביבתי, מתחיל סתם בסדר ונגמר סתם סתם. מה שמדכא כאן זה רק המחשבה על מה שהיה אפשר לעשות עם הרעיון הבאמת מבריק של סופר־הירו שהוא חרא של בנאדם.

מה אני כן יכול להגיד לזכות "הנקוק"? ובכן, שתמיד נחמד לראות את ג'ייסון בייטמן ("ג'ונו"), ושתמיד יפה לראות את שרליז תרון. כאן הם משחקים בני זוג שמשנים את חייו של הנקוק (סמית), שכמובן לא יכול לסיים את הסרט כמיזנתרופ שהוא היה בתחילתו. כאמור, תוצאה מבאסת.

בדיוק בשביל סרטים כאלה - אקשן בסדר, אפקטים בסדר־מינוס, הופעות ככה־ככה, בדיחות שאפשר לראות מקילומטר - המציאו אבהתנא את המילה "שוין". בתרגום חופשי לצעירים ו/או לבלתי אשכנזים שביניכם, "טוב שחיכינו לדי.וי.די, והכי טוב יהיה אם איזה פראייר אחר יכרטס את זה בספרייה שלו".

• הנקוק, השכרה (די.וי.די ובלו־ריי)

זאק ומירי (סת רוגן ואליזבת בנקס) הם ידידים ותיקים ושותפים לדירה שמצוקה כלכלית דוחפת אותם לעשות סרט פורנו, מה שדוחף אותם להזדיין, מה שדוחף את הידידות האפלטונית שלהם לקיבינימט. קווין סמית עשה סרטים טובים יותר ("מוכרים בלבד", "לרדוף אחרי איימי") וגרועים יותר ("ג'רזי גירל"), אבל הוא מעולם לא עשה סרט הוליוודי יותר; פשוט תציצו מעבר לדילדואים ותראו קומדיה רומנטית מיינסטרימית לגמרי. אבל מה, גם מצחיקה נורא.

• זאק ומירי עושים פורנו, בבתי הקולנוע

הסיפור הוא על רופא שיניים (ריקי ג'רוויס) שכמעט מתפגר על שולחן הניתוחים ומגלה פתאום שהוא יכול לראות רוחות רפאים, עם דגש על מנוח אחד (גרג קיניר) שהותיר אחריו אלמנה כוסית (טיה ליאוני). נשמע כמו גירסה מעודכנת של "רוח רפאים"? אז זה גם נראה ככה, הגם שסרטו של דייויד קפ איננו מכת קיטש כמו הדבר ההוא עם פטריק סוויזי שבתיכון קראנו לו "גהוסט". בסך הכל די חביב, בסך הכל די מצחיק, בסך הכל עובר ממול.

• עיר רפאים, בבתי הקולנוע