מהרגל אחד טרם נפטרתי: בזבזנות. אז מה
יש אנשים שהזוגיות ממש משפרת אותם: הם לומדים לבשל ומתרגלים לנקות את הבית. השאר לומדים להסתיר את זהותם האמיתית: היא אוכלת סלט בנוכחותו ומזמינה פיצה ברגע שהוא יוצא מהבית. הוא מחביא את הבלגן בארון, שוטף צלחת או שתיים ומספר לה שבילה את הבוקר בניקיון. מה הפתרון?
זה התחיל בהודעת SMS שאמרה: "חמודה, זו לא חמיצות מעודנת, זה יוגורט מקולקל". זה המשיך בחשיפת שני קרטוני חלב עמיד שתוקפם פג בשנת 2005 וביוזמת ניקיון של בן הזוג שגילתה שהבלטות שמתחת לספה לא הרגישו את מגעה הקסום של האקונומיקה כבר חודשים.
כך התפוצצה לה הבועה.
לא בועת ההייטק או בועת קרנות הסיכון, כי אם בועת סבון הכלים שנועדה להציגני כעקרת בית למופת. בימים הראשונים למגורינו המשותפים סבר בן זוגי שמצא את האשה המושלמת: הבית היה נקי, המקרר מלא בכל טוב ואני לבושה היטב ומדיפה ניחוחות סבון ובושם. מהר מאוד הבנתי שאת המציאות ניתן לייפות אך לא להכחיש: אני לא יודעת לבשל, אני אמנם מנקה את הבית מדי שבוע אבל לא ביסודיות, ואני בוודאי לא נראית בכל רגע נתון כמי שיצאה מטיפול 10,000 ועתידה להצטלם לתמונת השער של ווג.
לכאורה המצב המתואר לעיל אינו בעייתי. כל הזוגות מגיעים לרגע בו הם מגלים כיצד השני באמת נראה בבוקר ומהם הרגלי האכילה והניקיון שלו. יש שהזוגיות משפרת בהם הרגלים אלה: הם לומדים לבשל ומתרגלים לנקות את הבית בתדירות גבוהה יותר. היתר לומדים להסתיר את זהותם האמיתית: היא אוכלת סלט בנוכחות בן זוגה ומזמינה פיצה ברגע שהוא יוצא מהבית. הוא מחביא את הבלגן בארון, שוטף צלחת או שתיים ומספר לה שבילה את הבוקר בניקיון הבית. אבל החיים השוטפים אינם מאופיינים בדיכוטומיה מעין זו. האמת היא שרובנו משנים חלק מההרגלים שאפיינו אותנו בשנות הרווקות ומסתירים את אותם הרגלים רעים שטרם הצלחנו להיפטר מהם. אני למשל למדתי לבשל ולהזיז את הספה בעת שטיפת הרצפה, אבל מהרגל אחד טרם הספקתי להיפטר: הבזבזנות.
ראי ראי שעל הקיר, למי יש הכי הרבה בגדים בעיר
הרגלי הרכישה הקלוקלים שלי נובעים ממספר מקורות וניתן לייחסם לשבעת החטאים הקדומים: העצלות מביאה אותי להזמין אוכל ממסעדה גם כשבמקרר חומרי גלם להכנת שניצל או ספגטי. הגרגרנות מביאה אותי להזמין קינוח גם כשאני יודעת שגזרתי תסבול מכך. החמדנות, הגאווה והקנאה אחראיות כמעט לכל בגד התלוי בארוני, הזעם הוביל אותי לרכוש חפיסת סיגריות ראשונה מיני רבות. ומה נותר לנו? אה כן... תאוות הבשרים. אני מניחה שכולכם יודעים מה רוכשת אשה תחת השפעת תאוות הבשרים.
איני תמימה או עיוורת, לכן לא נדרשתי לבן זוג על מנת לדעת שאיני צרכנית נבונה. על אף נקיפות המצפון למראה תו המחיר על בגד זה או אחר, כרטיס האשראי עדיין נשלף. ההבדל היחיד בין חיי כרווקה לחיי כחלק ממערכת יחסים, הוא בצורך שלי לתת דין וחשבון.
אבל מדוע עלי לתת דין וחשבון? שנינו עובדים, כל אחד מרוויח את משכורתו, וכל זמן שהחשבונות משולמים וכל אחד מאיתנו תורם את חלקו למשק הבית אין סיבה שנשפוט זה את הוצאותיו של זה. אז למה אני מסתכלת על הכסף שהוא הוציא על רכישת קונסולת משחקים ולמה אני חושבת שבאותה מידה הוא שופט את עלות הגרדרובה שלי?
אחריות ושקיפות: מכוננים מערכת יחסים או ממשלה?
השבוע רכשתי חולצות. כל שנדרש היה מבט של בן זוגי בשקית על מנת שאפצח בנאום הגנה על מחירן הזול של החולצות ואיכותן. והוא הרי עוד לא אמר דבר, ורוב הסיכויים שמחירן לא מעניין אותו, כל עוד הן בעלות מחשוף עמוק.
ככל שחשבתי על כך, הבנתי שאני רוצה לתת לו דין וחשבון על רכישותיי כדי להוכיח לו שאני בחורה רצינית ואמינה. כלומר, אני אמנם לא יודעת לבשל טוב כמוהו או לנקות טוב כמוהו, אבל לפחות אני עקרת בית מחושבת, חסכנית וזהירה. לצערי, הבזבזנות שלי באה לידי ביטוי בשבועות האחרונים לא רק ברכישות בגדים כי אם גם בשריפת דוד המים על ידי השארתו דולק, השארת מגהץ דולק שרק בנס לא שרף את כל רכושנו עלי אדמות והובלת תנור הספירלה מחדר השינה לסלון משך ימים ארוכים לפני שבן זוגי הזכיר לי שלפני חצי שנה קנינו מזגן באלפי שקלים. כלומר, אני כל כך עסוקה ביצירת רושם של עקרת בית חסכנית, תוך שאני מתרכזת בעלויות "חיצוניות", בעלויות שבן זוגי לכאורה רואה כשאני חוזרת הביתה עם שקית מחנות הבגדים, אבל שוכחת את העלויות שהוא באמת רואה: את הגבינות המקולקלות במקרר כי שוב לא יצאתי עם רשימה וקניתי קוטג' חמישי השבוע, או את חשבונות החשמל והמים שאני אחראית לחלק הארי שלהם.
אז מה הפתרון? הפתרון פשוט. להיות באמת צרכנית חכמה. לצאת עם רשימת קניות, כמו שהוא תמיד מבקש שאעשה, להפסיק לחלום מתחת לזרם המים הרותחים ולקצץ בזמני המקלחת, להפסיק לשכוח מכשירים חשמליים עובדים וכמובן... להרגיע עם הקניות. לסדר את הארון, לראות מה חסר לי וללכת לקנות את זה ורק את זה, ורצוי בחנויות שאינן יקרות.
האם החיקוי שלי לאלון גל מוגזם? לדעתי כן. אני מאמינה שבן זוגי יכול לסמוך עלי עם כספי / כספו / כספנו, גם כשאני יוצאת לרכוש מלתחה חדשה. אני אולי בזבזנית, אבל ברגע האמת אני יודעת על מה להוציא את הכסף ומבינה יפה מאוד שחשבונות הבית קודמים למגפיים חדשים, שלחם וחלב קודמים לשוקולד וששכר דירה קודם למניקור. מאחר שאני יודעת את כל אלה, אני מצפה שבן זוגי יפרגן לי כפי שאני מפרגנת לו. כלומר, כל זמן ששנינו ממלאים את חובותינו כלפי הבית המשותף, נפרגן זה לזו על המותרות שאנחנו מרשים לעצמנו, מתוך הכרה ששנינו עובדים קשה וזכאים מידי פעם למעט פינוק בלתי אחראי.
לא חשוב המחיר, העיקר המחשוף
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
