קליק פוליטי

תערוכת הצילומים של מיקי קרצמן היא שלוש סדרות שאין ביניהן מכנה משותף, אבל היא עדיין מצליחה לעמת את הקהל עם דברים שהוא מעדיף להדחיק

טלי כהן גרבוז פורסם: 15.01.09, 09:16

מיקי קרצמן הוא צלם שהתחיל את דרכו כצלם עיתונות ומעולם לא פסק להיות כזה. תערוכת היחיד שלו, שמוצגת כעת, חושפת, ביתר עידון וסובלימציה מבעבר, את השקפת עולמו ואת תפיסתו לגבי תפקידו כעיתונאי: הוא מעורב רגשית ואינטלקטואלית ובדומה לטקסט של גדעון לוי, שותפו למדור "איזור הדמדומים" במוסף "הארץ", הוא משתמש בתמונה כטקסט מתווך.

משתמש בתמונה כסוג של טקסט מתווך (כל הצילומים של מיקי קרצמן)

אחת העבודות החזקות בתערוכה היא סדרה של שבעה צילומי דיוקנאות "מבוקשים". כמו צילומי השהידים, שנעשים כנוהל שגרתי לפני צאתם לפיגועי התאבדות, גם כאן כולם ניצבים מול המצלמה באותו אופן. כל אחד מהם לבוש מדים, חגור בתחמושת, אוחז ברובה באותה זווית. כולם מצולמים על אותו רקע שנראה כמו קיר בחדר, עם דגם מעוטר, שלגמרי אינו שייך לסצנה, העובר במרכזו.

גיבורי שפת הגוף

הסדרה הזאת חושפת יכולת של מיקי קרצמן שהיתה מעט מובלעת: פניהם של המצולמים, המסוכנים, המפחידים, הדמונים, מתגלים כפני אנשים רגילים. קצת ילדותיים, קצת חשדניים מול המצלמה, קצת מנסים להמחיש את גבורתם בניואנס של שפת גוף. למרות הלבוש והתפאורה הכמעט זהים, הם מתבדלים זה מזה כישות עצמאית.

זה מלמד משהו על האופן בו הצלם ראה אותם ברגע הצילום. המבט שלו מאפשר גם למבקר בתערוכה להביט בהם באופן דומה, או לפחות להבין שאפשר להסתכל באויב אחרת. ההצבה שלהם בגלריה מסחרית תל אביבית מעלה שורה של שאלות הקשורות לאמנות פוליטית, מהותה, קהל צרכניה ומידת האפקטיביות שלה כמעצבת דעת קהל.

לפני שש שנים הציגו מיקי קרצמן והצייר דיוויד ריב את התערוכה המשותפת "קונטרול", שאצרה שרית שפירא במוזיאון ישראל. התערוכה היתה פוליטית מאוד. ריב גילה את צילומי העיתונות של קרצמן כבר בשנות ה-80 והתחיל לצייר על פיהם.

מבט שמאפשר להסתכל באויב קצת אחרת

הוא צייר סצנות קשות של התנגשויות בין צבא למפגינים, לוויות המוניות בשטחי הרשות הפלסטינית ורגעים אנושיים דרמטיים שקלטה מצלמת עינו המיומנת של צלם עיתונות. ריב צייר מתוך התייחסות מודעת למקור הצילומי והציג גרידים של הדפסות מגע מצוירות. אפשר לומר כי התערוכה הזאת ביססה את מעמדו של מיקי קרצמן כאמן.

הכנסתו של צילום העיתונות למוזיאון אינה תופעה חדשה. אפשר להצביע על הצילום המוכר של רוברט קאפה מ-1934, ממלחמת האזרחים בספרד, של חייל הרפובליקה הנופל אל מותו, כאייקון מכונן שהכיל בתוכו את הרגע הקונקרטי, יחד עם מבט רחב יותר אל זוועת המלחמה.

אני כאן כדי להראות

מבחינתו של קרצמן תפקידו של צלם העיתונות הוא להראות. הוא עובד כבר מספר שנים בסטילס ובווידאו, בחלק מהזמן בפרויקטים משותפים עם אמן הווידאו בועז ארד, כששניהם מעמתים את קהל הצופים עם מה שהיה מעדיף להתעלם מקיומו.

מעמת את הקהל עם מה שלא נעים

מלבד סדרת צילומי המבוקשים, מכיל החדר הגדול יותר בגלריה צילומי צבע גדולים, חלקם קונטרסטיים מדי, של "עולם התופעות" שמעבר לקו הירוק: הריסות בתים, לוויות, ותיעוד קטעים מגדר ההפרדה, שעוטרו בציורי נוף במטרה להעלים את נוכחותה הכוחנית.

בחדר האחורי של הגלריה מוצגת סדרת צילומים בשחור-לבן שצולמו ב-2005 בהתנחלויות בעזה, זמן קצר לפני ההתנתקות. הצילומים נעשו במצלמת הולגה (מתוצרת רוסיה) עם עדשת פלסטיק שמעוותת ומעמעמת את התמונה, ומקיפה אותה בעיגול כהה.

ההולגה הופכת את הממשי הקונקרטי למין חלום. איכשהו הסדרה הזאת נראית כמו ניסיון שלא עלה יפה, מעין גימיק שבאמצעותו קרצמן ניסה להעביר את המראות למימד אחר. ארבע השנים שעברו מאז לא הטעינו את הצילומים האלה במשמעות עודפת.

אין בתערוכה חיבור בין שלושה גופי העבודה, מלבד נקודת המבט הערכית של הצלם. בעצם מדובר בשלוש סדרות שאין ביניהן מכנה משותף תוכני או אסתטי, ונוכחותן יחד בגלריה מסיטה את כובד המשקל מהצילום אל המצלם.

המניע להיות צלם הוא פוליטי

"האמנות שלי היא תוצר לוואי של העבודה שלי כצלם עיתונות, ומלכתחילה המניע שלי לעבוד כצלם

עיתונות היה פוליטי", אמר מיקי קרצמן באחד הראיונות. "חשבתי שזאת תהיה הדרך שלי להביע דעה. העובדה שאחר כך הממסד החליט לאמץ אותי נחמדה מאוד, אבל לא זאת היתה הכוונה שלי."

מתוך העמדה הזאת קרצמן בהחלט מספק סחורה בעלת ערך. הצילומים של מיקי קרצמן, שמוצגים בגלריות בחו"ל, משמשים שגרירים של קולות אחרים ומושתקים. כי איך ידע העולם שיש בישראל אנשים שמסתכלים אל המציאות ומנסים להבין אותה דרך בני אדם, מתנחלים או פלסטינים. מבחינה זו פעולת הצילום שלו, כמו זו של מספר יוצרי קולנוע דוקומנטרי, חשובה וחיונית יותר משמשרד הסברה כלשהו מעלה בדעתו.