לא מגוחך, לא פרובינציאלי. רוקנרול

בשעה תשע ועשרים, הלילה שבין חמישי לשישי, נפתחים שערי "מועדון התיאטרון" והמונים נדחקים פנימה. נמצאים פה, כמובן, הפריקים הקבועים, עם השחור בעיניים, הלק השחור המשוח גם על ידיהם הענוגות של גברברים צעירים, החולצות הקרועות הנלבשות זו על גבי זו, כשמתחת מבצבצת החזייה השחורה הנצחית. סרט קטיפה צמוד לצווארן של בנות 16 והרבה צמידים שעושים רעש כשכולם צורחים: "א-ביב גפן" ומסמנים את V הניצחון והשלום בשתי אצבעות מזדקרות גבוה לאוויר הדחוס.

זה הקהל הצפוי והמתבקש לאירוע, אבל – סופרייז, סורפרייז – לא רק הם פה. ישנם גם הצפונים, ילדות-נשים בסטייל גוצ'י, עם מכנסי עור, חגורת נחש ותיק קטן; ילדי בני-עקיבא עם כיפות סרוגות, וגם סתם ילדים בג'ינס וסווטשירט. קוראים להם דור ה-Y. דור ההיי-טק. אביב גפן קרא להם פעם דור מזוין, אבל כרגע הצעתי היא לזנוח את הניסיון הנואש להגדירם, שהרי בשורה התחתונה הם-הם דור ההווה של הנוער הישראלי המזדהה-אדיש-עצוב-שמח, ומעל הכל – האוהב; ילדי אור הירח, תל אביב 2000. למען הדיוק האנתרופולוגי חשוב לציין שגם בזאת לא תמה רשימת הנוכחים. לאט אבל בטוח, מתחיל להיכנס גם קהל "מבוגר" יותר: הדור של אביב עצמו, מי שמלווים אותו כבר מהרוקסן ומהאלבומים הראשונים, אנשים שבאים לשמוע מוסיקה ולראות הופעה טובה, לא בקטע של גרופיז. מישמש של גילאים וסמלי סטטוס מעורבבים-דחוקים במועדון לילה. מיקרו-קוסמוס ישראלי.

פוליטיקה קיצונית ומפויסת

יפה במועדון: בקומה העליונה, נשען על מרפסות הניקל, מצטופף ההמון וממתין. בחלל התחתון הבארים מוארים, מאויישים בברמניות בלונדיניות המצלצלות בפעמוני נחושת גדולים מתחת לאורות תקרה סטייל יום העצמאות.

11 בלילה, הוא עולה. במונחים מקומיים, גפן הוא סטאר, או, אם לדייק, סופרסטאר. התאורה הכתומה-כחולה-סגולה על הבמה עובדת במרץ, המון עשן: אביב גפן – קבלו אותו.

מה מתברר? שגדל כאן שלמה ארצי ב', במובן החיובי של ההשוואה, כמובן; מזמן לא נראו רבים כל כך, שונים כל כך, שולטים במילים באופן מדויק כל כך. התשובה התל-אביבית לקיסריה. אבל בניגוד לארצי, שהשאיר את הפוליטיקה באייטיז ובוחר מזה כמה שנים לדבר למיין-סטרים בשפה שהוא מבין, אביב גפן הוא עדיין אמן פוליטי מאוד, עם המון דיבורי בחירות ("עוד מעט בחירות, אבל שתדעו – גם אם הפעם נפסיד, עוד ארבע שנים… עוד ארבע שנים…"), הצהרות אנטי-מלחמתיות ("נכבוש את השלום ולא את השטחים!") ויציאות אישיות ("נראה לכם שגנרל לשעבר מתאים להיות שר תרבות?").

אבל גם אצלו יש כיום אמירות מפשרות, אולי הכי קרוב לפוליטיקלי-קורקט שגפן הגיע מימיו. לקראת העשור השלישי לחייו, הוא מוכן להפגין גם סוג של פייסנות – "פעם יצאתי נגד כל החרדים והדתיים. הכללתי, אני מצטער" – אבל מיד אחר כך, כמעט באותה נשימה, הוא מציע ג'ינגל בחירות חדש לש"ס: "הרב עובדיה הוא לא רוחני".

באיפור כבד, גפן ג'וניור אמון על השואו. לא זכורים לי כמעט זמרים ישראלים שמחליפים, כמותו, 3 תלבושות בערב: הוא עולה עם מעיל עור בורדו על חולצה שחורה, עובר לחולצת נצנצים צמודה, ואז לחולצת כפתורים מפוספסת. כצפוי – הוא מסיים בלי כלום לפלג גופו העליון אבל עם נר חנוכה ילדותי על המצח, שמושלך אחר כבוד למעריצים.

ומחווה מיוחדת לחנוכה

בפופ הישראלי, הופעות מגונדרות זוכות לרוב לגינוי א-לה צביקה פיק, אבל כשגפן, פרפורמר בחסד, עושה זאת בתוך הקהל הענק והאוהב שלו, זה לא נראה בשום צורה מגוחך או פורבינציאלי – להיפך; זה מוכר אשליה של רוקנרול, כמו שרוקנרול צריך להיות.

יש בהופעה הנוכחית שילוב נכון של עבר-הווה בשיריו, כזה ששומר על מקצב הופעה יציב, עם שיאים מתבקשים בלהיטים – "צלקות" בפתיחה, "סוף העולם" ו"המכתב" בהמשך, "שיר תקווה" ו"אור הירח" יחד כהדרן ראשון, "דור מזוין" ו"נר-לי-נר-לי" לסיום, בחנוכה כמו בחנוכה.

מבלי להיכנס לביקורת מוסיקלית – קטונתי – אני מאמינה שמופע מוסיקלי צריך להיות, לפני הכל ובסופו של דבר – חוויה גדולה. אביב גפן אכן העניק לי אחת כזו, ותודה.