ביבי, דרושה החייאה לחינוך היהודי

בלשון רפה, בלי יותר מדי כוונות מעשיות, נשמעים בימי הרכבת הממשלה גם דיבורים על העמקת החינוך היהודי/הנחלת ערכים בבית הספר החילוני/תגבור תכנים בנושאי מסורת ישראל או כל ניסוח מסורבל אחר שתרצו, אם תרצו.

על עומק הקשר של האמירות האלה למציאות חייהם של תלמידים חילונים אפשר להתרשם מן הכוונה לבטל את פרק "לשון המקורות" בבחינת הבגרות. מי צריך לשון מקורות, כשהמקורות עלומים והלשון קשה? מי צריך ארון ספרים יהודי, יד שנייה, במצב טוב?

הדיבורים הללו מחזוריים, ונשמעים בכל עת שמישהו לוטש את עיניו לכסא שר החינוך ומציע חזון פופוליסטי פשוט וקל. רוב הישראלים פטריוטים, חלק ניכר מן החילונים יענה בסקרים

 ובמשאלים שהוא מודאג ממצב ידיעות הדור הבא ביהדות, והנה, אפשר לייצר כותרת חיובית: "נגביר/נעמיק/נרחיב את לימודי מסורת ישראל", יאמרו מן הסתם גם השר או השרה החדשים, יהיו מי שיהיו. ומה יקרה אחר כך? בערך כלום.

הבערך-כלום הזה הוא הסיבה שבגללה יוצאים אנשים צעירים מבית הספר התיכון מבלי שהם מסוגלים לומר משפט תבוני אחד על ערכיה המוסריים של היהדות, מבלי שהם יכולים להבדיל בין מידות לבין מצוות, בין מנהג לבין נימוס: וכמה מהם יודעים לאחוז בידם סידור תפילה, או אפילו לומר "שמע ישראל" ולהבין מה הם אומרים ומדוע?

שורש הבורות

זוהי התוצאה המרגיזה, המכאיבה של הפוליטיקה הסקטוריאלית הישראלית: מרגע שמפלגות דתיות זוכות בנתח שלהן בעוגה, כלל הציבור מפסיק לעניין אותן. החינוך החילוני הופך לסוג של סמרטוט אדום שיש לנפנף בו בפני המצביעים כדי להוכיח כמה אנשי-שלומנו טובים יותר, ומנגד תמיד יהיה עסקן חילוני קנאי שינפנף בהיפך הגמור, כי מרגע שהמפלגות החילוניות זוכות בשללן, המלים הגבוהות נקברות תחת ענני ניירת, ואפשר להתחיל לחנך את הדור הבא לבורות גמורה ביהדותו.

כמעט שישים שנה של חלוקת זרמים ותקציבים בחינוך הישראלי יצרו כאן שלושה דורות של תלמידים שיהדותם מסתכמת בפרשנות היצירתית של בית הספר לכמה מנהגי חגים, שגם הם הפכו לריטואלים של צרכנות ריקה מתוכן.

אבל איך אפשר בכלל להטעין את הפולחן בתוכן, להפקיע את המלים מידי עסקנים ולהשיב לבית הספר החילוני ולו מקצת מעולם המחשבה היהודי?

איפה מתחילים

התחלה אפשרית של תשובה מצויה באותו ערך נושן ושחוק של ערבות הדדית: בהכרה של כל הזרמים ביהדות הדתית והחילונית גם יחד, שאכן קיים צורך, והוא דחוף, לפעול במשותף למען השבת תכנים יהודיים לחינוך הישראלי החילוני. חשיבה שכזאת מחייבת מאמץ מרוכז של יציאה מתוך עמדות מבוצרות ובדלניות, והבנה שמתחת לזרמים, במעיינות תת קרקעיים, עדיין מצויה מסה משותפת של ערכי יסוד מוסריים וחברתיים עליהם אפשר להסכים, אם כי בדוחק.

מעולם לא ראיתי ניסיון רציני של שר חינוך כלשהו ליצור צוות חשיבה בין תחומי של דתיים וחילונים שישבו על המדוכה הזאת. מעולם לא הקדישו במערכת החינוך החילונית מאמץ מיוחד לבירור ה"ליבה" של לימודי היהדות שיתאימו למי שאינם מחוייבים לאורח חיים דתי. המאמץ האיכותי האחרון בתחום נעשה על ידי שר החינוך זבולון המר ז"ל, שמינה ועדה לבירור מצב החינוך היהודי בבתי הספר החילונים. הועדה, בראשות פרופ' עליזה שנהר, הגישה את המלצותיה לשר. זה היה בשנת 1994. המצב, אם תהיתם, לא היה טוב.

האם יש מישהו שיכחיש את הצורך בהחייאת הנושא, אחרי 15 שנות אי-עשייה? הלא

בזמן הזה עברו דרך מערכת החינוך עוד מאות אלפים שלא זכו לקבל ולו מושג קלוש על מקורות התרבות שלהם ומשמעויות המקורות הללו.

בעוד הם עסוקים בחלוקת מנעמי השלטון, הייתי רוצה להאמין שנותרו עוד כאלה בין המחלקים והמחולקים שיש בהם די אכפתיות ליצור ולהקים הרכב של אנשים חושבים ומודאגים שיהדותם – ולא מחויבותם לבוחרים – היא שמחייבת אותם לדאוג ביחד לתכנים הערכיים של חינוך יהודי בישראל.

אני רוצה להאמין שנותרו כאלה גם בתוך מערכת החינוך החילונית, וגם בצד השני, ושיש בכוחם לשבת יחד וליצור קורפוס של ידע ודעת שיהיה, בעתיד לא רחוק, משותף לילדים בכל בתי הספר. והייתי מבקשת להאמין, באופטימיות שבלעדיה בכלל אי אפשר לחשוב על חינוך, שהאנשים האלה והיכולות שלהם קיימים בכל עת, לא רק בימים בהם מרכיבים ממשלות.