איך לרסן את הפרקליטות

הצעה להקים גוף שיפקח על עבודת הפרקליטות עלתה לאחרונה בפורום הפלילי הארצי של לשכת עורכי הדין, ביוזמתם של פרופ' אמנון רובינשטיין ופרופ' מני מאוטנר.

השניים טוענים כי “יש צורך בסוג של ביקורת ופיקוח על הפרקליטות, שכן אין כיום כל שקיפות לגבי התנהלותה, וכל ביקורת גם לא לאחר מעשה”. הצעתם התקבלה באופן מפתיע על דעת פרקליט המדינה משה לדור, חרף התנגדותם של בכירים דוגמת פרקליטת מחוז מרכז, רחל שיבר. בדיון בפורום הפלילי בעבר היא הסבירה: "אני חושבת שלהפוך את לשכת עורכי הדין לגוף מפקח - זה לשפוך את התינוק עם המים. הפרלמנט, בתי המשפט ומבקר המדינה קיימים לצורך זה".

אך אין די בביקורת כזו, במצב בו יותר מ-90% מכתבי האישום מסתיימים בהסדרים שנרקמים במסדרונות וחבויים מעין הציבור. הפרקליט חש שהוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. הרי ברוב המכריע של המקרים הוא לא יצטרך לחשוף בבית המשפט את הראיות שברשות התביעה, ולא להוכיח שהן מעבר לרף של ספק סביר הנדרש להרשעה בפלילים. 

סניגורים מנוסים יודעים שיהא עליהם שוב ושוב לפנות לבית המשפט על מנת לקבל חומרי חקירה, אך נסיון העבר מוכיח כי לא תמיד כל חומרי החקירה מועברים אליהם כדין. 

פרשת "האונס בעין גדי" שהתפוצצה לפני מספר חודשים, היא דוגמא למקרה בו התגלה שחומר חקירה המועיל להגנה לא הועבר לרשותה. זהו לא המקרה היחיד שבו העד נשאל אודות גרסא מסוימת שנוחה לפרקליטות, אף שהוא כבר נסוג ממנה.

למרות שהאינטרס הציבורי הוא שיתקיימו הפקת לקחים וסנקציות על נציג ציבור שסרח, נוהגת פרקליטות המדינה כמו עו"ד של קונצרן מסחרי החושש מתביעת פיצויים, ותלונה אשר תביא לבדיקת התנהלות מעין זו תעלה בדרך כלל תשובה לקונית כמו: "לאחר בחינת החלטות בית המשפט, הכרעות הדין והחומר הרלוונטי, ולאחר בירור, נמצא על דעת פרקליט המדינה כי לא נפל פגם בהתנהלות הפרקליטות בתיק זה".

עם זאת, אני מבקש לשפוך מים צוננים על היוזמה של בכירי המשפטנים בישראל, שמסיטה את המוקד מהבעיה האמיתית: עקב השתלטות הסדרי הטיעון מתמעטים המשפטים בהם מתקיים הליך משפטי מלא, בו בית המשפט בוחן את הראיות במסגרת דיון הוכחות, על פי השיטה הנהוגה בארץ. כדברי פרופ' אליהו הרנון: "ההנחה היסודית היא, שהאמת תצא לאור בצורה הטובה ביותר כאשר כל עד ייחקר בידי הצדדים בשלושה שלבים: חקירה ראשית, חקירה-שכנגד וחקירה חוזרת". (עיסקות טיעון בישראל 1997).

הביקורת המוצדקת ההולכת וגוברת על עבודת המשטרה והפרקליטות, אל לה לעוות יותר את המעוות, אלא לשמש מנוף לקיום השיטה כהלכתה ולהחזרת ההכרעה השיפוטית לשופטים.

כשמזכירים עסקות טיעון, הנטייה היא להאשים את הפרקליטות. אך מחקרים בארץ ובעולם מגלים שהתרחבות התופעה מושפעת לא פחות מלחצי הסניגורים והשופטים. עקב כך אופי ההליך המשפטי הוא של מו"מ, וכשהאפשרות להכריע את המשפט נתונה בידי התובע, הלחצים על 'השחקנים' המשפטיים עלולים לייצר דילמות קשות מנשוא ולגבור על האתיקה המקצועית. 

לכן עלינו לדרוש הליך של בירור ראיות בכל כתב אישום. כאשר הנאשם "בוחר" לוותר על זכותו למשפט מלא, על הציבור לדרוש מהמערכת חשיפה של השיקולים שהביאו להסדר, ובחינה שיפוטית של ראיות הסיוע להודאה. אל לנו לעולם להרשיע על סמך הודאה בלבד מכל סוג שהוא.

יידע כל חוקר ופרקליט שפרי עבודתו נתון לבחינה של בית המשפט. פתרון זה הוא חלקי כמובן. מקרים של הסתרת חומר חקירה למשל, לא יוכלו להיפתר רק בעצם קיום ההליך, כי יתכן שהחומר לעולם לא יגיע לשופט. אך במקרים אלו גם גוף חיצוני לא יוכל להושיע, ולכן חשוב מאוד להעלות את הסיכון של חוקר או פרקליט הבוחר בדרך פסולה ולוודא שדינו יהא כאחד האדם. כאמור, ''אור השמש הינו המחטא הטוב ביותר; אור החשמל הוא השוטר היעיל ביותר'' (לואיס ברנדייס, 1913).

יוסף זהר, תלמיד מחקר במחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית וחבר 'קבוצת חזקת חפות' להפחתה במעמד ההודאה