השירים המזרחיים האלה עושים עוול לאהבה
יש מקום לתרבות עממית, אבל לא לשירים ילדותיים ושחוקים. יש בהם את כל המילים הנכונות, אבל איכשהו הם גורמים השפלה לאהבה. כשאני שומע שירים כאלה אני רוצה שהאהבה תחפש לעצמה מקלט תרבותי באיזו תרבות אחרת שאינה שלי. "הייתי כה רגוע, עכשיו הלב פצוע". לקראת ולנטיינ'ס דיי
מה כבר אפשר להגיד על מילות השיר הבאות?
"הייתי כה רגוע עכשיו הלב פצוע
הראש רק בך שקוע הוזה אותך מולי
תדעי שאת הולכת הים סוער אין שקט
ורק דמעות זולגות שוטפות את כל כולי".
לדעתי, זה שיר שעושה רע מאוד לאהבה. חריזה עלובה, דימויים שחוקים ואמירות ילדותיות. הזמר הוא אייל גולן, שאת קולו אני אוהב, אבל דווקא בגלל זה ראוי שהוא ישיר מילים חכמות, מקוריות ויפות יותר.
יש שירים שטותיים שאני מאוד אוהב
לא מעט זמרים מזרחיים במרחב התרבותי המוכר לי מוציאים לאהבה שם רע. אני לא מזרחופוב. בסך הכל, אני אוהב דברים יפים. המילים של השיר הזה אינן יפות. אני לא מחפש עומק. יש שירים שטותיים שאני מאוד אוהב. אבל אני מחפש יופי, כל יופי שהוא, שיעשה טוב לאהבה.
יש מקום גם לתרבות יפה ולא עמוקה. יש מקום לאהבה ששרים אותה במילים פשוטות ועממיות שמדברות אל הלב. בסך הכל אני רוצה להגיד שאני לא אוהב שירי אהבה שחוקים וילדותיים שאומרים עליהם שהם "שירים אמיתיים", או "שירים מהחיים". זה כמו להגיד על אדם לא הכי חכם שיש לו "חוכמת חיים". זה שהוא יודע לדבר על החיים בעילגות חשיבתית ובהתכוונות שטוחה אינו עושה אותו ראוי באופן אוטומטי לתואר החביב "חוכמת חיים", כמו ששיר שמצטיין בעילגות פואטית אינו נהפך אוטומטית לשיר "אמיתי".
יש כאן מכבסת מילים שמנסה להקטין את מי שחושבים שמגיע לאהבה קצת יותר משירים בנוסח של רגוע-פצוע.
כשאני שומע או קורא שירים כאלה, אני רוצה שהאהבה תחפש לעצמה מקלט תרבותי באיזו תרבות אחרת שאינה שלי. יש זמרים ששרים בסגנון מזרחי עממי, שהשירים שלהם גורמים לי לרצות להתאהב פעם אחר פעם. הם לא שרים שירים בסגנון הציטוטים שאני מביא כאן.
"זר שושנים מנגינה נוגעת
אני שולח לך באהבה
את בליבי זורחת ושוקעת
את החיים שלי וכמה את יפה
רוצה לגור בתוך עינייך
במבטך החם
להישאר קרוב אלייך
רק איתך ולעולם".
אילו קובי פרץ היה הראשון שמשתמש בדימוי של זריחה ושקיעה והראשון ששר על זר שושנים, הייתי יכול להבין. לא איזה שיר גדול, אבל כבוד על המקוריות ועל הכוונות היפות. לשיר היום שיר כזה, לאחר דורות של שחיקה מטאפורית, זה לעשות רע לאהבה.
"יש לך גוף ומבט כזה הורס
מביטה בי רואה אותי נמס
מנסה להתחיל איתך שנה
אך את לא מתייחסת לא עונה".
יכולים להגיד לי ששירי אהבה הם תמיד אותו דבר, שכן גם האהבה אינה משתנה מאז ומתמיד. אבל הלוגיקה כאן פגומה. עובדה שאין מחסור בשירים פופולריים שמתארים את האהבה בצורות שונות. חוץ מזה - אהבה כן משתנה. הבסיס נשאר אותו בסיס, אבל יש מנהגים אחרים, תרבות אחרת ודימויים שבכל דור ודור הם שונים. אפשר לראות את זה בשירי אהבה מושקעים יותר.
לאייל גולן יש קול נפלא, כמו גם להרבה מאוד זמרים מזרחיים, אבל נדמה לפעמים שזה מספיק לחלק גדול מהם. לוקחים מישהו שמתמחה במילים שחוקות, מבקשים ממנו לתבל את המילים שלו בחריזה דלוחה ולהשתמש במספר דימוים שכאילו לא נס ליחם, לא משנה כמה הם בשימוש, ומאמינים שהקול היפה להפליא יעשה כבר את העבודה, בין היתר גם עבודת חיפוי על אהבה מושפלת תרבותית.
התופעה הזו לא מאפיינת רק זמרים מזרחיים וגם, כאמור, לא את כל הזמרים המזרחיים. היא מאפיינת בישראל בראש ובראשונה את מי שמקובל להגדיר כזמרים מזרחיים.
"פתאום הרגשתי אהבה באוויר
פתאום הרגשתי שזה לא שביר
אני אוהב אותך לתמיד
לא יכול את זה להשמיד
חושב עלייך כל היום
בלעדייך לא יכול לנשום".
אני אפילו לא יכול להגיד שיש טעויות של הבנה, בשיר כמו השיר הזה של אבי ביטר. אהבה באמת מורגשת באוויר, היא באמת יוצרת תחושה שהיא נצחית ולא שבירה, שלא מפסיקים לחשוב עליה ושהיא עוצרת נשימה. יש לכך ראיות מדעיות. אבל שיר אהבה הוא לא מאמר מדעי.
שיר, אפילו אם הוא פופולרי, שייך לתרבות הביטוי. השירים שאני מציג כאן רחוקים מאוד מתרבות ביטוי שאפשר להתגאות בה. אם שירים כאלה מייצגים את מה שאנחנו מכנים "אמיתי" ו"חיים", ולכן הם יפים גם מבחינה תרבותית, אז אולי כדאי כבר לשנות את האמת ואת החיים.
